המלך התפלא על החלום; החסיד חשף את הסוד

בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי מסופר שמלך כוזר אסף אליו שלושה אנשי דת – יהודי, נוצרי וישמעאלי – ותחקר אותם בשאלות רבות כדי לברר איזו דרך היא האמת. במאמר השלישי הוא שואל: "מיהו החסיד?" וביקש שיספרו לו על מעשיו של חסיד בן זמנם. השיב החבר: החסיד הוא זה שנזהר בממלכתו, יודע לשער ולחלק לכל אנשי מדינתו את צורכיהם ומספק את כל מחסורם, נוהג עימם בצדק, ואינו גוזל איש מהם או נותן לו יותר מראוי לו. אנשי מדינתו נשמעים לו, עונים לקריאתו, מצייתים לציוויו ונזהרים באזהרותיו.

השיב מלך כוזר בפליאה: אני שאלתי מיהו חסיד, ואתה עונה לי מיהו המושל!

ענה לו החבר תשובה עמוקה: החסיד האמיתי הוא מושל – לא בזולת, אלא בעצמו. הוא שולט על חושיו וכוחות נפשו וגופו, ומנהיגם הנהגה מאוזנת, כפי שנאמר: "טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". אדם כזה ראוי באמת לממשלה. שהרי אילו היה שולט במדינה, היה נוהג בה בצדק ובאיזון, כפי שהוא מנהיג את גופו ונפשו.

מי שיודע להנהיג את עצמו – את יצרו, את רגשותיו, את דמיונותיו ואת רצונותיו – מסוגל גם להנהיג אחרים, הוא עיקרון עמוק ויסודי

יוסף הצדיק – מלך על עצמו לפני שהיה מלך על מצרים

יוסף הצדיק, בהיותו נער בן 17, נאלץ להתמודד עם ניסיונות קשים בבית פוטיפר, והתורה אומרת:

"וַיְמָאֵן" (בראשית לט, ח) –
ומפרש רש"י בשם חז"ל:
שהוא ראה את דמות דיוקנו של אביו

הרגע הזה הוא רגע של שלטון עצמי מוחלט. יוסף כובש את יצרו, שומר אמונים לאביו ולמוסר שקיבל,  – שולט בעצמו.
ואח"כ  יוסף במאסר – לא מתייאש, אלא ממשיך גם בכלא, יוסף לא מתכנס לתוך ייאושו, אלא מנהיג את עצמו ומנהיג את הסובבים אותו – רואה את פניהם של שר האופים ושר המשקים, מתעניין, פותר את חלומותיהם – מנהיגות שצומחת מתוך קושי.

וגם כאשר יוסף נמצא בגדולתו מול אחיו – אינו נוקם, אלא פועל ממדרגה עליונה

כאשר יוסף מתגלה לאחיו, הוא אומר:

"וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹקים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מ"ה, ה)

במקום לנקום – הוא מראה מבט רוחני עמוק, ומנהל את הסיטואציה ממקום של הנהגה מוסרית ואלוקית.
זוהי הנהגה שמקורה בהתגברות פנימית וביכולת לראות את המציאות ממקום של שליטה עצמית.

שליטה עצמית מוגדרת כיכולת של אדם לווסת רגשות, דחפים והתנהגויות – במיוחד כשיש פיתוי או קושי.

אדם שלא שולט בעצמו – נחשב אימפולסיבי מונהג על ידי דחפים רגעיים.

לעומת זאת, אדם שמנהל את רגשותיו – מסוגל גם לנהל מערכות יחסים לקבל החלטות שקולות ולהוביל אחרים בביטחון.

שליטה עצמית גבוהה היא המאפיין המרכזי של הצלחה בחיים

כל בן זוג,  הורה, מורה, מנהל – כל מנהיג חייב ויסות רגשי

אם הורה מתפרץ על ילדו – הוא לא מלמד אותו שליטה, אלא משדר פחד וחוסר גבולות.

אם מורה מתעצבן בשיעור – התלמידים חשים חוסר יציבות.

יכולת ההשפעה תלויה באיזון הפנימי של המנהיג

שליטה עצמית היא תנאי הכרחי למנהיגות חינוכית בריאה.

