לחמכם לשובע: למה שלא יהיה הרבה אוכל

הפסוק אומר ואכלתם לחמכם לשובע, האדם אוכל ומה שהוא אוכל מתברך במעים שלו,

מהי משמעות הרעיון, למה צריך שהאוכל יתברך במעיים של האדם, אפשר שהאוכל יהיה בשפע, או שלאדם יהיה שפע של כסף שיוכל לקנות הרבה אוכל, מה מיוחד בכך שהאוכל מתברך במעיים של האדם?

אומר המדרש (בראשית פרשה נג) הפסוק אומר על שרה שהיא הניקה בנים רבים, והיו נשים רבות מביאות את התינוק שלהם ששרה תניק את התינוק שלהם

הנס הוא שכך ראו שאכן שרה יכולה להניק וכך משמע שהיה נס שנולד לה יצחק

המדרש שהתינוקות שהיו יונקים הייתה מתווספת בהם ירא"ש

ולמה? אומר הזוהר  (ח"ב סא: ) כמו שאוכל לא כשר מטמטם ליבו של אדם, כי מאכל לא כשר נהפך להיות דם ובשר מבשר האדם, המאכל הלא כשר מטמטם את ליבו של האדם, מה שאוטם את לב האדם להתחבר לרוחניות

כך מאכל שהוא מאכל קדוש או מאכל של צדיק, הוא מאכל שהופך להיות מאכל שמשפיע לטובה על האדם

אומר הזוהר, יש הרבה כח למזון של האדם, יש מזון רגיל שהוא עב וגס ויש אוכל של צדיקים זה אוכל שהאדם מנהל את האכילה שלו, לא האוכל מנהל אותו אלא הוא מנהל את האכילה

מובא בשם מאור ושמש בפרשת משפטים, כי מצוות עשה של ברכת המזון – שנאמרה בפרשת עקב – מסוגלת להצלה מכל המחלות, כדכתיב: "וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך" כאשר יש ברכה בלחם, גם יש רפואה לאדם

כלומר, כאשר אדם מברך על מזונו בקדושה ובטהרה, אזי המזון עצמו הופך לרפואה

בנוסף לכך, ברכת המזון היא מצווה מן התורה  בהמ"ז דאורייתא  ומועילה גם לפרנסה – היא לוחמת עבור האדם כנגד המקטרגים על פרנסתו.

ספר החינוך (מצוה תל) מצטט מרבותיו: כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו.

החיד"א מפרש שזה רמוז בפסוק "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" – שיש בו רמז לכך שמי שמברך ברכת המזון יזכה לאכול בכבוד ולא בדוחק.

הזוהר הקדוש (ויקהל): מי שמברך בשמחה – זוכה לשפע של פרנסה.

נפסק בשולחן ערוך (או"ח קפ"ג סעיף ח') שלעניין הפסק – ברכת המזון דומה לשמונה עשרה: אין להפסיק בה, אפילו לא לעניין של יראה או כבוד.

המשנה ברורה מדגיש שאסור לענות "קדושה" או "יהא שמיה רבא" באמצע ברכת המזון – כמו שאסור בשמונה עשרה.

מכאן: יש לנהוג בברכת המזון בזהירות, ברצינות, ולהימנע מהסחות דעת

החזו"א חלק וסבר שמותר לענות "קדושה" באמצע ברכת המזון,  אך גם לשיטתו ברור שיש לנהוג בשלמות של השקטה וריכוז כמו בתפילה.

(מקורות שלחן ערוך סי' קפג סעי' ח כתב שדינה כשמונה עשרה לענין שאילת שלום מפני הכבוד ומפני היראה שהכל אסור, ובמשנה ברורה שם ס"ק ל כתב בשם רעק"א שדינה שווה בזה לתפילה לגמרי, גם לענין אמן יהא שמיה רבה ברכו וכו', גם ראה יביע אומר ח"א סי' יא, אמנם בחזון איש סי' כח ס"ק ג תמה על חומרא גדולה זו, וצידד לחלק בין שאילה מפפני היראה לבין עניית אמן יהא שמיה רבה, אלא שגם לדבריו אסור לענות באמצע החתימה.(

ברכת המזון היא "עבודת לב", ולא פעולה טכנית, ולכן ראוי להיערך אליה בקדושה ובהתכוונות גמורה.

