השבוע: הבטחה אלוקית נותנת תקווה ברגע הקשה

בפרשתנו, פרשת בחוקותי, מופיע פסוק מרגש ומעורר תקווה, ובו הבטחה אלוקית לגאולה עתידית, למרות החושך והגלות

יש רגעים שבהם נדמה שהכול חשוך. שהכול סגור. אין אור אין דרך.

אבל גם בחושך – הנר ממשיך לדלוק.
גם כשאתה לא רואה את האור – האור לא כבה.

"גם כי אֵלֵך בגיא צלמוות – לא אירא רע, כי אתה עמדי."
אפילו בגיא, אפילו בצל, אפילו במוות – הקב"ה לא עוזב.

ברישא חשוכא, בהתחלה החושך אח"כ האור, כמו במעשה הבריאה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד

והשבר הוא ההכנה לקראת השלם החושך הכנה לאור

כמו שאומר שלמה המלך ראיתי אני שיש יתרון לאור מן החושך היתרון של האור מגיע אחרי החושך  אם היה האדם שלם לגמרי – לא היה מקום לאור לחדור.
לכן אמר האדמו"ר מקוצק הלב השלם שפתוח לקבל השראה וחכמה זה הלב השבור

זרע לא צומח באור – אלא באדמה חשוכה"

לפני שצמיחה מתחילה – הזרע נרקב.
וכך אומרת התורה מתוך כל התוכחה והקללות של פרשת בחוקותי, כתוב:

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק, וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר, וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מב) .

על פסוק זה מביא רש"י (שם) דבר פלא

"בחמשה מקומות כתוב 'יעקוב' מלא בוי"ו, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויגאל את בניו".

רש"י מוסר לנו כאן סוד עמוק החבוי באותיות התורה: יעקב אבינו, "נוטל" את אות ו' משמו של אליהו הנביא – אשר עתיד לבשר על הגאולה. מעשה זה משמש כערבון – ערבות אלוקית שהגאולה בוא תבוא. שאליהו יגיע לבשר על הגאולה, מהי משמעות הדברים? ולמה בחמישה מקומות?

אומרים המפרשים, למה חמש פעמים ואו?

האות ואו אם כך משמעות הערבון, חמש פעמים האות ואו, הכוונה היא

למעשה מהותי של "תקיעת כף" !

מעשה של התחייבות

יעקב אבינו, נושא עול הגלות של בניו לדורות, תובע התחייבות מאליהו הנביא – שיבשר ויכשיר את הגאולה באחרית הימים. והתחייבות זו, נעשתה בכף היד

(כך אומר המהר"ל מפראג)

אם כך הרעיון הינו,  שפיסת היד – בשלמותה – נמסרה ליעקב אבינו

מהי משמעות הדברים, מה הרעיון, למה צריך יעקב אבינו מעין 'תקיעת כף' מאליהו הנביא, והרי במפורש נאמר בדברי הנביא מלאכי (ג, כג):
"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם…"

אליהו הנביא עתיד לבוא בוודאות, מכח הבטחת ה' ונבואתו הנצחית!

אז מה הצורך בתקיעת כף?

 

אומר השם משמואל על פי מ"ש בספר יהושע (פרק ב) מספר הכתוב על רחב, שהצילה את המרגלים ביריחו וביקשה מהם:
"וְנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת…"

הסיפור בקצרה

לפני כיבוש יריחו, יהושע בן נון שולח שני מרגלים: לאמר: לכו ראו את הארץ ואת יריחו
השניים באים אל בית אשה בשם רחב

היא התגוררה בבית בנוי על החומה זה היה מקום שקל להיכנס ולצאת ממנו מבלי לעורר חשד.

מלך יריחו מקבל ידיעה על נוכחות המרגלים, ושולח שליחים לדרוש מרחב להסגיר אותם.
אבל  רחב מסתירה אותם על גג ביתה תחת עמרי פשתן

ומטעה את שליחי המלך כשאומרת שהמרגלים כבר עזבו את העיר.

