שלושה ימים בלי לחם: נס במדבר בל"ג בעומר

החתם סופר כתב בתשובותיו (יו"ד סימן רל"ג ד"ה "אמנם") חידוש גדול בענין שמחת ל"ג בעומר שלא נזכר קודם לכן.

אומר החת"ס, מיום שכלתה החררה אשר הוציאו ממצרים (בט"ו באייר – כפי שפירש רש"י שמות ט"ז, א), הלכו שלושה ימים בלא לחם, ואחר כך ירד המן מן השמים…"

אם נחשב שלושה ימים מיום ט"ו באייר, נמצאנו מגיעים ליום י"ח באייר – ל"ג בעומר – שהוא היום שבו התחיל לרדת המן! כך לא כפי הגמרא אלא כך מחדש החת"ס

ומכאן, ששמחת ל"ג בעומר איננה רק שמחת הילולא של רשב"י, אלא גם שמחה של פרנסה ושפע שמימי, יום שבו החלה ההשגחה האלוקית לפרנס את ישראל בלחם מן השמים, שהוא רמז גם ללחם התורה.

כתב החת"ס  בתשובותיו (יו"ד סימן רל"ג): "המן, אם כן, היה הורדת המן ביום ל"ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב".

אומר  הבני יששכר (מאמרי חודש אייר, מאמר ג אות ב), כי ביום ל"ג בעומר הוא יום הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי  אשר ציווה ביום פטירתו לרבי אבא תלמידו לכתוב את ספר הזוהר הקדוש – גילוי תורת הנסתר לעולם.

ויש קשר בין שני האירועים האלה, כי הפסוק בירידת המן (שמות ט"ז, ד)כותב:  הנני ממטיר לכם לחם מן השמים  נדרש כמשל לתורה עצמה. ובהמשך נאמר: "ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה"… – ודרש הזוהר הקדוש (פרשת ויחי רמ"ו): "מאי לחם משנה? אלא תרי לחם – לחם מן הארץ ולחם מן השמים".

מבואר  "לחם מן הארץ" – רומז לתורת הנגלה  תלויה בעמלו של אדם, כפי שנאמר: "יגעתי ומצאתי – תאמין.

" ואילו "לחם מן השמים" – רומז לתורת הסוד  הבאה בהשפעה עליונה לאנשי סגולה בלבד כדכתיב: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".

במכילתא (בשלח, פרק י"ז) נאמר:

"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן".

ופירשו רבותינו, כי ירידת המן באה לזכך את גופם ונפשם של ישראל, כדי שיוכלו להיות כלי קיבול לתורה העליונה.

וכעת יובן נפלא: ביום ל"ג בעומר התחיל לרדת המן – לחם מן השמים – ובו נפתח שער חדש של השפעה שמימית.

וכנגד זה, ביום זה עצמו נסתלק רשב"י – ומסר לעולם את סוד התורה העליונה.

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים…"

אמר הקב"ה: "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו – הילך בתורתי אם לא" – ולא נאמר "בחוקותיי" או "במצוותיי", אלא "בתורתי" – אומר המהרח"ו (בהקדמת עץ חיים דף א' טור ג):תורת הסוד

אנו בימי ספירת העומר

"וספרתם לכם" – מלשון ספיר ויהלום.

וזה תהליך הבירור וההארה, בא מתוך הקדושה של פסח, אשר מתפשטת אל שבעת השבועות שאחריו.

ה"בני יששכר" (מאמרי חודש אייר, מאמר ג אות א) מגלה סוד נפלא:

ימי הספירה נחלקים לשני חלקים:

ל"ב ימים ראשונים – הכנה לתורת הנגלה.

יש לומר רמז בזה: התורה פותחת באות ב ("בראשית") וחותמת באות ל ("ישראל") – ל"ב.

י"ז ימים אחרונים  מיום ל"ג בעומר ועד חג השבועות – הכנה לקבלת תורת הנסתר.

מספרם בגימטריה טו"ב.

והוא רומז לפסוק (בראשית א ד):

"וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – האור הגנוז שהוא תורת הסוד

 

בכך מתגלה סדר אלוקי עמוק: תהליך הספירה אינו רק מעבר כרונולוגי – אלא מעבר רוחני מהכנת הכלים של תורת הנגלה, אל פתיחת הלבבות לקלוט את אור הסוד, תורת הנשמה והפנימיות – בל"ג בעומר.

רבי שמעון בר יוחאי – כמו המן – לא רק האכיל את הדור, אלא הוריד לעולם שפע אלוקי טהור, לחם שמיימי – תורת אור הגנוז.