 

החירות  העמוקה, כפי שאומרים חז"ל היא 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', כלומר החירות היא לא לעשות מה שהאדם רוצה…אלא לרצות את המעשה הראוי והנכון.

אדם ששופט את עצמו ועוד יותר מנהל את עצמו, הוא יכול להיות 'אדם מוסרי'.

אדם כזה יכול להיות אדם שהוא לא מונהג מאינטרסים אלא מאהבת הרעיון האמת

כך אומר הרמב"ם בהל' תשובה

האדם שהוא עובד השם מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם

הבסיס והתנאי הראשוני למנהיגות שהאדם יודע לשפוט את עצמו

לכן אומרים חז"ל שאמר פרעה על יוסף 'גינוני מלכות אני רואה בו' (סוטה) הוא 'מלך'
מי ששולט בעצמו הוא אינו מגיב אוטומטית למציאות – אלא יוזם, מכוון, פועל מתוך חזון…
הוא מפסיק להיות קורבן של נסיבות – והופך ליוצר מציאות!

ונעמיק, מחשבות יוצרות רגשות, ורגשות יוצרים פעולות אומר החבר למלך כוזר החסיד, האדם השלם, הא לא רק על הגוף שלו, אלא על המחשבות ועל הנפש שלו

האדם שלומד לתפוס את מחשבותיו  להרהר בהן, לאתגר אותן ולשנות אותן – הוא אדם שמתחיל לשלוט בחייו…
מי שאינו שולט במחשבותיו – מגיב אוטומטית, מתוך פחד, כעס, או חוסר ערך.
אבל מי שמתחיל לשלוט בעצמו מבפנים – יכול להיות מקור של רוגע והכוונה גם לאחרים.

המנהיג אינו זה שאינו כועס, אלא זה שיודע לעצור, לחשוב, ולבחור בתגובה הנכונה, למרות הכעס, בתוכו יש כעס, אבל הוא לא 'מהיר' לכעוס.

האדם יכול לבחור את תגובתו

בין הגירוי לתגובה יש מרחב

ובמרחב הזה טמונה החירות  הכוח והעוצמה לבחור את התגובה שאנו רוצים.

מנהיגות אמיתית מתחילה מהמרחב הזה. האדם שלמד לעצור, להשהות את התגובה האוטומטית, ולבחור –הוא  נעשה אדם חופשי.
אומרים חז"ל במשנה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (מסכת אבות ו, ב) זוהי אמירה עמוקה ומהפכנית ביותר!

התורה היא לא עול של מצוות אלא כלי השחרור הנעלה ביותר

אנשים בטעות חושבים  ש"חירות" הכוונה היא היכולת לעשות ככל העולה על רוחך – לחשוב, לומר ולעשות מבלי שאחרים יגבילו אותך. אך חכמי ישראל מציעים הגדרה הפוכה לגמרי  האדם איננו בן חורין כשהוא עושה כרצונו – אלא כשהוא משתחרר מן הרצונות הכובלים אותו.

האם אדם שתאבונו מושך אותו למאכלים מזיקים – בן חורין הוא?
האם מי שאינו יכול להחזיק את עצמו מלכעוס – חי מתוך חירות?
האם אדם שתשוקותיו מנהלות את זמנו, רגשותיו והחלטותיו – חופשי באמת?

העיסוק בתורה התורה פונה אל עומק האישיות: אל הרצון, אל הדמיון, אל היצר, אל הפחדים והשאיפות. התורה מכוונת ומעצבת את האדם מבפנים. היא בונה בו עמוד שדרה פנימי – מוסרי, רוחני וערכי.

כשאדם עוסק בתורה באמת – הוא לומד לשלוט בכעסו, בתאוותו, בכבודו, בכספו.

הוא לומד לדחות סיפוקים לחשוב על העתיד, על זולתו, על משמעות קיומו.

הוא לומד להכיר את עצמו – מיהו, מה מניע אותו, מה בוער בו, מה השקר ומה האמת.

"האדם האותנטי" – הוא זה שמוביל את עצמו ולא נגרר.