אחרי שהיא מצילה את המרגלים, רחב פונה אליהם ואומרת:

"ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ… והיא אומרת שהעם היושב בארץ מפחד, 'וימס לבבנו… כי ה' אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"

)יהושע ב, ט–יא(

זו אחת ההצהרות האמוניות המשמעותיות בתנ"ך – מפי אשה גויה, תושבת כנען, לפני הכיבוש.

רחב מבקשת רחמים על עצמה ועל משפחתה. המרגלים כורתים עמה ברית:

היא תתלה חוט שני בחלון ביתה כדי שיזהו אותו.

כל בני ביתה שיישארו עמה בפנים – יינצלו בעת הכיבוש.

רחב מורידה את המרגלים בחבל מחלונה, והם שבים ליהושע ומעידים

"כי נתנה ה' בידנו את כל הארץ".

בפרק ו' בספר יהושע עם כיבוש יריחו, מצווים יהושע ואנשיו לא לפגוע בבית רחב  וכל משפחתה ניצלת.
רחב הופכת לדמות של גיורת  ולפי דברי חז"ל – היא נישאה ליהושע בן נון, ויצאו ממנה נביאים וחכמים.

רחב שהייתה רחוקה מכל קדושה, משמשת סמל ליכולת של אדם לשנות את הייעוד שלו בכוח אמונה ואומץ.
הגמרא במסכת מגילה אומרת

"שמונה נביאים וכהנים יצאו מרחב – נריה, ברוך, שריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום."

רש"י שם: "הייתה גיורת, ונשאת ליהושע."
ממנה יצאו נביאים וכהנים גדולים – צאצאים של רחב הגיורת.

במסכת פסחים (קטז, ב) מציינים חז"ל כי כשנכנסו בני ישראל לארץ הייתה בת חמישים, התגיירה ונישאה ליהושע בן נון.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: למה נקרא שמה רחב? שהיא רחבה בזכויות. עשתה תשובה ויצאו ממנה שבעה מלכים ושמונה נביאים. (תנא דבי אליהו זוטא)

ב"חכמה ומוסר" (חלק א, ז) כותב רבי ירוחם ממיר דברי מוסר נפלאים הנלמדים מרחב:   היא התבוננה בישועה של עם ישראל,  בדעת צלולה, והדעה הביאה אותה להרגשה שנתגיירה ונישאה ליהושע… ולא עוד, אלא שזכתה ויצאו ממנה שמונה נביאים והם כהנים, ולא עוד אלא שגם חולדה הנביאה יצאה ממנה.

זכתה להעמיד 8 נביאים בישראל, וחולדה הנביאה,   והכל בשביל שהכירה בלב שלם, וידעה בדעת שלמה, כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.

רחב בחרה לעמוד מול מלך יריחו,   ולהאמין באלוקי ישראל – כשהיא לבד.
בזכות זה – זכתה לברית ולשייכות נצחית.

רחב ביקשה סימן,  והסימן שהיא קיבלה, כתוב בזוהר זו האות ואו

 

על פסוק זה מבאר הזוהר הקדוש )פרשת ויחי רמא ע"ב(:

"מאי אות אמת? דא אות וי"ו."

כלומר, האות וי"ו היא סמל ה"אמת", ורחב – הגרה שהאמינה באמת ה' – מבקשת שהאות הזאת תינתן לה, כאות נאמן של התחייבות.

הזוהר הקדוש (פרשת ויחי רמא) אות ו' היא אות אמת, הטעם שלקח יעקב את האות ו' משמו של אליהו, כי כשראה יעקב שעתיד הקב"ה לשלוח את אליהו להכין את ישראל לגאולה חשש שמכיוון שאליהו הוא איש אמת המייצג את מידת הדין, ועוד שפנחס זה אליהו, פנחס הוא הקנאי לדבר השם

החשש הינו אם בנ"י לא יהיו ראויים במידת הדין, לא יבוא אליהו הנביא לבשר על הגאולה.

