כוח תורת רשב"י לגלות את התורה העמוקה בכל יהודי
תנו רבנן (שבת קלח): כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה – כלומר, לאחר החורבן, כאשר הסנהדרין לא ישבה עוד בלשכת הגזית (שהייתה עגולה כסהר), אלא ביבנה – ישבו כשורות שורות ככרם.
שם אמרו רבותינו: עתידה תורה שתשתכח מישראל. עמד רבי שמעון בר יוחאי על רגליו ואמר: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל" והביא פסוק: "כי לא תשכח מפי זרעו" – הבטחה נצחית לשימור התורה.
עוד באתר:
אולם הקושיה זועקת: כיצד ייתכן שהתורה לא תשתכח, והרי כתוב "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו"? מבארים חז"ל, שהכוונה היא שלא תימצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, אלא תהא ריבוי דעות ושיטות, בלבול והסתרה – אך לא שכחה מוחלטת.
הסוד הגנוז בפסוק – רמז לרשב"י
וכפי שמבאר ה"תפארת שלמה", רשב"י הוא שורש נשמת משה רבינו ("רעיא מהימנא"). ולכן, כאשר ראה ששכחת התורה מתקרבת, התלבש בו משה רבינו, ובכוחו כתב רשב"י את ספר הזוהר – שבעים תיקונים קדושים – אשר דרכם נמשכה שמירת התורה לאורך כל הדורות.
רשב"י אינו רק תנא קדוש או מחבר ספר. הוא הגשר הנסתר בין הר סיני לימות המשיח בין משה רבינו לאור הגאולה. בנשמתו התלבשה נשמת משה, ובכוחו כתב את ספר הזוהר – שהוא מפתח לגאולה ברחמים.
כך מובטח: "כי לא תשכח מפי זרעו" – בזכותו של יוחאי, ובכוח תורת הסוד שנתן לנו רשב"י, תעמוד תורת ישראל איתנה, עד הגאולה השלמה במהרה
מספר הזוהר על מלאך שיצא בשליחות הקב"ה להחריב את העולם, באשר לא נמצאו שלושים צדיקים בדור. ניגש אל רשב"י ואמר לו: "כך שלח אותי הקב"ה – לא להתחשב בך, ולהחריב את העולם".
רשב"י השיב לו בתקיפות:
"אם אינך הולך – אני גוזר עליך שלא תוכל לשוב למרום. אשליך אותך למקום שבו נפלו עוזא ועזאל, למעמקי התהום. אך אם יש עשרים צדיקים – כבר אמר הקב"ה לאברהם: 'לא אעשה בעבור העשרים'. ואם רק עשרה – הרי אמר 'לא אשחית בעבור העשרה'. ואם אין עשרה – הרי די בי ובבני רבי אלעזר, שכן 'על פי שניים עדים יקום דבר', ואין 'דבר' אלא העולם, כמו שנאמר 'בדבר ה' שמים נעשו'. ואם אין אלא צדיק אחד – הרי נאמר 'וצדיק יסוד עולם' – די בצדיק אחד, והוא אני".
באותה שעה יצא בת קול מן השמים ואמרה:
"אשריך רשב"י, שהקב"ה גזר למעלה, ואתה מבטל! עליך נאמר: 'רצון יראיו יעשה'".
מסביר ה"תפארת שלמה":
אין מדובר בדורו של רשב"י עצמו – שבו היו תנאים גדולים: רבי יהודה, רבי יוסי, רבי אלעזר, רבי יצחק, רבי מאיר, רבי חנינא, רבי שמעון עצמו וי' תלמידיו – אלא מדובר היה על העתיד, הדורות החשוכים של עקבתא דמשיחא.
הקב"ה גילה לרשב"י את מה שעתיד להיות – דור של גלות קשה, סכנת שכחת התורה, חולשה באמונה – ונתן לו את הכוח לחבר את ספר הזוהר, ולגלות את פנימיות תורת משה, באור חדש של רעיא מהימנא.