החירות אינה הפקרות, אלא שליטה עצמית.

האדם שלא לומד תורה – אפילו אם הוא חופשי, הרי הוא כלוא בתוך עצמו.

אדם שאינו בוחן את דרכיו – נחשב "כסוס רץ

 

כתוב בספר הכוזרי, החסיד כובש את כוחות התאווה, לא מדכא אותם אלא נותן להם את חלקם במידה המספקת כדי למלא את החסר, בין במאכל ובין במשתה – בדרך ישרה ושקולה. כך גם כובש את כוחות הכעס והרצון לנצח, ומפנה אותם לתועלת – לניצחונות בתחום החכמה, הידיעות, האמת המוסר והערכים. הוא יודע להשתמש בכל חושיו וכוחותיו – ידיו, רגליו, לשונו, שמיעתו, ראייתו והרגשותיו – לצורך ולא לתאווה, לחפץ מועיל ולא לריק. וגם הדמיון, כולם כפופים לרצון השם, עוד כתוב שם שהשלטון בכח המדמה – הדמיון – הוא עיקר חשוב בעבודת האדם.

הכח המדמה אמור לשמש את השכל, כך יכול האדם לצייר בדמיונו את מעמד הר סיני, מעמד העקדה של אברהם ויצחק בהר המוריה, את המשכן וסדר העבודה בו, ואת הכבוד שבבית המקדש – בצורה חיה, מרוממת.

הקב"ה נטע באדם את כח הדמיון לא כדי שיתפתה לו לשווא, אלא כדי שישתמש בו לצרכי קדושה  לצייר בדעתו את מעמד הר סיני לא כתמונה על הקיר – אלא כתמונה חיה, מוחשית… שמרוממת את הלב, יש לא רק לזכור את מעמד הר סיני, אלא להשתמש בכח הדמיון,  לדמות לעצמנו רעמים ברקים אש, מיליוני אנשים מקיפים את ההר – ולצייר בלב את ציור מעמד הר סיני בהודו והדרו.

כח הדמיון הוא כח שתמיד משתמש בו האדם, אלא שהוא צריך להיות מנוצל לטובה

אומרים חז"ל: התכלת שבציצית דומה לים, הים לרקיע, והרקיע לכסא הכבוד – כך פועל כח הדמיון, ממשיך מענין לענין ומטפס מדרגה לדרגה. מאידך, הזהירו חכמים שלא להסתכל בבגדים צבעוניים לא צנועים – פן ייגרר כח הדמיון למקום פסול.

עיקר מצות שמירת המחשבה הוא למשול בכח המדמה ולהפנותו למטרות עליונות. והכוזרי אומר להשתמש בו ככלי קדוש –הב"ח כתב שצריך לצייר את מעמד הר סיני, לא רק להבין אותו בשכל.

כתב הב"ח באורח חיים סימן מ"ז: יש לברך בברכת התורה גם מתוך כוונה והודאה על מעמד הר סיני – הודאה ושבח על כך שהקב"ה נתן לנו את תורתו, כלי חמדתו, מתוך האש, להורות על קדושתה ורוחניותה, ובכך בחר בנו מכל האומות וקרבנו אליו.

האדם שמע וראה רעמים, ברקים, שקט ודממה, ריבוי עם, הר ירוק – והכול למען שיוכל לאחד לתמונה אחת חיה: מעמד הר סיני!

אחת מצרות האדם היא שכוח הדמיון נמשך לדברים אסורים מדאיגים ומלחיצים על ידי היצר. אך אפשר לחנך ולהרגיל את הדמיון לשימוש בקדושה.

כך כותב הרבי ר' אלימלך מליז'נסק ב"צעטל קטן", שיש לצייר בדמיון אש גדולה בוערת עד לב השמים, ואדם מנסה לעמוד בנסיון למסור את נפשו – והוא מוסר עצמו לשריפה על קידוש ה'. לא די לחשוב על מסירות נפש – יש לצייר זאת בצבעים חיים.