לכן נתחכם יעקב לקחת משמו של אליהו את האות ו' שהיא אות אמת – שלא תהיה מדת האמת אצלו בשלימות, בכדי שתוכל להיות הגאולה לפנים משורת הדין.

ולכאורה זה לא מובן, הרי כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעיו, ומה פתאום לוותר על האמת, ועוד הרי

גם מידת יעקב היא מדת האמת כמש"כ 'תתן אמת ליעקב',

החידוש: אומר יעקב שפעמים, צריכים לקחת את האמת כדי לגלות את האמת!

צריכים להסתיר את האמת כדי לקבל את האמת…

צריכים לקחת את האות ו' מאליהו הנביא כדי לגלות את האמת, ההסבר:

דוגמא, בחינוך הילדים, כאשר ילד טעה, על ההורים להעיר לו להעמידו על הדרך הנכונה, אך אם יעירו יותר מדי בסוף ישברו אותו.

בכדי לחשוף את היכולות האמתיות שלו, צריכים לא להרבות בהערות, אם מרפים מההערות אז אפשר לגלות מי הוא באמת.

ריבוי ביקורות שוברות את הילד, ואפילו שכל ביקורת היא אמתית, אבל ריבוי 'אמת' שוברת את הילד, ולא מאפשר לו לגלות מי הוא יכול להיות 'באמת'… הוא לא חושף את היכולות שלו.

כדי לגלות את האמת צריכים לוותר על האמת, כי הדגש על האמת שובר את האדם, אבל כאשר קצת מתעלמים מהאמת כפי הדוגמא בעניין חינוך הילדים, אז אנו חושפים את מה שבאמת יכול הילד להיות.

אם הילד רק שומע כמה הוא 'רע' הוא לא מאמין בסיכוי שלו להיות 'טוב'.

אנו לא רוצים לוותר על האמת וזהו… לא!

אלא אנו מוותרים על האמת למען האמת!

לכן יעקב שהוא איש האמת לקח מאליהו הנביא משכון את האות ו' שהיא כנגד ה'אמת'.

ובכך מלמד שלקחת את האמת…זו האמת, זה למען האמת

ולכן מי לוקח את אות האמת? יעקב אבינו שהוא 'איש אמת'!

יעקב לקח תקיעת כף מאליהו הנביא שיבשר על הגאולה. והנה כשנותנים תקיעת כף היא ביד ימין, וכידוע יד ימין היא כנגד מדת החסד לכן לקח יעקב תקיעת כף מאליהו ביד ימין, כדי שיבוא לבשר על הגאולה מתוך מדת החסד שהיא יד ימין!

ואם ישאלך בנך הרי 'כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעיו', והקב"ה חותמו אמת והוא לא יוותר על האמת ועל הדין.

אז איך בגאולה אנו מוותרים על האמת?

אף אתה אמור לו בביאור הענין כפי המשל של חינוך הילדים.

והמקור לכך הוא בדברי חז"ל על הוויכוח שהיה בין מלאכי השרת עם הקב"ה על בריאת האדם (בראשית רבה ח-ה): בשעה שבא הקב"ה לברוא  את אדם הראשון.

נעשו מלאכי השרת כיתות וחבורות, מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא, חסד אומר שיברא הקב"ה את העולם שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא שכולו מריבות.

מה עשה הקב"ה, נטל אמת והשליכו לארץ, כמו שכתוב (דניאל) 'ותשלך אמת ארצה'.

אפילו שחותמו של הקב"ה אמת  הוא השליך את האמת ארצה  כתוב 'אמת מארץ תצמח'.

למה הקב"ה משליך את האמת ארצה?

ההסבר הוא שהשליך הקב"ה את האמת ארצה, לא במובן של 'להתעלם' ממנה אלא הביא את האמת לארץ, השליך אותה ארצה, השליך את האמת, לארציות לחומריות אל לב האדם שהוא מלא בקונפליקטים יצרים רצונות שאיפות וערכים, מצד אחד הוא אוהב אמת, מצד שני הוא שבוי ביד היצרים שלו,  יש לו הרבה הגבלות

מצד אחד רוצה האדם את 'האמת' מצד שני חושש האדם שאם הוא  'יבחר' בחירה נכונה ואמתית הוא ייפגע, הוא מדמיין חששות ופחדים… בדמיון, הדמיון הוא חזק, ההתמכרויות וההרגלים חזקים ולכן קשה לאדם לבחור בטוב.