ה"בית אהרן" כותב על לג בעומר:
"כל מי שיש לו אמונה ברשב"י – יש לו חיזוק מרשב"י. כשם שהקב"ה הוא לכולם – כך גם רשב"י הוא לכולם, אפילו לפחותים".
וזה פלא: כיצד צדיק כה עצום, שדורש כל כך הרבה שלימות – מקבל גם את הפשוטים?
רשב"י – דורש שלימות, נותן הכל לכולם
הרי בזוהר כתוב:
"אורייתא בלא דחילו ורחימו – לא פרחת לעילא".
והוא עצמו סובר כי "דבר שאין מתכוון – פטור" ומצווה בלא כוונה – חסרה במהותה.
לדעתו, יש לקיים את הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" כפשוטו – ללמוד תורה יומם ולילה בלי הפסק.
לרשב"י, אין ליהודי רשות להתעסק בענייני חול כלל – רק לימוד תורה. כדבריו:
"אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה? תורה מה תהא עליה?" – אם ישראל עושים רצונו של מקום, הקב"ה דואג למלאכתם: "ועמדו זרים ורעו צאנכם"
אם כך – איך אנו מעיזים להתקרב אליו?
איך נוסעים לציון רשב"י – הרי לדעתו, כולנו רחוקים מהשגה של שלימותו?
אפילו מלאכים ושרפים לא נכנסו למערתו. רק רבי אלעזר בנו זכה לכך. איך נכדו לא נכנס – ואנחנו כן?
וזה סודו של הצדיק האמיתי:
על אף שהוא דורש שלימות גבוהה מאוד, הוא מקבל את כל מי שבא באמונה, באמונה שהוא יכול להשתפר. רשב"י אינו "צדיק של צדיקים", אלא "צדיק יסוד עולם" – צדיק של כל העולם.
וכמו שאמר על עצמו:
"יכולני לפטור את כל העולם מן הדין" – כיצד זה משתלב עם דרישתו לשלימות מוחלטת?
דווקא משום שהוא רואה את שורש כל נשמה, הוא יודע כיצד להמליץ עליה יושר, גם כשבמעשה היא לקויה.
איך זה הגיוני, איך זה עובד?
איך זה שכל יהודי מרגיש קשר מיוחד לל"ג בעומר גם אם אינו מבין את העומק – הנשמה יודעת שרשב"י נמצא כאן , מה יש בתורתו ובגישתו של רשב"י "צדיק יסוד עולם".
רשב"י פוטר את העולם מן הדין כי הוא מגלה את תורת הפנימיות והיא מפעילה את בני אדם לרצות לאהוב את התומ"צ
בספרי הקבלה מבואר שרבי שמעון בר יוחאי הוא בבחינת "אנת הוא שבת"
בשבת אין חרישה, זריעה וקצירה אלא זה מעין עולם הבא
כך הוא הצדיק, רשב"י הוא קרוי שבת השבת היא השלימות,
תורת הפנמיות מגלה שלכל יהודי יש שורש נשמה ייחודי לעיתים נדמה שיהודי הוא "מיותר" – אך רשב"י דורש את הסוד שלו, במירון, כשרואים עשרות אלפים מכל הסוגים, חשים את העיקרון הזה – כל יהודי הוא סוד, גם אם נראה רחוק, פגום או חסר ערך. בעיני רשב"י – הוא אות בתורה, סוד גנוז.
כפי שמובא בספרי תלמידי הבעש"ט על הפסוק: "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" – ההתבוננות בטוב הקטן שבאדם מעבירה אותו למקום אחר. פתאום, "איננו" – לא במובן השלילה, אלא במובן של שינוי מיקום רוחני.
זה כוחו של רשב"י – לדרוש את הסוד הפנימי של הנשמה. גם אם אנחנו לא רואים אותו, הוא רואה. ולכן אנחנו נוסעים אליו – כדי שיגלה בנו את האור הגנוז.
רשב"י מגלה את הנקודה הפנימית של כל יהודי – ושם אין כלל דין. שם אין רע, אין חסרון. האור של הטוב שבלב מבטל את הרע החיצוני.