הכוזרי מוסיף שיש לדמות גם את היום שבו נחנך בית המקדש של שלמה –וכל העם עמד והמתין לירידת אש מן השמים שתאכל את הקרבנות על המזבח. האש ירדה, העם נפל על פניו – וראו את התגלות השכינה במוחש. גם סדר עבודת המשכן בימי משה – כל אלה צריכים להיצרב בתודעה הדמיונית של האדם.

וכמו שכתוב בפרשת ואתחנן: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב… וההר בוער באש… וידבר ה' אליכם מתוך האש".

כך היה גם בימי סנחריב מלך אשור, כשהיה מצור על ירושלים בערב פסח. בבוקר קמו וראו מיליוני חיילים פגרים מתים – גופותיהם נשרפו באש מן השמים. הדמיון שלנו נמשך לתאר את המראות האלו, ומסייע לנו להחיות את תחושת ההשגחה.

אמרו חז"ל: " ואהבת את השם בכל לבבך – בשני יצריך", כלומר: יש לעבוד את ה' גם בכח הדמיון. כשם שהיצר הרע משתמש בדמיון כדי למשוך את האדם למראות הבל – כך גם אנו מצוּוים להשתמש בו בקדושה.

הנחש אומר לחוה" והייתם כאלוקים".

תשובת האדם הייתה צריכה להיות… ואז מה…??

היה צריך לעצור את שרשרת הפיתוי בדמיון על ידי שאלה פשוטה שמחזירה את האדם לקרקע המציאות, היצה"ר משתמש בכח הדמיון, ובידינו להשתמש גם בכח הדמיון

הר"ן  בדרוש י' מבאר דברי המשנה: "זקני עם הארץ – כל זמן שמזקינים דעתם מיטרפת עליהם… אבל זקני תלמידי חכמים – דעתם מתיישבת "…למה זה מהי משמעות הדברים הרי גם הצדיקים גם הם נחלשים בגוף ובמוח

אלא שתלמידי חכמים עברו ניסיונות קשים בבחרותם, ולמדו לנצח, זקני עמי הארץ הם כל הזמן הפסידו לתאוות לכל הדמיון, ולכן ככל שהם מבוגרים לא נשאר בידם כלום, ולכן הם מבינים שכח הדמיון ניצח אותם, ודעתם מטרפת מחוסר המשמעות של החיים שלהם.

אבל ת"ח הם הצליחו להתגבר על כח הדמיון, הם הצליחו לדחות את הדמיון

בהגיעם לזקנה – הם מאושרים הם מתפייסים עם עצמם, ודעתם נוחה ושלווה, אולי שהם היו צעירים זה היה 'קשה'… אבל הם מרגישים כעת חזקים לעומתם, זקני עמי הארץ – מביטים לאחור, ובליבם סערה: "אחרי מה רצתי"?

כשהשכל שולט – הנפש מתייצבת. כשהדמיון מנהל את האדם – הוא מיטלטל. טוב לגבר ישא עול בנעוריו, שלא יחכה לזקנה שבה הוא ייתחרט על שהוא נפל שבי אחר כח הדמיון

כח הדמיון הוא אחד הכלים החזקים ביותר שניתנו לאדם – והוא יכול להיות מנוף אל התהום, או גשר אל הר סיני. אשרי מי שמשכיל לרתום את דמיונו לעבודת ה',

אומרים חז"ל (יומא כב) "אלמלא קול המונה של רומי – נשמע קול גלגל חמה"

חז"ל חושפים כאן תופעה עמוקה בנפש האדם: יש קול עליון, נסתר, טהור – אך הוא נאלם ונעלם תחת רעשי הרקע של ההמון, של התרבות החיצונית, של מה שמכונה היום "העולם". קולו של גלגל החמה, הקול המטאפורי של תנועת הבריאה, נעלם בגלל קול ההמון – הרעש של רומי, התרבות הזרה, ההשפעות החיצוניות.

האדם מסוגל לשמוע קולות פנימיים של אמת של השראה  של עדינות וקדושה – אך התרבות ההמונית, הרעש השגרה החיצונית   חוסמים ומאפילים על יכולת זו.