זו מורכבות הבחירה,  לכן אל תדון את חברך רק כשתגיע למקומו, 'מקום הבחירה'.

לכן האמת מושלכת ארצה – לארציות.

לכן לקח יעקב את האות ו', רצה יעקב שאליהו הנביא יבוא לשפוט, והמשפט יהיה באמת.

אבל אמת בבחינת 'אמת מושלכת ארצה'.

לכל אדם יש בליבו את הבן 'חכם' 'רשע' 'תם' ו'אינו יודע לשאול', יש לו מורכבות בלב, ולכן הוא צריך מענה לכל המורכבויות שבנפש.

אמר יעקב אם נשליך את האמת אז לא נתעלם מהאמת, אלא אמת מארץ תצמח שאנו משליכים את האמת לארץ, מביאים אותה לארציות, וגם קצת מתעלמים ממנה, ואז ה'אמת' צומחת יותר, כמו משל הילד שרק כאשר לא מעירים יותר מידי, אפילו שבאמת הוא עשה רע, ומתעלמים מידי פעם מהרע, ('והתעלמת') זה מה שמרים את הילד ועוזר לו לגלות את 'האמת' שהוא כן יכול להיות.

זו המשמעות של לקיחת יעקב את האות ו' מאליהו הנביא, לקיחת אות האמת.

לקיחת הביקורת

הדבר עולה בקנה אחד עם הדעה שאליהו הנביא יבוא לפני המשיח – הגאולה, כי הוא סמל האמת מיהו האדם הראוי לראות ולחיות בימות המשיח.

על פי זה, ממשיך השם משמואל ומגלה יסוד עמוק:

בגמרא (עבודה זרה ג ע"ב) שנינו:

"אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום – שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן את כל העולם כולו…"
ובהמשך:
"כיון שרואה שנתחייב העולם כליה – עובר ממידת הדין למידת הרחמים."

ומדייק השם משמואל:
מדוע דווקא בשלש השעות הראשונות אין הקב"ה דן אלא עוסק בתורה?

והתשובה – משום שהתורה היא 'אמת'

וכמו שכתוב (משלי כג, כג) ":אמת קנה ואל תמכור"  ואילו הדין – אף שהוא הכרחי – אינו נובע מהאמת הגמורה

האמת היא מורכבת יותר

כלומר לפי הצדק הגנב מגיע לו עונש על שהוא גנב, זה הדין

אבל האמת אומרת, נכון שמגיע לו עונש אבל יש להתחשב במורכבות החיים שלו, וזו האמת המורכבת

לכן בשלוש שעות ראשונות זמן התורה, זמן האמת הקב"ה לא דן את העולם, הדין הוא בשלוש שניות הבאות

ורק כאשר עובר הקב"ה לשבת על כיסא הדין – פוסק את הדין לפי הנדרש

אך עושה זאת לפנים משורת הדין, כלומר: מעבר לאמת הקפדנית

יעקב, האמת והערבון – מהות האות וי"ו

אם כן, מתבאר עומק מחודש בדברי המהר"ל: יעקב אינו נוטל מהקלף של אליהו "אות" גרידא, אלא את האות וי"ו – סמל האמת, סמל הדין – המובטח מפי הקב"ה. יעקב דורש התחייבות – לא רק במישור הרגשי או הנבואי – אלא בחתימת האותיות עצמן:
"ונתתם לי אות אמת" – זו הוא"ו, זו תקיעת הכף, זו התחייבות גמורה שאינה חוזרת ריקם.

ה"וא"ו" שמופיעה חמש פעמים בשם יעקב – איננה קישוט טקסטואלי, אלא חתימה נצחית באות אמת – כמו אות ברית.
לא הבטחה – אלא ערבון.