ה"יסוד ושורש העבודה" היה מתפלל לפני ברכת המזון שלא יטרידוהו איש באמצע, ולאחר שסיים ללא הפרעה – היה מודה לה' בשמחה על כך.

מזה נלמדת דרגת הייחוד והכוונה הראויה – ויש ללמוד ממידת חסידותו גם אם איננה חובה על כולם.

בשל היות ברכת המזון מצוות עשה מן התורה, היא צריכה יותר כוונה מאשר שמונה עשרה שהיא מדרבנן.

ובכל זאת, בשל העיסוק הגשמי באכילה, קשה מיד להיכנס למדרגת תפילה.

השפת אמת מסביר את הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת

לא כתוב ואכלת ואז תברך אלא ואכלת ושבעת וברכת, כלומר ואכלת, והאכילה תהיה בשובע ראוי, לא אכילה מעייפת ואז במילה הוא לא יוכל להימנע מלברך, הוא כמו יהיה 'חייב' לברך…

כאשר האכילה נעשתה בקדושה – ממילא האדם נהיה "מברך".

אבל כשאדם אוכל 'הרבה מדי', הוא נעשה 'עייף ומדוע?

כאשר אדם אוכל, גופו עובר למצב של "מנוחה ועיכול"

זה מצב שבו הגוף: מאט את קצב הלב מפנה אנרגיה לתהליך העיכול מאותת למוח "זה הזמן להירגע" התוצאה? תחושת רוגע ולעיתים גם עייפות. בתהליך העיכול, הגוף מפנה כמות רבה של דם לקיבה ולמערכת העיכול על חשבון חלקים אחרים של הגוף (למשל המוח או השרירים). והירידה באספקת הדם למוח עשויה לגרום ל:

ירידה בערנות

תחושת כבדות כללית

רצון לשכב או לנוח

יש כל מיני עצות מה לעשות כדי לא ליפול לעייפות אחרי האכילה, כמו לאכול מזון קל לעיכול: ירקות, דגנים מלאים, חלבונים רזים.

לאכול בכמויות מתונות.

לא לשתות יותר מדי מים תוך כדי האכילה, כדי לא לדלל את מיצי הקיבה.

לבצע תנועה קלה לפני הארוחה, כמו שכתוב בזיעת אפיך תאכל לחם, קודם פעילות גופנית, הזעה, אח"כ האכילה, וגם אחרי האכילה

לאכול לפי סדר יום קבוע.

התורה אומרת, ואכלת, ושבעת, אם יאכל האדם כמו 'יהודי', אכילה בקדושה בטהרה לא ב'תאווה' אלא בשליטה צדיק אוכל לשובע נפשו

הרמב"ם אומר היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שאי אפשר שיבין או ידע דבר מדיעות הבורא והוא חולה." הלכות דעות ד', א'  ולכן, חובה על האדם לשמור על בריאותו – כולל תזונה נכונה, שינה, התעמלות, והתרחקות ממאכלים מזיקים.

והרמב"ם משתמש  לשון חריפה על אכילה מופרזת:

"ולא יאכל אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא… ולא ימלא כרסו אלא יפחות כמו רביע משובעו…"
שם, ד', ב–ג ובהמשך: "כל זמן שהאדם מתנהג בדרך זו, מביא רפואה לעצמו ומבריא…" ומנגד:

"וכל המנהיג עצמו בדברים אלו שאני מורה אותם – מביא בריאות טובה. וכל העובר עליהם – מביא על עצמו חלאים רעים."

