ל"ג בעומר הוא יום של שמחה בעם ישראל, יום שבו, על פי המסורת, פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, כפי שמציין הטור (או"ח תצג). אך כיצד יום המסמל את סיום טרגדיה כה גדולה הפך ליום של שמחה? מאחורי המנהגים והסיפורים מסתתר מסר עמוק על תיקון, התחדשות והאור שמגיח מתוך החושך.
הגמרא במסכת יבמות (סב:) מספרת כי 24,000 מתלמידי רבי עקיבא נפטרו בין פסח לשבועות, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה) מבהיר כי מותם נמשך עד "פרוס העצרת", כלומר עד סמוך לשבועות, וביום ל"ג בעומר פסקה המגפה. לכאורה, מדוע לשמוח על כך שחדלו למות, כאשר האובדן היה כה כבד? התשובה טמונה בסיפורו של רבי עקיבא עצמו. למרות האסון, הוא לא התייאש. במקום זאת, הוא המשיך ללמד והעמיד חמישה תלמידים גדולים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי אלעזר בן שמוע, רבי נחמיה ורבי שמעון בר יוחאי (רשב"י). השמחה בל"ג בעומר היא על כך שהתורה לא כבתה, והאור המשיך להאיר דרך תלמידים אלו.
רשב"י, אחד מחמשת התלמידים, הפך לסמל של התחדשות רוחנית. בספר הזוהר, שהוא יסוד תורת הנסתר, גילה רשב"י סודות תורה שהאירו את העולם. על פי האריז"ל (שער מאמרי רשב"י), רשב"י הצליח להלביש את סתרי התורה כך שיהיו נגישים לראויים לכך, בניגוד לרבי עקיבא, שגודל השגתו מנע ממנו לפרסם את התורה הנסתרת ברבים. לכן, בל"ג בעומר, יום הילולתו של רשב"י, מדליקים מדורות לכבוד האור הרוחני שהביא לעולם. כדברי הבני יששכר, ביום זה "התחיל האור כי טוב להתנוצץ", לאחר תקופה של חושך רוחני בעקבות מות התלמידים
עוד באתר:
סיפור מרתק בגמרא (יבמות קכא:) ממחיש את גדלותו של רבי עקיבא. רבן גמליאל, שהיה בים, ראה ספינה נשברת והצטער על תלמיד חכם שבה, שלא ידע כי היה זה רבי עקיבא. כשפגש אותו לאחר מכן ביבשה, שאל: "כיצד ניצלת?" רבי עקיבא השיב כי נאחז בקרש מהספינה והגיע לחוף. סיפור זה מסמל את דרכו של רבי עקיבא: גם כש"ספינתו" – תלמידיו – נשברה, הוא לא ויתר. הקרש מסמל את התלמידים שנותרו, ובראשם רשב"י, שהמשיכו את מורשתו.
הסיפור גם משקף את ההבדל בין רבן גמליאל לרבי עקיבא. רבן גמליאל, שהקפיד על "תוכו כברו" כתנאי לכניסה לבית המדרש, בחר בדרך של מצוינות. לעומתו, רבי עקיבא קיבל את כל התלמידים, גם אלה שמידותיהם לא היו מושלמות. אף שהדרך הזו הובילה למשבר, היא גם הניבה את התלמידים הגדולים שהמשיכו את התורה. המשבר, כך מלמד הסיפור, היה הכנה לאור גדול יותר.
על פי תורת הקבלה, תלמידי רבי עקיבא היו גלגול של נשמות מאנשי שכם, שהסכימו למול בעקבות שמעון ולוי, אך לא לשם שמים. נשמות אלו התגלגלו בשבט שמעון, חטאו בימי בלעם, ולבסוף הגיעו לתלמידי רבי עקיבא. הרמ"ע מפאנו מסביר כי חוסר הכבוד בין התלמידים נבע מזיכרון תת-מודע של חטאי העבר. אך בל"ג בעומר, כאשר חמשת התלמידים הנותרים למדו לנהוג כבוד זה בזה, הם תיקנו לא רק את עצמם, אלא גם את נשמות התלמידים שנפטרו ואת הגלגולים הקודמים. כדברי ספר עבודת ישראל, "שבירתם זוהי טהרתם" – המשבר היה הכרחי לתיקון.
רשב"י עצמו, כגלגול של שמעון בן יעקב, המשיך את התיקון. הוא שהחל את תהליך תיקון נשמות אנשי שכם, וכך בל"ג בעומר אנו חוגגים את השלמת התיקון, כאשר התורה והמידות זוכו לאור חדש.
ימי הספירה, שבהם אנו מציינים את ל"ג בעומר, הם זמן לתיקון שבע המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. בכל שבוע מתמקדים בתיקון מידה אחת, כגון אהבה נכונה בחסד, יראת ה' בגבורה, והכרת הטוב בהוד. כפי שכתוב במשנת אבות, "לב טוב" הוא המפתח, שכן הלב הוא מקור כל הפעולות. תיקון המידות בימי הספירה מכין אותנו לקבלת התורה בשבועות, כפי שתלמידי רבי עקיבא הנותרים תיקנו את חוסר הכבוד והפכו למאורות התורה.
ל"ג בעומר מלמד אותנו שגם מתוך חושך גדול יכול לצמוח אור. כדברי שלמה המלך, "כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יג). החושך – המשברים, הקשיים והאובדן – הוא הכנה לאור. תורת הפנימיות, שהאיר רשב"י, מעניקה לנו כלים להתרומם מעל התסכולים והרצונות הנמוכים, ולהתחבר לשאיפות רוחניות נעלות. כפי שכתב תולדות יעקב יוסף, החיים מורכבים מ"ערב" ו"בוקר" – זמני חושך ואור. עלינו לנצל את ימי האור כדי לצבור כוח לימי החושך, וכך להפוך גם את הקשיים למשמעותיים.
בל"ג בעומר אנו מדליקים מדורות, מסמלות את האור שהביא רשב"י לעולם. אנו שמחים על התלמידים שנותרו, על התורה שהמשיכה להאיר, ועל התיקון הגדול של המידות והנשמות. זהו יום של תקווה, המלמד אותנו כי גם לאחר משברים, האור תמיד יגיע, ודווקא מתוך החושך הוא יזרח ביתר שאת.