יעקב אבינו – בבחינת "תתן אמת ליעקב" – חשש שמידת האמת הגדולה של אליהו תהיה מניעה ולא זכות בשעת הגאולה.

כי מהות האמת – היא מידה בלתי מתפשרת, מידה של דין וצדק מוחלט  שאין בה ויתור או חמלה לפנים משורת הדין.

לכן, כאשר עתיד אליהו להישלח לבשר את הגאולה ולהשיב לב אבות על בנים – חשש יעקב שמידת האמת שלו תדרוש זכאות מוחלטת מעם ישראל, שלא תמיד מתקיימת בגלות המרה.

ואם אליהו יפעל מתוך אמת מוחלטת – תידחה הגאולה עד בוא דור צדיקים גמורים.

לכן "נתחכם יעקב" ולקח משמו של אליהו את האות וי"ו – שהיא סמל ה"אמת"  ובכך כביכול הסיר ממנו שלמות מידת האמת  עד לאחר הגאולה. כלומר:
לא מתוך חולשה – אלא מתוך ראייה רחבה:
כדי לאפשר לאליהו לפעול גם מתוך רחמים, לפנים משורת הדין

ולא לעכב את הגאולה עד שיבואו ישראל בדין גמור.

לא מדובר בהחלשה של מידת האמת  אלא בהמתנתה – כדי שתשוב ותופיע באור מתוקן ומרוכך, של אמת המחוברת לרחמים.

יעקב אבינו פועל כאן בתוך הנהגת הסוד – לא להסתיר את האמת, אלא להמתין לה

וכידוע שיעקב מקביל לספירת תפארת שרמוזה באות וי"ו, ודרכה משתלשל האור מהעליונים לתחתונים.

ובזה מתבאר ביתר עומק מדוע האות וי"ו מיוחסת ליעקב דווקא – לא רק בשל היותה חלק משמו בכתיבה חסרה או מלאה, אלא מפני שזו אות פנימית שמייצגת את מהותו הרוחנית.

נאמר (מיכה ז, כ): "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב"
ויעקב מייצג את קו האמצע  ספירת התפארת  שהיא מאחדת בין חסד לגבורה, וביסודה עומדת האמת – היכולת לראות את השלם, את הסינתזה הנכונה שבין ניגודים.
לכן האות ואו היא ואו החיבור, לחבר בין המורכבויות שיש בעולם ולהעניק להם משמעות קשר משקל וחשיבות

 

אחרי שלמדנו שהאות ואו היא אות האת, לכן נוטל יעקב מאליהו את הוי"ו  לא כדי לפגוע באמת – אלא כדי להחזיר את האמת למקורה הראוי – כלומר: לשלוט עליה, לרככה, ולאפשר לה לפעול מתוך רחמים.

אמת מארץ תצמח האמת היא לא רק 'אמת' של מה הדבר הנכון והמושלם, אלא אמת היא לפי דרגתו של האדם, לכן השליך הקב"ה את האמת, כמו השליך אותה לארץ, לארציות וכל אחד בקצב ובהתפתחות שלו

אמת שבוקעת מתוך מציאות עכורה, לא מושלמת, ומגלה שאפילו שם – יש מקום לגאולה.

יעקב, שהוא "האיש תם" מבין שבשעת הגלות אין אפשרות לגאולה על פי מדת הדין,

 

הזכרנו את דברי המדרש,

מידת החסד אמרה: שייברא האדם – שכולו גומל חסדים.
אמרה האמת: אל ייברא – שכולו שקרים.
אמרה מידת הצדק: ייברא – שעושה צדקות.
אמרה מידת השלום: אל ייברא – שכולו קטטה.
מה עשה הקב"ה? נטל את האמת והשליכו ארצה…"

לאחר מכן מתאר המדרש תגובת מלאכי השרת

שאמרו:
"ריבונו של עולם, אתה מבזה את חותמך! (שהרי חותמו של הקב"ה – אמת)"
וביקשו: "תעלה אמת מן הארץ!"
ועל כך בא הפסוק (תהילים פה, יב):
"אמת מארץ תצמח."