אין הכוונה שאין 'חסרונות' ממש אלא שאין חסרון מהותי כי האדם יש לו כח לעשות תשובה
רשב"י בתורתו מגלה לכל אדם כמה גדול הוא יכול להיות
ולכן הוא אמר: "יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין" – לא כי אינו רואה את המעשים, אלא כי הוא רואה את השורש.
המהרי"ד מבעלזא שמח מאוד על הדפסת ספרי החידושי הרי"ם – כי דרך פלפולו ניתן ליישב נשמות רבות.
אבל יש נשמות שגם הפלפול לא מסוגל ליישב – ורק רשב"י, בכוח הסוד, מסוגל לחשוף את הייחוד שבהן.
לכן אנו נוסעים לרשב"י – כדי לפגוש מישהו שרואה את ערכנו הפנימי, שמאמין בנו, שמדריך אותנו מתוכנו. כמו שכל אחד אוהב להיות במקום שבו מעריכים אותו באמת.
כשאומר רשב"י: "לא מתאים לך לחרוש ולזרוע – מתאים לך ללמוד תורה בלבד", אין זו גזירה אלא הערכה.
כי בעיניו, נשמתך גדולה מדי לעסוק בשדה – היא שייכת לעולמות העליונים.
רשב"י אינו מוכיח – הוא מגלה את המעמד האמיתי של כל יהודי: "כל ישראל בני מלכים הם".
בשם הבעל שם טוב הקדוש, שמהות נשמתו של משיח היא למצוא לימוד זכות על כל יהודי גם על הפחות שבפחותים משיח אינו בא רק ללמד תורה או להביא גאולה חיצונית, אלא לגלות את הנקודה הפנימית שבכל יהודי ולהראות שהנשמה שלו טהורה וקדושה, גם אם הוא עצמו אינו יודע זאת.
וזו הייתה עבודתו של משה רבינו – רעיא מהימנא – הרועה הנאמן שהוריד תורה משמים והלך עם העם גם בחטאים ובנפילות, ואף מסר את נפשו עליהם באומרו: "אם אין – מחני נא מספרך".
ובין שניהם – רבי שמעון בר יוחאי. רשב"י הוא החוליה המחברת. מצד אחד, הוא מגלה את תורת הסוד – תורתו של משיח. הוא גם מוצא סוד, לימוד זכות, ונקודת אור בכל יהודי – גם אם הוא נראה מרוחק או חסר ערך.
גם יהודי שאינו יודע למה הוא נמשך למירון, לל"ג בעומר, לרשב"י – מרגיש בלבו את הקשר הפנימי. הנשמה יודעת שרשב"י רואה אותה. כי זהו תפקידו של צדיק האמת – לראות את מה שאתה עצמך אינך מצליח לראות.
בעולם בו אנו חיים יש הרבה השוואות ותחרויות, קנאה ושנאה הביקורת והדרישה. לעיתים נדמה שהקול הפנימי של האדם – הקול שאומר "אני יכול", "אני שווה", "יש בי אור" – הולך ונחלש. אך דווקא בתוך ההמולה הזו, מתעוררת קריאה מהדהדת מן הנפש: האדם חייב להאמין בעצמו.
כל אדם נברא "בצלם אלוקים". משמעות הדבר היא שיש באדם ניצוץ אלוקי, האמונה הזו – שהאדם הוא יצור ייחודי, שיש לו תפקיד בעולם, שהוא מסוגל – אינה מותרות אלא היא יסוד קיומי. זו לא זכות אלא חובה לממש יכולות ולהגשים את ייעוד האדם בעולם
כאשר אדם מאמין בעצמו, הוא מתחיל לראות אפשרויות היכן שהאחרים רואים מכשולים, הוא שואף היכן שאחרים מוותרים, והוא צומח מתוך אמונה שבאמת יש סיבה שהוא כאן – ושיש בו את הכוח לממשה.
אחד המרכיבים המרכזיים בהתפתחות האדם הוא תחושת המסוגלות – אותה אמונה ש"אני יכול להתמודד", "אני יכול להשתנות", "אני יכול להצליח". תחושה זו אינה מתפתחת רק מהישגים, אלא קודם כל – מהאמונה הפנימית.