 

רשב"י מלמד אותנו שאין ללמוד את התורה 'פשט' בלבד, אלא התורה היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, זו תורת הפנמיות   לשורשי הסודות שהקב"ה רואה בהם את עומק משמעות הבריאה

שילוב הפשט והסוד – ביום אחד

והנה זהו שאמר רשב"י עצמו – יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין – לא מתוך קלות, אלא מתוך ראיית השורש.

 

ביום זה – יום ל"ג בעומר – נתייחדו שני ערוצים:

ירידת השפע הגשמי – המן (לפי החת"ס), פרנסה  = לחם מן השמים.

וירידת השפע הרוחני – הזוהר הקדוש, לחם התורה מן השמים.

ובכך מתבהרת השמחה הגדולה שבל"ג בעומר – יום שבו מתאחדים שמים וארץ, נגלה ונסתר, עמל וגשם, רשב"י והמן – הכל נקשר בשורש אחד של אמונה, תורה, והשפעה אלוקית.

 

בל"ג בעומר אנו חוגגים את תחילת ירידת ה"לחם מן השמים" – המן  שהוא סמל לתורת הסוד של רשב"י.
חיבור דברי החתם סופר ודברי הבני יששכר מגלה שהשמחה ביום זה היא על המעבר מהכנת הגוף להכנת הנשמה

מן התורה הנגלית אל תורת הסוד, מן הלחם הגשמי אל הלחם הרוחני

נעמיק עוד, הפסוק בתהלים אומר

הפסוק (תהלים סח, יט):

"עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם"
והוא נדרש בגמרא (שבת פח–פט) על עליית משה רבנו למרום לקבל את התורה, ועל התמודדותו עם מלאכי השרת, שטענו:
"מה לילוד אשה בינינו?"

שבי – ראשי תיבות שמעון בן יוחאי

החיד"א בספרו שם הגדולים  וכן כתוב בליקוטי הש"ס (לג בעומר)

"שבי" – ר"ת שמעון בן יוחאי.

והפלא הגדול הוא: הפסוק שמדבר על עליית משה לקבל את התורה, איך הפסוק מרמז על רשב"י?!

 התשובה היא

אומר בעל ה"סמיכת חכמים" (המקובל האלוקי ר' נפתלי כ"ץ, בעל "סמיכת חכמים" ו"עדות ביהוסף") מבאר שהכוונה היא:
בעת שמשה רבנו עלה למרום לקבל את התורה – הוא קיבל לא רק את התורה, אלא גם את נשמת רשב"י.
משה רבנו – מייצג את קבלת תורת הנגלה – ההלכה, הפשט, מצוות התורה.

רבי שמעון בר יוחאי – מייצג את תורת הנסתר – הפנימיות, הסוד, רזי תורה.

כמובן שמשה רבנו קיבל הכל, אבל כאשר קיבל משה רבנו את תורת הנסתר הוא כמו קיבל גם את נשמת רשב"י, ונסביר את הדברים, רעיון הסוד על פי הפשט

 

כאשר עלה משה רבנו למרום לקבל את התורה, טענו המלאכים:

"מה לילוד אישה בינינו?"
"תנה הודך על השמים!"

תן את התורה למלאכים!

החיד"א )כסא דוד) מביא חידוש  המלאכים טענו 'דינא דבר מצרא'

מה הכוונה של דינא דבר מצרא ינא דבר מצרא"

זה דין הלכתי בדיני ממונות, שמופיע בגמרא (בבא מציעא דף ק"ח ע"א), ועוסק בזכות הקדימה שיש לשכן (הגר בסמוך) לרכוש קרקע הנמכרת, לפני קונה זר.
הביטוי "דינא דבר מצרא" פירושו: "הדין של בעל המצֵר" – כלומר, הדין של השכן הגובל במקרקעין.

כאשר אדם מוכר שדה (או כל מקרקעין), ויש לו שכן שגובל עמו בקרקע – השכן זכאי לקנות את הקרקע במקום כל אדם אחר.
אם המוכר מכר את הקרקע לאדם זר, השכן יכול לעכב ולאמר שהוא רוצה לקנות את השדה

חז"ל תיקנו דין זה על מנת לשמור על שלום בין שכנים, למנוע עוול לשכן, ולעודד חלוקה הגיונית ונוחה של קרקעות.
היתרון לשכן:

איחוד שטחים לגוש אחד.

מניעת בעלות חיצונית שתפגע בו.

נוחות בעיבוד ובשימוש.

הגמרא מנמקת:

"מפני שנאמר: ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) – כלומר, מדובר בהנהגה מוסרית מעבר לדין.