והרמב"ם כותב מי שאוכל לא בריא אלא למען התאוות הוא דומה לבהמה מפני שהוא פועל לא לפי השכל אלא לפי הדחף

המדרש מביא את דברי אדם הראשון: אחרי שהוא אמר שהוא אכל מעץ הדעת, אומר אדה"ר 'היא נתנה לי מן העץ ואוכל', זה הפסוק, על זה אומר המדרש, אכלתי ואוכל עוד . והדבר מעורר תמיהה אצל המפרשים – כיצד יתכן שאדם הראשון משיב כך לקב"ה, כאילו אומר בגלוי שהוא מתכוון להמשיך בחטא?

– הקב"ה מוכיח את אדם הראשון על שעבר על ציוויו ואכל מעץ הדעת.
– ואדם כביכול עונה לא בנימה של חרטה, אלא "ואוכל עוד"?

ההסבר הוא כך, בגלל שנפלתי בחטא, אז כעת התרגלתי אליו, אכלתי, ואפילו שאני לא רוצה, כנראה שו… ואוכל עוד…אני אפול יותר ויותר…אני לא מעוניין בכך, אבל אחרי שאדם 'נופל', הוא נופל יותר ויותר שלא ברצונו אלא מכח ההרגל

כשאדם חולם על שינוי – על פניו – נשמע פשוט: רק תחליט, תעשה, ותשתנה.
אבל בפועל, כל מי שניסה להפסיק לעשן, להפחית באכילה,  לא לכעוס, לקום מוקדם –או כל מיני החלטות אחרות, הוא יודע שההרגל חזק מההיגיון.

הרגל = זה מעין מסלול עמוק במוח, מסלול מהיר ואוטמטי

ההרגלים שלנו נבנים כתוצאה מחשיפה חוזרת, תגמול מיידי, והקלה זמנית.
המוח, כדי לחסוך אנרגיה, "מקבע" מסלולים – וככל שמשהו חוזר על עצמו, כך הוא נעשה אוטומטי.

ההתמכרות = היא יצירת הרגל עם תגמול רגשי

בהתמכרות, לא מדובר רק בהרגל טכני – אלא בחיפוש אחר רגש מסוים:

עישון = הפגת לחץ

מסכים = בריחה משעמום

אכילה מופרזת = מילוי רגשי

כעס = פורקן על תסכול

ולכן: ההתמכרות מחזיקה אותנו בכלא שהוא גם פיתוי וגם נחמה.

מי שמכור – הוא גם השבוי וגם הסוהר, הוא הרוצה להשתחרר והוא גם הכובל

הוא זה שרוצה להיגמל – והוא גם זה שמפרגן לעצמו עוד "מנת פיצוי".

זו מלחמה פנימית מתמשכת – בין הרצון להיות חופשי לבין הפחד מהריק שנשאר בלי זה.

לכן בעניין האוכל, כתוב שלחם מלשון הלחמה ומלחמה, בזוהר כתוב שעת אכילה היא שעת הקרב, לחם לשון מלחמה, כי האדם נלחם עם עצמו, כמה הוא אוכל, 'צדיק אוכל לשובע נפשו' אבל מצד שני בטן רשעים תחסר…

אומר אדה"ר הבעיה היא לא רק שאכלתי בעבר, אלא שהאכילה בעבר מכניסה את האדם למערכת של הרגלים, ההרגל הופך להיות המוכר הרגיל המנחם אפילו אם זה מזיק, זו עומק הכוונה של דברי חז"ל המדויקים, 'אכלתי ואוכל עוד'….

זו המשמעות העמוקה של דברי הזוהר, אכלתי ואוכל עוד…

כי הנפש הרגישה הנאה, וכעת ההנאה מניעה את האדם לאותה הנאה, וכך האדם  מחפש סיפוק מיידי.
שינוי דורש דחיית סיפוקים – וממד הרגלים שבנפש מתמרד.

ההתמכרות וההרגלים מייצרים זהות. כשאני מוותר עליה – אני מרגיש "ריק", "אבוד", "בלי עוגן".

אבל לא באנו לייאש אלא להגדיר את המצב וכן לאמר שזה…אפשרי!   וזה קורה!