ילד שמרגיש שמאמינים בו – פורח. תלמיד שמרגיש שהמורה שלו רואה בו פוטנציאל – פורץ גבולות. כך גם אדם מבוגר: כשאדם מחליט לתת אמון בעצמו, גם אם כשל, גם אם נפל – זהו הצעד הראשון בדרך לשיקום, תיקון והצלחה.
אמונה עצמית –היא לא גאווה, אלא שליחות
האמונה בעצמי אינה אומרת שאני מושלם, אלא שאני ראוי. איני צריך להיות "הכי טוב", אלא להיות נאמן לעצמי ולדרך הייחודית שלי.
לאמונה עצמית אין קשר ליוהרה. להיפך: אדם שמאמין בעצמו, מסוגל גם להאמין באחרים. הוא אינו עסוק בלהקטין את הסובבים, כי הוא שלם עם מי שהוא. האמונה בעצמי היא ביטוי לאמונה בכך שהקב"ה לא טעה כשברא אותי.
בני אדם מוקפים בקולות חיצוניים: מדיה, ביקורת, תחרות, סטריאוטיפים. אך השאלה האמיתית היא: מה אתה מספר לעצמך? הקול שאתה משמיע בתוכך – והבריאות הנפשית היא שהאדם משמיע לעצמו קולות של עוצמה
כל אדם נושא עמו סיפורים – על העבר, על ההחמצות, על חוסר היכולת. אך הוא גם יכול לבחור – לשנות את הסיפור שהוא מספר לעצמו. לבחור לראות את הטוב שבו, להאמין שיש בו נשמה גבוהה, כוחות טמונים, וללכת בדרך של בנייה פנימית.
העולם זקוק לאנשים שמאמינים בעצמם. שמכירים בכוחותיהם מבלי להתנצל. שמבינים שלפעמים הקושי הוא רק הסוואה לעוצמה שטרם נחשפה.
אדם שמאמין בעצמו – מציל את עצמו, ומציל גם את האחרים. כי כשאדם מאיר – הוא מאיר גם לאחרים את הדרך.
"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום"
מכאן עולה עיקרון יסודי: לכל אדם – יהא אשר יהא – יש תפקיד ייחודי, חלק משלו בתורה ובבריאה, שאין לאף אדם אחר.
זו אינה סיסמה חינוכית – זו אמת מהותית: הקב"ה ברא כל אדם עם שליחות, תכונות, כוחות ואתגרים מדויקים. והאמונה בעצמי היא לא ביטחון עצמי ריק אלא תפיסה ואמונה שיש לאדם תפקיד נצחי.
אם אני מאמין שה' לא עושה טעויות – אני גם מאמין שהוא לא טעה כשברא אותי.
כל אדם צריך לחתום את חתימתו הרוחנית בעולם.
מהמקום הזה נלך אל רעיון נפלא של החת"ס על הפסוק בפרשת בחוקותי: הפסוק אומר
הפסוק "וְאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם" (ויקרא כ"ו, י"ג), הקב"ה מבטיח לעם ישראל אם ילכו בחוקותיו וישמרו את מצוותיו הוא יבטל ויפרק וישמיד את כל המדכאים מתסכלים פוגעים מכניעים שיש לעם ישראל
כלומר: "אפרק מעליכם את עול השעבוד, את המשא הכבד שנכפה עליכם, את מה שכופף את קומתכם."
רש"י מדגיש שהכוונה היא: שחרור מוחלט מהשעבוד כולל שבירת הסמלים החיצוניים של השעבוד — לא רק שחרור פיזי אלא גם הסרת תחושת העול מהלב.
עם לבדד ישכון – קוממיות
אנו לא נחיה בעולם שבו מצב הרוח נמדד נמדד לפי מה אמר פוטין, מה צייץ טראמפ, לא גוש מזרחי ולא מערבי ואיפה נחת השליח הבא של האו"ם —
אנחנו כאן להזכיר: הכוח של עם ישראל לא תלוי בכותרות אלא בשורשים.