אבל יש  סייגים לדין:

1. אם המוכר מכר לקרוב משפחתו – אין דין דבר מצרא, כי יש העדפה לקרובים.
2. אם יש רווח מיוחד לקונה (לדוגמה, השדה צמוד לשדה שלו גם כן) – אין לשכן תביעה.
3. אם השכן סירב בתחילה או לא היה מוכן לקנות באותם תנאים – איבד את זכותו.
4. אם יש כמה שכנים – דנים לפי שיקולים שונים (לדוג', מי יותר קרוב וכו').

 

אז אמרו המלאכים

אנחנו היינו שכנים של התורה כשהייתה גנוזה בשמים, ולכן אנו ראויים לקבלה!

 

 

 

 

אולם משה רבנו השיב להם בכמה תשובות, שבכולן מתבטלת טענת ה"בר מצרא" של המלאכים:

א. אתם לא רוצים את כל השדה

המלאכים חפצו רק בתורת הסוד

בתורה שבשמים, בתוכן הרוחני הפנימי.

אבל הקב"ה רוצה למסור את כל התורה – הן הנגלה והן הנסתר.

אם אתם לא קונים את השדה כולה – אין לכם קדימות!

למלאכים אין יצה"ר הם רק רוצים את 'הפנמיות' את הסוד אבל התורה נתנה גם בשביל לזכך את היצה"ר  כך אומר מרע"ה למלאכים, אתם רוצים רק את הסוד, חצי שדה בנ"י רוצים את כל השדה

התורה נועדה לבשר ודם – שיש לו יצר הרע, יצר תאוות, ניסיונות.

אמר משה: "מה כתוב בה? 'לא תנאף', 'לא תגנוב', 'לא תחמוד' – יש בכם יצר הרע?"
אם אין לכם יצר הרע – התורה הנגלית לא נוגעת לכם  

• משה רבנו – עלה למרום כדי להביא את השדה כולה – גם את הפשט וגם את הסוד.

ונעמיק עוד, בני ישראל יש להם יצר הרע, אז לכאורה הם לא מצליחים לקיים את התורה, למה שהתורה תינתן להם?

על זה נרמז:

"עלית למרום, שבית שבי" – ראשי תיבות: שמעון בן יוחאי  שעתיד לגלות את הפנימיות.

אין אדם עומד על ד"ת אלא אם כן נכשל בהם,

מי שמתמודד מי שנופל וקם, טועה ולומד – הוא ראוי לקבל את התורה.
לא הקרבה היא העיקר – אלא השייכות.

התורה לא ניתנת למי שקרוב פיזית – אלא למי שזקוק לה למי שנלחם על קיומה מי ש מוכן לשלם עליה את כל לבבו ונפשו.

כמו שנאמר:

ועוד התורה נתנה לבנ"י כי הם בנים למקום, והבנים קודמים לשכנים, המשפחה קודמת לשכנים מצד דינא דבר מצרא

הפסוק אומר: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), אמנם נכון  שפעמים רבות מכונים ישראל גם "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה).
אז מהם בנ"י? בנים או עבדים?

לאור החלוקה שבין תורת הנגלה לבין תורת הסוד:

כאשר ישראל עוסקים בתורת הנגלה – הם בבחינת עבדים. מקיימים, מצייתים, נכנעים לצו האלוקי.

כאשר עוסקים בפנימיות התורה – הם בבחינת בנים  מבינים את הטעמים, מזדהים עם הרצון האלוקי, ומתחברים לשורש העליון.

בן אינו רק עושה – הוא מבין למה.
עבד מציית. בן – משתף פעולה.

 

רבי שמעון מגלה את תורת הבן

שֵׁבִי (שבי) = ראשי תיבות שמעון בן יוחאי.
וכך רמז הפסוק (תהלים סח, יט):

"עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֵׁבִי – פסוק שנדרש על משה רבנו, אך מרמז גם על רשב"י, שבזכותו ירדה לעולם הפנימיות של התורה.

  – מי התלמיד שהורשה לכתוב את הזוהר?

ביום פטירתו של רשב"י, כאשר נגלה אור הזוהר, הוא נתן רשות לרבי אבא לכתוב את דבריו.
ובשם הזה יש רמז עצום

השם אבא – מרמז על כך שתלמידי תורת הסוד הם בנים לאבא שבשמים  לא רק עבדים.

בזמן שרשב"י גילה את הסודות – תלמידו אבא כתב.
וכמו שכתוב בגמרא (ברכות ז ע"ב):

 רבי מאיר היה דורש את שמות האנשים בשם האדם מרומז תפקידו ומהותו.

לכן, מי שמוסר את תורת הבן – שמו רבי אבא!