הדמיון הלא מוּכָוון הוא: מבלבל בין עיקר לטפל, מכניס חרדות ואשליות מטשטש את המחויבות של האדם לערכים

אדם כזה שומע את קול רומי ולא את קול השמש. הוא עסוק ברעשי העולם, בריגושים זמניים – והוא מאבד קשר עם הקול האמיתי

הרמב"ם במו"נ אומר כשהדמיון מתקדש, הוא נעשה הכנה לנבואה

עזיבת ההמולה, עזיבת הדמיונות הנמכרים לבני אדם היא מובילה לשקט שקט הוא מפתח להארה

חז"ל אומרים שהייתה לאברהם אבינו תלויה אבן על צווארו, ואנשים היו מתרפאים ממנה, וכאשר הוא נפטר תלה הקב"ה את האבן על השמש, מה הכוונה בדבר?

הקב"ה תלה את האבן של אברהם בשמש – לא רק כדי לרפא גופים.
אלא לרמז לאדם  האור נמצא שם. צריך להרים את העיניים, ואת הדמיון.

כשאדם מרים את הראש, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, הוא חוזר לבריאות הרוחנית נפשית וגופנית

כאשר הנחש פנה לחוה, הוא לא השתמש בטיעונים לוגיים. הוא לא דיבר על איסור או היתר. הוא אמר:  שאדם וחווה יהפכו להיות כאלוקים… הוא פעל דרך הדמיון – לא דרך השכל.

הנחש – אומן בדמיון – משך את חוה, וחוה – מתוך הדמיון שהתעורר בה – דיברה עם אדם. וכאשר הדמיון מתגבר, השכל נחלש. ההיגיון והדמיון לא פועלים במלואם בעת ובעונה אחת יחד

תועלת סיפורי הצדיקים היא – שכשאדם מתבונן בדמות של צדיק שזכה להשיג את תכליתו בעוה"ז, קל לו יותר לדמיין את הדרך וללכת בה.
על כן יש לספר את סיפוריהם עם כח הדמיון לא רק עובדות, אלא ציור חי:

כתב הרמב"ן:

כשאדם מביא קרבן – ידמה בליבו שכל מה שנעשה לבהמה, ראוי שייעשה לו

אמרו חז"ל במשנה (במסכת ברכות ד, ה).
המתפלל בחוץ לארץ – יכוון כנגד ארץ ישראל.
העומד בארץ – יכוון לירושלים.
ובירושלים – יכוון להר הבית.
ובמקדש – לבית קודש הקודשים.
אף שאין עיניו רואות – לבו רואה.

הרי זה יסוד בעבודת התפילה

לכוון את הלב באמצעות כח הדמיון

לצייר כאילו הוא עומד ממש לפני ה'.

במעמד הניסיון ליוסף הצדיק, נסיון קשה בבית פוטיפר, מה עשה יוסף?
צייר בעיני רוחו את דיוקן אביו יעקב אבינו – את עיניו הזכות, את זקנו הלבן, את פאותיו המתנופפות.
ובכך – התעורר בקרבו פחד אלוקים, והתגבר על היצר.

כותב הרמב"ן (דברים ד, ט):

"פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… את הקולות והלפידים ואת כבודו ואת גדלו… ותודיעם לבניך ולבני בניך עד עולם."

לדעת הרמב"ן – זוהי מצווה
אדם מצווה לצייר בליבו את מעמד הר סיני  אש, קול, דיבור השם מתוך האש.

במדרש קהלת (א, י) כותב מהרז"ו:

"מי שרוצה לזכות לתורה – ישים תמיד נגד עיניו את מעמד הר סיני. וכאשר שומע מרבו – יצייר כאילו מקבל ממשה מסיני."

אבל כמובן הכל בתוך  גבולות הדמיון: לא להמציא, אלא לצייר אמת

מהרז"ו מוסיף אזהרה:

מי שמוסיף ציורים שלא היו, ומדמה יותר ממה שהיה במעמד סיני – טועה.

הדמיון נועד להחיות את המסורת – לא להוסיף עליה.
צריך ללמוד מדרשי חז"ל, פסוקי התורה ודברי הראשונים – ועל פיהם לבנות ציור פנימי מדויק ואמיתי.