שינוי הוא אפשרי, כי:

הנפש יודעת רוצה וצריכה להתחדש.

כל שינוי קטן הוא התחלה של דרך חדשה, כי שינוי היא תחילתו של תהליך שינוי הרגלים.

ויש לזכור, ככל שחוזרים על מעשה חדש – הוא נעשה הרגל חדש.

שינוי הרגלים אינו עניין טכני. זהו מאבק נפשי עמוק מול מה שמוכר, נוח, חוזר על עצמו.
הרגל – אפילו אם הוא מזיק – הוא כמו שביל חרוש במוח. נוח לצעוד בו שוב, גם אם בסוף השביל יש תהום, אבל ככל שמתחילים עם שינוי אפילו שינוי קטן אנחנו כמו 'חורשים' במח עוד שביל של 'שינוי'.

אדם יכול להשתנות – אם יש לו מטרה חזקה, מערכת תמיכה, מחויבות ועקביות.

גם אם "נופלים" בדרך – זה לא כישלון, זה חלק מתהליך.

ככל שמתמידים – המוח משנה את ההרגלים העצביים.
בדיוק כפי שנלמדה התמכרות – כך ניתן ללמד את המח חופש.

לאחר שאדם הראשון חטא באכילה מעץ הדעת, נדרש ממנו לתקן דווקא באכילה, אבל הפעם בקדושה ובטהרה, כאכילה של מצווה.

זוהי הדרך לתקן את הפגם שנעשה באותו אבר ממש – ע"י שימוש בו לעבודת ה'.

לפי תורת הפנימיות בעקבות חטא אדם הראשון ו"שבירת הכלים", נפלו ניצוצות קדושה לתוך עומק הקליפות, אל האוכל, כמו שהפסוק אומר לא על הלחם לבדו יחיה האדם אלא על כל מוצא פי השם, יש מוצא פי השם בכל מאכל, כאשר אוכל האדם את האכילה בקדושה ובטהרה, הנפש שלו, נעשית רוחנית חזקה וחסונה יותר

וכך אפשר להסביר, אמר אדה"ר אכלתי מעץ הדעת, אכלתי בעבר ואוכל עוד בעתיד, פירוש אחד  הכוונה היא ממקום של תסכול וחוסר אונים, אכלתי וכנראה שאמשיך לאכול בעתיד…התמכרויות והרגלים.

אבל יש גם היבט נוסף, אכלתי בעבר ואוכל עוד בעתיד, אבל בעתיד אני לא אוכל באותה צורה, אלא בצורה חדשה בריאה יעילה ורוחנית יותר.

אין הכוונה שהוא ימשיך על ידי שליטת הדחפים על מח האדם, אלא שהוא  ימשיך לאכול בצורה בריאה רוחנית וטובה, לחם אותיות מלחמה, וזו ההלחמה, הלחמה זה החיבור בין החומר לבין הרוח, בין האכילה לבין הכוונה והכוון הראוי שאמור להיות לאדם בזמן שהוא אוכל, עם כוונה לש"ש – אכילה בקדושה ובכוונה לתקן.

מצינו כאשר משה רבנו שולח את המרגלים, הוא אומר להם לבדוק האם הארץ היא ברמת שלימות של "טעם עץ כטעם פריו"  כפי שעתיד להיות לאחר התיקון השלם (וכך פירש תרגום יונתן הוא שלח לבדוק האם יש עצים שהם 'נאכלים' העץ לא הפרי).

ההסבר הוא כך:

הנושא של "טעם העץ כטעם הפרי"  נוגע לעומק כוונת הבריאה, לתיקון העולם, ולשבר שנוצר בעקבות חטא אדם הראשון.

המקור הוא בחז"ל בבראשית רבה (פרשה ה, ט):

הפסוק אומר :  וַיֹּאמֶר אֱלֹקים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

"תוצא הארץ עץ פרי – לא נאמר 'עץ עושה פרי', אלא 'עץ פרי': שיהא טעם העץ כטעם הפרי

ולמה לא עשתה כן הארץ? אלא פגמה הארץ, ולפיכך כשנתקללה אדם נתקללה עמו גם הארץ."