מהי משמעות השלכת האמת לארץ?

כיצד "אמת מארץ תצמח

הפשט שאין הכוונה לביזוי האמת, אלא להורדתה ממעמדה השמימית המוחלטת, אל מציאות אנושית מצומצמת ומורכבת.

בשמים – האמת היא מוחלטת, חד-ממדית, שאינה סובלת מורכבות

בארץ – האמת מתגלה דרך עמל, דרך בחירה, דרך התקדמות – אמת שהיא צומחת בקצב איטי יותר, אמת מארץ תצמח אדם הוא עץ השדה

הקב"ה מלמד אותנו שהעולם לא ייבנה על בסיס של אמת מושלמת מלמעלה

כי זו תדרוש שלמות מוחלטת מהאדם, ולא תאפשר את קיומו.
ולכן הוא "משליך" את האמת – לא כדי להעלים אותה

אלא כדי לזרוע אותה באדמה – שתצמח מתוך החיים האנושיים עצמם.

כך מתיישב הפסוק – "אמת מארץ תצמח"

זוהי תשובת ה' למלאכים:
"אין אני מבטל את האמת – אלא מגלגל אותה למקום שבו האדם יוכל להגיע אליה מעצמו."
ולא זו בלבד שאין זו פחיתות בכבודה של האמת – אלא הפיכתה לאמת חיה, מצמיחה, בוגרת  אמת שנבנית מתוך קושי, ספק, עמל, ויישוב הדעת.

לפי זה, "אמת מארץ תצמח" הוא שיא התיקון, ולא פשרה.
הקב"ה מגלה שהעולם הזה אינו מקום שבו האמת ניתנת אלא עולם שבו האמת נבנית

וכמו שהאדמה מצמיחה מתוך שתילה, השקיה והבשלה  כך גם האמת בעולם האנושי.

הוי"ו של אליהו – האות של אמת שמימית – נלקחת ממנו על ידי יעקב.
יעקב, שמהותו "אמת מארץ" – נוטל את מידת האמת כדי להצמיח אותה במציאות של חסד ורחמים

ולא של תביעה משפטית נוקשה מידי, וזה כדי לגלות את האמת של העוצמה שחבויה בתוך האדם

אמרו  חז"ל במסכת אבות (פ"ב מ"ד):

"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו."

ופירש רבי עובדיה מברטנורא:

"אם ראית את חברך שבא לידי ניסיון ונכשל – אל תדין אותו לחובה, עד שתגיע אתה עצמך לידי ניסיון דומה ותינצל."

כלומר: אין לדון אדם על מעשיו מבלי להבין את נסיבות חייו, יצרו, ניסיונותיו, ומקומו האישי והנפשי.

 

והאמת היא כמו שכתב בעל התניא, למקומו של חברך אי אפשר להגיע לעולם.
כי אין דעתו של זה כדעתו של זה, ואין טבעו ונטייתו של אדם אחד כשל חברו. ולכן – אל תדין את חברך כלל."

זהו יסוד מוסרי עמוק: אין לאדם את הכלים האובייקטיביים לשפוט את זולתו

הנפש רבת פנים, מורכבת, שונה – ובלתי ניתנת למדידה חיצונית.

 

הקב"ה לבדו – כבורא הנשמות – הוא יכול לשפוט בצדק ובדיוק, כי הוא לבדו יודע את מקומו של כל אדם

לא רק את מעשיו – אלא את שורשיהם, כוחותיהם, נטיותיהם, חולשותיהם, וניסיונותיהם.

ולכן הוא קרוי "מלך המשפט"  והוא לבדו נושא חותם של אמת  כי אמת כזו – נדרשת לכלול בתוכה גם את החסד, ההבנה, והרוך.

 

ובכך מתחדד מושג האמת לא אמת נוקשה ועיוורת, אלא אמת חיה – כזו הרואה כל דבר בפרטיותו, ושופטת לפי המקום וההקשר – לא לפי חיצוניות או תוצאה.