רבותינו בגמ' אמרו  על אמירה חשובה ומדוייקת של אחד הרבנים, היו אומרים משה שפיר קאמרת

הפירוש הפשוט הוא שהדברים שנאמרו הם מיושרים עם דברי משה רבנו, מי שקיבל את התורה מהקב"ה והעביר לעם ישראל
חכמי המוסר והחסידות הוסיפו שבשעת הלימוד, חכמי התורה מציירים בדעתם כאילו הם עומדים במעמד הר סיני  ושומעים את התורה ממשה רבנו

 לכן, היו אומרים אומרים

"משה – יפה אמרת!"
כי הם הרגישו כאילו זה משה רבנו בעצמו דיבר מגרונם של חכמי הדור.

 

הדמיון הוא לא אשליה, אלא כלי לעבודת ה'

חכמי ישראל לימדו  שהדמיון יכול להיות שער לאמונה.

אם ידמה האדם שהוא עומד בבית המקדש – הוא יהיה שם בליבו, בנפשו ברגשותיו, וזה עניין ערכי.

אם הוא ידמה את מ"ת הוא כמו יישמע את הקול מתוך האש

אם הוא ידמה את פני רבו – הוא ייזכה לשמוע כביכול את משה רבנו מסיני

כח המדמה אינו טוב או רע – אלא כלי.
יש בו שקר – דמיונות של היצר, תאוות, גאווה, רדיפת כבוד.
ויש בו אמת – כאשר הוא משועבד לרוח, לחז"ל, לאור התורה.

האמוראים היו מדמים בדעתם את מעמד סיני, עד שהכריזו:

"משה שפיר קאמרת" – כי בעיני רוחם שמעו את רבם מדבר מפי משה רבנו.

ומכוח הדמיון הזה – זכו ש "אש מלהטת סביבותם".
הווה אומר ש הדמיון החל את התהליך – אך לבסוף גם נולדה מציאות ממשית.

צדיקים זכו לראות את מעמד הר סיני גם בחלום  מתוך שעסקו בציורו ביום.
כך העיד החזקוני בהקדמת ספרו:

נשבעתי בנפשי, בחלומי שמעתי קול אלקים מדבר את עשרת הדברים…

וכך כתב גם בעל "בנויות ברמה", שראה בחלום קולות מארבע רוחות השמים – ושערותיו סמרו מרוב פחד.

ובגמרא חגיגה (יד:) מסופר על חכמים שאמרו: אף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני, כך אמר רבי יוחנן

החלום נשפע מהרהורי היום (גמ' ברכות)
מי שמהרהר בקודש – חלומותיו יהפכו לקודש.
מי שמהרהר בהבלים – חלומותיו יהיו בהתאם.

בספר התניא כתוב שחלומו של אדם – מגלה את פנימיותו.

אנשים שלצערנו בעלי לב רגיש, המתמודדים עם בדידות, חרדות או עזיבת מסגרות – לעיתים כוח הדמיון עובד ביתר שאת. הם מדמים שמצבם אבוד, שאין להם תקווה, שאין מי שיבין אותם. לעיתים הם מעצימים כאב ממשי, לעיתים יוצרים בתוכם אירועים בדמיונות של דחייה, השפלה או סכנה. מה שאצל אדם בריא הבעיות והחרדות נתפסות כדמיון חולף, הוא אצלם מציאות ממש, שלעיתים אף גוברת על המציאות עצמה. כאן המקום להבין שאין לזלזל בכאב זה – אין לפסול אותו כ"המצאות", אלא דווקא להבין שמדובר בהפעלה עוצמתית של כוח פנימי, שדורש תיקון ולא דיכוי.

בחינוך ובייעוץ לנוער, אחד התפקידים העדינים ביותר הוא לסייע להם להבחין בין דמיון למציאות מבלי להכאיב, מבלי לשבור ניתן לרתום את כוח הדמיון עצמו – לא כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי לבנות בתוכו חזון חיובי, לדמיין איך הוא נראה כשהוא מתמודד, כשהוא מצליח, כשהוא קם בבוקר עם מטרה ויודע לומר על עצמו: יש לי שליחות.