הכוונה בפשט: הקב"ה ציווה שהאדמה תוציא עץ שגם הוא עצמו – גזעו, קליפתו, כל חלקיו – יהיו בטעם הפרי. אבל האדמה "עברה" על הציווי, והוציאה עץ שהפרי בלבד הוא בטעם, ואילו העץ עצמו – חסר טעם.

ה' ציווה שהעץ יהיה כולו טעים, אך האדמה עשתה זאת חלקית. בעקבות כך, האדמה נתקללה – גם בגלל פשעה שלה, וגם יחד עם חטא האדם.

הרעיון בזה הוא סמל לקלקול הפנימי שנוצר בבריאה.

• העץ = תהליך ההשגה, הדרך.
• הפרי = התוצאה, ההישג.

המצב השלם הוא כשהדרך עצמה העץ (המאמץ), טעימה כמו המטרה (הפרי)

כשלימוד התורה, המאמץ, ההשתדלות, העמל והזמן – כולם מתוקים בפני עצמם ולא רק כאמצעי לתוצאה…לא מחכים לתוצאה כדי להרגיש את הערבות של המעשה הערכי מוסרי ורוחני

אבל לאחר הקלקול – נוצר פער בין האמצעי לבין המטרה

אנו חיים בעולם שבו העבודה קשה והפרי רחוק  התהליך נתפס כעונש, כמאמץ חסר טעם, והאדם רוצה רק את התוצאה.

וכך אומרים בעלי המוסר והחסידות… "אם הדרך אל הקודש איננה בעצמה קודש – היא דרך עקומה".

זו אחת המשמעויות של חטא עץ הדעת, חטא עץ הדעת יצר הפרדה בין עמל לבין עונג  בין עבודה לבין תוצאה  בין "עץ" לבין "פרי"

האדם רוצה להרזות, רוצה דיאטה, עכשיו לאכול ותוצאות עוד חודש…מה קורה…לרוב הוא אוכל.

ברגע שהאדם אכל מעץ הדעת – הוא נכנס לעולם שבו יש טוב ורע מעורבבים  והדרך אל הטוב הופכת קשה, ארוכה, מסובכת – ורק הפרי, בסוף, הוא מתוק.

העץ עצמו – כלומר הדרך, הגוף, העולם – כבר אינו מתוק.

ואכן לעתיד לבוא  כתוב במדרש תנחומא (תולדות פרק יט):

"כשהקב"ה יחדש את עולמו… הארץ תוציא עץ פרי – שטעם העץ כטעם הפרי, כבתחילה."

הכוונה: התיקון יחזיר את העולם למצבו המקורי – שבו אין פער בין דרך למטרה, בין אמצעי לתכלית. העבודה עצמה תהיה מתוקה, לא נרגיש מאמץ נפרד מהתוצאה, והעולם יחזור ליחס המקורי של "כולו טוב".

 

לסיכום בממד הגשמי היה אמור להיות ש טעם העץ כטעם הפרי מה שמסמל מבחינה נפשית שהדרך מתוקה כמו היעד ואז עובד האדם את עבודת השם בשמחה  לאחר חטא עץ הדעת העץ חסר טעם – רק הפרי מתוק מבחינה סמלית, רק התוצאה מתוקה, הדרך קשה כלומר עובד האדם בזיעת אפיים, מרגיש עונש או קושי בדרך, אין תגמול אלא בסוף הדרך, אין אהבת הדרך אלא רצון לדלג על תהליכים ולהגיע למטרה לעתיד לבוא העץ יחזור להיות בטעם הפרי כי הדרך עצמה הופכת לעונג

זו הכוונה העמוקה שלעת"ל העץ הטעם שלו יהיה כמו טעם הפרי

בעולם שלנו כיום העץ אינו כטעם הפרי כיום בזמן הגלות אנחנו לומדים סבלנות, התמדה ואמונה.