אנחנו לא צריכים "תמיכה בינלאומית" כדי להרים ראש,
כי עם שקיבל תורה מהר סיני — כבר קיבל את הגיבוי הכי גבוה שיכול להיות.
ההיסטוריה מלאה באימפריות שבאו והלכו,
אבל אנחנו? עדיין פה.
עם הראש למעלה
קוממיות — זה לא סיסמה, זו זהות.
גם אם מעניין לדעת מה קורה בוושינגטון, במוסקבה או בבריסל
אבל הכיוון המצפון והמצפון שלנו לא מגיע מקונגרסים, אלא ממעמד הר סיני.
אנו לא צריכים מדיניות חוץ — אם יש לנו עמוד ענן נצחי אין סופי בפנים
העם הזה, עם עולם, הולך לא לפי מפת אינטרסים אלא לפי מפת הבטחות מהקב"ה.
בימות המשיח – לא נישען על מעצמה, כי אנחנו המעצמה.
לא נביט שמאלה ולא נזדקק לימין – ימין השם עושה חיל, ולא צריך יותר מזה.
אנחנו לא זקוקים ל"סנקציות" של או"ם – כי יש לנו מערכת ערכית מוסרים שמנהלת אותנו,
עם ישראל לא "ישרוד" את ההיסטוריה –
הוא יוביל אותה.
קוממיות – זה לא רק קומה זקופה,
זו נשמה שמרימה את הראש לא בגאווה חיצונית, אלא בעוז של אמונה ושליחות לכל העולם, ממלכת כהנים וגוי קדוש
וכשעם ישראל יפסיק לחכות שמישהו יעזור לו –
אז כל העולם יתחיל לחכות לעם ישראל.
כי כמו שכתוב:
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וכבוד השם עָלַיִךְ זָרָח.
יש קולות של איומים, מתימן, מאיראן מעזה..
צעקות, איומים, רעש וצלצולים.
שמענו על האיומים מהצפון, מהדרום, מהמזרח הרחוק…
אבל אנחנו יודעים
ההיסטוריה כבר הכריעה מי נשאר פה ומי רק עובר דרך.
אנחנו לא עם של פאניקה והישרדות
אנחנו סמל העוצמה
אבל אנחנו עם שלא חי לפי הדיווחים — אלא לפי הייעוד
האיום…? הוא זמני.
אבל הייעוד? הוא נצחי.
אז נכון, אנחנו פעמים דרוכים. אבל לא כפופים.
שומרים על הגבולות — אבל גאים בזהות.
כי העם הזה — לא חי על סוללות הגנה,
הוא חי על אמונה, אחריות
עם ישראל — לא מפחד,
לא מרכין ראש,
לא עוצר באמצע סיפור הנצח שלו
על פי הפנמיות תכלית הגאולה היא לא רק להוציא את הגוף ממצרים, אלא לשבור את "מוטות העול" מהתודעה, מהפחד, אין עוד הכנעה, ושיתוק.
רק כשנשברת תחושת העבדות — אפשר ללכת "קוממיות": בזקיפות קומה, בבחירה חופשית, ובזהות פנימית איתנה.
החת"ס אומר כך עבודת ה' – לא תהיה עוד כמו עול אלא כשמחה לחיים
מסביר החתם סופר:
יש אדם שמחזיק בעצמו, נזהר מכל איסור, נלחם ביצרו – אך בליבו, המצוות עדיין כ"עול".
התורה עבורו היא חובה שמכבידה, הוא לא מקיים את המצוות באהבה. הוא "עבד נמכר לאדון עולם" – נאמן, אך עבודתו מתוך כובד.
והנה ברכת ה' העתידית: שהעול יישבר.
כלומר – התורה תיהפך ל"דרך חיים", מצוות לא כנטל אלא כעונג, לא מכורח אלא מרוב אהבה. כמו שאומר האיש שזכה להארת האמונה: "אשרינו מה טוב חלקנו שלא שם חלקנו עם הטועים בבתי התיאטראות". הוא מרגיש שזכה – לא רק שנזהר, אלא שחי בתורה.