הקב"ה משליך את האמת ארצה – לא כדי לבטלה, אלא כדי להורידה למקום שבו היא יכולה להילקח בחשבון עם המציאות האנושית  ולהפוך לאמת שאפשר לצמוח ממנה  ולא להיכרת על ידה.

 

כך נאמר בתהלים (ל"ג, י"ג–ט"ו):
"מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה' רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן שִׁבְתוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם."

הפסוק מדגיש כי הקב"ה לבדו הוא "היוצר יחד לבם" – כלומר: הוא לבדו מבין את הרכב הלב של כל אדם ואדם  והוא היודע לשפוט כל אדם על פי מקומו האמיתי והפנימי.

וכמו שאמר הנביא ירמיהו (י"ז, י'):
"אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת, וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו, כִּפְרִי מַעַלְלָיו."

וכן נאמר בתהלים (ק"ג, י"ד):
"כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ – זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ."
רק הוא – יוצר הנפש – מכיר גם את שבריה.

 

אומר החיד"א הקדוש בפירושו ברית עולם על ספר חסידים, בשם רבי חיים ויטאל זצ"ל, שגילה סוד גדול מפי רבו, האר"י הקדוש, בהקדמה לשער הגלגולים (הקדמה ח):

שאל המהרח"ו את האריז"ל כיצד יתכן שאתה אומר שנפשי מעולה ונשגבת, והרי אינני מגיע אפילו לעקבו של צדיק קטן מהדורות הראשונים? והשיב לי מורי: דע, כי אין גדולת הנפש תלויה במעשיו של האדם בלבד, אלא כפי הזמן והדור שבו הוא חי. כי בדור הזה, אפילו מעשה קטן, שקול כנגד מצוות רבות בדורות הקודמים — שכן הקליפה גוברת מאוד. ואם היית בדורות ההם, הייתה חכמתך ונשמתך מתגלית בעוז ובזוהר כנגד גדולי הדורות ההם."

בגמרא (יומא כב ע"ב)  אומרת הגמרא שאול חטא פעם אחת – ואיבד את מלכותו.
דוד חטא פעמיים – ולא ניטלה ממנו המלכות.
וזוהי לשון הגמרא:
"שאול באחת – ועלתה לו; דוד בשתיים – ולא עלתה לו."

מהו פשר הבחנה זו? כיצד מתיישבת היא עם מידת הדין והאמת? וכיצד יתכן ששאול הצדיק נענש מיד — ואילו דוד, שחטא בשתיים, זכה להישאר על כיסא מלכותו?

מבהיר בעל "המשנת חסידים" (רבי עמנואל חי ריקי), בספרו חושב מחשבות, סוד נשגב:

דוד נשלח לעולם כדי לברר את האור שבאפלה.
הוא לא ירד לעולם כנשמה זכה ומוארת מלכתחילה, אלא כמי שנושא עמו שיריים מגלגולים קודמים, ואורו מבצבץ מתוך עמל ותיקון מתמיד.

ועל כן – אף שחטא בשתי פרשיות:
האחת – שליחתו של אוריה החתי למוות

והשנייה – מפקד ישראל והבאת מגפה
מעמדו הנשמתי שדרש מלחמה תמידית בזיכוך נפשו,

הקלו בדינו.

ובניגוד לזה – שאול, נשמה גבוהה וקדושה

שאול המלך היה נשמה עליונה   אשר ירדה בטהרה גמורה לעולם.
כך ביאר הבן איש חי  (בן יהוידע, יומא שם):

"לא היו סיגים בנשמת שאול כלל. בא לעולם למלאכה אחת: לקשטה ולעדנה.
ולכן כאשר חטא אפילו באחת – איבד את מלכותו."

שאול לא היה אמור להתמודד עם הקליפות. תפקידו היה לשמר שלמות לכן – כל פגם קל שובר את שלמותו.

הקב"ה דן את האדם לפי שורש נשמתו, לפי תפקידו בעולם, ולפי ייחוד שליחותו.