 

תשובת משה למלאכים – בזכות רשב"י אנו בנים

כאשר המלאכים טענו:

"תנה הודך על השמים"
רצו לקבל את הפנימיות של התורה – את הסוד, את האור.

אמר להם משה רבנו:

"אבל רק לנו יש את רשב"י – הוא יגלה את הסוד לעולם"
ובזכותו יתגלה שישראל אינם רק עבדים השומעים בקול – אלא בנים המבינים את פנימיות דבר ה'.

הם אלה שגם אם הם 'נפלו' הם יכולים לקום, כי השבינו אבינו לתורתך

לכן, הפסוק "עלית למרום שבית שבי" מתפרש בשני רבדים:

משה – עלה למרום לשבות את התורה.

רשב"י – ה"שבי" עצמו – שבזכותו נזכה להבין את עומק  

ונעמיק, האם תמיד אנו בנים? – מחלוקת תנאים

בגמרא במסכת קידושין (לו ע"א) נחלקו התנאים:

רבי יהודה סובר:

"אין ישראל נקראים בנים אלא בזמן שעושים רצונו של מקום."

רבי מאיר חולק ואומר:

"בין כך ובין כך – אתם קרויים בנים."

רבי מאיר מביא פסוקים להוכיח שגם כשהם חוטאים ונפלים, לא נפקעת מהותם כבניו של הקב"ה:

"בנים סכלים המה" (ירמיה ד, כב) "בנים משחיתים" (ישעיה א, ד) וכו'.

תורת רשב"י – הפנימיות שמגלה את ערך הבן

תורתו של רבי שמעון בר יוחאי פנימיות התורה, היא-היא המגלה את עומק דברי רבי מאיר:

גם כשהאדם נופל – מהותו הפנימית לא משתנה.

הנשמה האלוקית שבקרבו אינה כבה לעולם.

הפנימיות של התורה – כמו הפנימיות של האדם – אינה ניתנת לחלוקה או ביטול.

רשב"י לא רק לימד סוד – הוא חיבר את האדם למהותו הפנימית.
הוא לימד שכל יהודי הוא בן, גם כשהוא רחוק, גם כשהוא טועה.

אין ייאוש – תמיד אפשר לחזור

רשב"י מגלה את היסוד הנצחי של פנימיות ישראל:

אין יאוש בעולם כלל משום שתמיד קיים חוט פנימי המחבר את האדם לבוראו.

כל ירידה – היא רק נסתרת, לעיתים אף מתוכננת מלמעלה לצורך עלייה.

וגם החושך עוד יבוא היום והוא יאיר באור גדול

ודווקא עיסוק בתורת הסוד, בפנימיות – מעורר את נקודת התקווה והכיסופים.

תורת רשב"י מאירה גם כשחשוך

במילים אחרות:

• תורת הנגלה עוסקת במהות הגלויה של האדם – מעשיו.
• תורת הנסתר עוסקת במהותו הפנימית – נשמתו.

ועל כך רמזו חכמים:

"לֵךְ אֱמֹר לַבַּת יִשְׂרָאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בָּנִים מַשְׁחִיתִים – בָּנִים הֵם!"
ובכוחה של תורת רשב"י – לגלות את זה, ולהזכיר לנו תמיד:
"אין מצב אבוד – כי בפנים אתה בן!"

. תורת רשב"י מגלה את נקודת הטוב שביהודי – גם בחטא

רשב"י הוא מגלה תורת הנסתר ובמרכזה עומד הרעיון של ניצוץ אלוקי שלעולם אינו נכבה.

בזוהר הקדוש (חלק ג דף רע"ו) מובא:
"לית אתר דלית ביה שכינתא"

אין מקום שאין בו שכינה.
וזה כולל גם את החוטא. גם כשהאדם שוקע, נשאר בו נקודה של קשר אל ה.

גם כאשר האדם נפל – הוא יכול לשוב, רשב"י מגלה, שהתשובה איננה רק תיקון חיצוני, אלא גילוי פנימיות הנשמה.

כך אומר רשב"י

יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין — כי רשב"י רואה בעין פנימית את עומק הטוב שבכל יהודי. לא שאין עונש, שהרי האומר הקב"ה וותרן ייוותרו מעיו…אלא הוא מראה את הפנמיות והעומק שמעודד את האדם לעשות תשובה

זהו יסוד בתשובה: להאמין בטוב הפנימי שקיים בי – למרות מה שעברתי.

הוא זה שביום הפטירה אנו קוראים לזה 'הילולא' יום של שמחה…כי החושך בתורתו הוא אור…אפילו שבינתיים זה נראה כחושך זה זמני…