כשילד מתחיל לקיים מצוות, הוא "נכנס לעול תורה ומצוות". זו מדרגת עבד.
אבל כשאדם טועם מתיקות של אמת, והוא חש שהתורה היא סחורה שאין לה ערך, הוא עולה למדרגת בן.
כך מתרחש המעבר:
- מעבודת ה' מתוך פחד וגבול
- לעבודת ה' מתוך קִרבה, שמחה, אהבת אלוקים ואמת.
זהו עומק הברכה: "ואשבור מוטות עולכם" – אשבור את קירות התודעה שעושים מהתורה עול – ואוליך אתכם קוממיות – בלב פתוח, זקוף, שמח.
"ואולך אתכם קוממיות" – מתי מותר ללכת בקומה זקופה?
רש"י מפרש: "קוממיות – בקומה זקופה".
והקשו המפרשים: הרי נאמר בגמרא (ברכות מג) שאסור לאדם ללכת בקומה זקופה – כביכול הוא דוחק את רגלי השכינה?
ומיישב זאת החתם סופר:
- כיום, השכינה שורה מעל עשרה טפחים, כי העולם עדיין פגום – יש בו קליפות, ניסיונות, טומאה.
- ולכן, כל עוד השכינה מעלינו, אסור ללכת בזקיפות.
- אך בעת הגאולה, תתקיים ההבטחה "והתהלכתי בתוככם" – כלומר, שכינה שורה גם למטה.
אז מותר ללכת קוממיות – כי הקב"ה בתוכנו, לא מעלינו בלבד.
כך יתקיים הפסוק כולו:
"ואולך אתכם קוממיות" – הליכה מתוך נוכחות השכינה, לא מתוך גאווה אלא מתוך אחדות עם העליונים.
השכינה יורדת – והאדם מתעלה
בספר תניא (פרק לו) נאמר:
"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".
ולכן, אף שנכון לעת עתה השכינה "סולקה למעלה", הצדיקים בכל דור מורידים אותה שוב לעולם, עד שתהיה שורה ממש למטה מעשרה טפחים – בתוך החיים, בתוך הרחוב, בתוך הבית.
זהו סוד חנוכה – הארה מלעתיד לבוא – ולכן אנו מדליקים את הנר למטה מעשרה כסמל לשכינה ששוכנת ממש בגשמיות.
לעתיד לבוא לא נרגש 'גאוה' בהצלחה אלא רק תחושת שליחות חשובה
זה הפירוש הפנימי של ואשבור מוטות עולכם, ועוד הפסוק אומר
"ורדפתם את אויביכם" – רמז למדרגות בעבודת היצר
שואל רבי יונתן אייבשיץ בספרו "אהבת יהונתן":
אם כבר נאמר "ונתתי שלום בארץ", ואפילו חרב של שלום לא תעבור – למה ממשיך הפסוק: "ורדפתם את אויביכם"? מי הם האויבים שיש עוד לרדוף?
ומיישב:
יש שלוש מדרגות בעבודת היצר:
- "יצר הרע שופטן" – היצר שולט, האדם כפוף, נכנע, נשלט.
- מלחמה יומיומית – האדם לוחם, משתדל, קם ונופל.
- "לבי חלל בקרבי" – כמו דוד המלך, אין כבר יצר – כולו טהרה, כולו קודש.
השלכה מעשית:
- כאשר ישראל נתונים תחת שליטת היצר – גם האומות שופטים אותם.
- כשישראל נלחמים ביצר – הם גם מנצחים את האויבים החיצוניים.
- וכאשר מגיעים למדרגת "לבי חלל בקרבי" – אין עוד אויבים כלל. לא יוכל איש לעמוד בפניך.
כפי שנכבוש את עצמנו – כך יהיה היחס של אומות העולם אלינו
העולם החיצוני הוא שיקוף ישיר ומראה של העבודה הפנימית.
- מי שהוא עבד ליצר – הוא עבד לתרבות אומות העולם
- מי שמנצח את היצר – מנצח את הגלות.
- גואל את פנימיותו – הגאולה מופיעה בפועל.