אבל ראוי לטעום מימות המשיח, כלומר לשאוף למצב שבו גם הדרך עצמה הופכת לתכלית

כל מצווה, כל רגע של לימוד, כל נסיון – יש בו ערך בפני עצמו, גם אם לא ראינו עדיין את ה"פרי".

כך אנחנו מחזיקים את טעם הפרי לעץ עצמו!

לכן אמר משה רבנו למרגלים, לבדוק את העצים, ואם טעם העץ הוא לא כטעם הפרי אז אמר להם משה רבנו

תבדקו הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם  כלומר, להתחזק בעבודת הקדושה והטהרה ולהביא מפרי הארץ כדי להתחיל בתיקון.

וכך אם מעשה  האכילה – אם הוא נעשה בקדושה – הוא תיקון החטא הקדמון

אז אמר אדה"ר אכלתי ואוכל עוד, אין הכוונה שהוא מתגאה בחטא, לא! אלא שהוא אומר אכלתי, ובזה טעיתי, וגם בזה אני אתקן!

כמו שאמרו חז"ל באבר שאדם חטא אותו הוא יתקן, אם חטא בלשון יתקן עם הלשון, אם חטא עם רגלים שרצות לרע יתקן שרגליו ירוצו לטובה אם הוא חטא בעינים ישמור על עיניו

אדם הראשון חטא באכילה.
ולכן, רצה לתקן דווקא באכילה – אבל באכילה של קדושה וטהרה, במצווה.
זו משמעות דבריו: "ואוכל עוד" – לא ח"ו חטא נוסף, אלא המשך תיקון דרך אכילה בקדושה.

אין מדובר בהתנגדות או התרסה כלפי שמיא, אלא בהכרזה מחודשת של אדם הראשון  באותו מקום שנפלתי – משם אתקן. באכילה שנכשלתי – אשתמש כעת לאכילה של מצווה, בקדושה ובטהרה.

כאשר אנו אוכלים מפרי הארץ בקדושה ובטהרה מתרוממים עִמָּנוּ הניצוצות הקדושים שנטמעו בעמקי החומר מאז חטא אדם הראשון.

באכילה רוחנית אנו שותפים לתיקון החטא הקדום, ומקרבים את שיבתה של הארץ לשלמותה הראשונית – כפי שתהיה לעתיד לבוא  "שתוציא הארץ עץ פרי – שטעם העץ יהיה כטעם הפרי"

ומצינו בחז"ל שהם דקדקו בענייני שיעור האכילה, ובמיוחד בשיעורי זית וביצה, לעניין חיוב ברכת המזון. והקשו גדולי הראשונים: כיצד ישראל נהגו לברך ברכת המזון אף כאשר אכלו רק כזית או כביצה, והלא מן התורה אין חיוב ברכה אלא בכדי שביעה?

דבר זה נראה תמוה – כיצד ניתן לברך ברכה דאורייתא כאשר לא הגיעו לשיעור החיוב?

הזוהר אומר (מביא את הדברים החת"ס בפרשת נשא) השביעה האמיתית אינה דווקא גופנית – אלא תלויה בכוונת הלב ובקדושת המעשה. כאשר האדם אוכל לשם שמים, בקדושה ובכובד ראש, די לו בכזית כדי שייחשב כאילו שבע  וממילא יוכל לברך ברכת המזון כראוי.

כי כאשר אוכל האדם לש"ש האדם לא ניזון רק מ'המאכל' בלבד אלא גם מהאנרגיה הרוחנית שבמאכל

כאשר ישראל מדקדקים לאכול אפילו שיעור קטן – אך מתוך קדושה – הרי זו אכילה שיש בה תיקון,

צדיק אוכל לשובע נפשו, וכך אומר הפסוק פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, אם יש לאדם רצון בריא לעבודת השם, אז הוא ייזכה לשובע באמצעות הרוחניות שבתוך המאכל

האדם עושה את העבודה שלו, בהדרגתיות שלו, בקצב שלו, והאדם עץ השדה, הוא הופך את העץ שיהיה כטעם הפרי!