כך נבין את סדר הפסוקים בפרשה:
- בתחילה נאמר: "ועשיתם אותם – מעלה אני עליכם כאילו עשיתם עצמכם" – חז"ל: כשאדם מתקן את עצמו, זה כאילו ברא יצירה חדשה.
- מיד אחר כך: "ונתתי שלום בארץ" – כי פנימיות שלמה יוצרת עולם של שלום ושלווה.
- ואז מגיעים למדרגת: "ורדפתם את אויביכם" – רק אם עוד יש יצר, עוד יש מלחמה.
סיכום: מקבלת עול – להתענג על ה'
הפסוקים האחרונים של הברכה אינם רק תיאור של גאולה גשמית.
הם משרטטים חזון פנימי:
- לשבור את תחושת ה"כבדות" שבעבודת ה'.
- לגלות שהקשר עם הקב"ה אינו עול – אלא תענוג.
- להפוך מלחמה פנימית לריקוד של שמחה.
- לראות את העולם כמראָה של הנשמה: ככל שהיא זכה – כך גם העולם מתעדן.
ואז, נזכה ללכת בקומה זקופה, קוממיות של שכינה, של בהירות, של שמחה.
המחוייבות של האדם לערכים שלו, זקיפות הקומה זו איכות החיים
כוחו של אדם הוא כאשר הוא מחויב לערכים שלו
בעידן שבו הגבולות מטשטשים, והקולות מבחוץ מושכים את האדם להסתגל, להתכופף ולהתפשר, המחויבות לערכים פנימיים הופכת לאחד מעמודי התווך של זהות האדם. זו אינה רק בחירה מוסרית – אלא תנאי לקיום שלם.
הערכים הם המצפן הפנימי של האדם
ערכים אינם תוספת חיצונית. הם הלב הפועם של הנשמה, המצפן שמכוון את האדם בין הרוחות. כאשר אדם חי מתוך ערכים ברורים – הוא יודע להבדיל בין עיקר לטפל, בין אמת לרגעי נוחות.
אדם שאינו נאמן לערכיו, גם אם איש לא רואה – מאבד לאט את האמון בעצמו. הוא חש ניכור פנימי, דיסוננס בין המילים לבין המעשים, בין מה שהוא רוצה להיות – לבין מי שהוא בפועל.
לעומת זאת, אדם שמחויב לערכיו – גם במחיר אישי – חי בתחושת יושר, כנות ושלמות. זו לא שלמות חיצונית, אלא שלוות נפש: "אני חי לפי מה שאני מאמין בו". זו קרקע יציבה.
אדם שמחזיק בערכים, שמדבר מתוך מחויבות פנימית עמוקה – מקרין עוצמה. הוא מהווה השראה. אנשים נמשכים למי שאינו נכנע לזרם, שמוכן לשלם מחיר עבור עקרונותיו. גם אם חולקים עליו – מכבדים אותו.
החברה זקוקה לאנשים כאלה: עמודי תווך מוסריים, שמזכירים לכולנו שיש אמת שלא נקבעת לפי רוב, אלא לפי תוקף המצפון.
כשאדם עומד מול משבר, דילמה, פיתוי או קושי – מה ישמור עליו? לא רגש רגעי, אלא ערך פנימי. מי שלא מחויב לערכים – מתבלבל. אבל מי שמחויב – יש לו עוגן. הוא שואל: "מה נכון לעשות, לא מה קל לעשות."
המחויבות לערכים מעניקה לאדם חוזק נפשי. היא מחברת אותו למהות ולא למה שמופיע בעיתון של הבוקר. וכשהרוח סערה – הוא יציב.
אדם שמחויב לערכיו:
- חי בשלום עם עצמו
- מקרין כבוד והשראה
- שומר על יציבות בשעת סערה
- בונה זהות עמוקה
- מתקרב לעצמו ולעולמו הפנימי
איזהו גיבור? הכובש את יצרו." – ולא מתוך כפייה, אלא מתוך נאמנות פנימית עמוקה לערכים שחרט על ליבו.
ואשבור מוטות עולכם, אין עוד עול אלא תחושת הזדהות עמוקה
