הנזקים לעומת המעלות: הבריחה דרך צמח הקנאביס

לאדם יש כח בחירה

ואדם כאן בעולם לא כדי להיות מובל, אלא כדי להנהיג. לא כדי לשוטט חסר תכלית, אלא כדי ליצור משמעות. לא כדי להיגרר אחרי הרגלים, אלא כדי לעצב את עולמו הפנימי והחיצוני.

לאדם יש יכולת, רצון, תודעה, מחשבה עצמאית. הוא לא פועל מתוך אינסטינקט בלבד, אלא מתוך בחירה. ולכן כל עוד האדם רק צורך – אוכל, צופה, צורך חוויות – הוא חי  אך עדיין לא חי פעיל ועושה, הוא נוצר ולא יוצר

להיות אדם של משמעות, אדם עם סיפוק ושמחה – זה להיות אדם שיוצא מעצמו כדי להעניק וליצור

הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא, חטא זו לא רק העבירה, אלא עצם זה שהאדם מחוסר  מעש, זה החטא, זה החסרון הגדול של האדם.
האדם אינו בנוי לשתיקה פנימית. אם הוא אינו יוזם את חייו – החיים המציאות והסביבה יוזמים בשבילו, אך לאו דווקא לטובה. השעמום מוביל לריקות מה שמוביל – את האדם להיות 'הספוג' שסופג את מה שרוצה החברה למכור לו.

אדם שלא קם בבוקר עם תחושת מטרה – מתמכר בלי לשים לב. הוא נמשך לא רק לסם פיזי, אלא לסם מחשבתי, פסיביות, כעס, ציניות, חיפוש "ריגושים". אבל אלו אינם חיים. הם חיקוי של חיים.

השאלה היא לא "מה אני מקבל היום?" אלא:
מה אני נותן היום? מה אני בונה?

אנשים ערכיים מפסיקים לשאול  מה יש לי?

והם שואלים מה אני יכול ליצור, מה אני יכול לתת

במהלך הדורות הזהירו רבותינו מפני השיכרות.

החל משלמה המלך במשלי, דרך התנאים והאמוראים, ועד לצדיקים הגדולים במהלך הדורות – כולם עמדו על הסכנה שבאיבוד השליטה העצמית.

מי שנמשך אחר התמכרויות העולם נדמה לו כמישור. הוא מאבד תחושת אחריות, פורק עול ונסחף לשאננות מסוכנת.

ההתמכרות גורמת לאדם לאבד את רגישותו ותחושת אחריותו

במשנה באבות (ג, ד) רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, ומפנה לבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו. וביארו המאירי והמדרש שמואל, שהכוונה למי שאינו מתעסק בשום דבר בונה, ומביא על עצמו תרדמה נפשית והשתוממות מחשבתית.

לכל אדם יש תפקיד ושליחות – ואם הוא שורף את זמנו בהבלים, הוא מאבד את מהותו כאדם. לכן גם מי שמשחק בקוביה פסול לעדות – כי אין לו אחריות לעולם.

הוא פסול לעדות מפני שהוא עוסק במלאכה שאין בה תועלת ציבורית, ונתפס כמחוסר אחריות מוסרית וחברתית.

הפוסקים מסבירים שהדבר פוגע בנאמנותו כעד, כיוון שהוא חי על חשבון אחרים ואינו תורם ליישובו של עולם.

מי שמשחק בקוביא הוא אדם שחי מממון של ספק – בלי עבודה, בלי מסחר, בלי ייצור או תועלת.
אין לו מקצוע של ממש, ולכן אינו עוסק בדבר שמקדם את החברה.
הוא  מנותק מהחיים היצרניים.

המשחקים בקוביא הם אנשים שהם לא נאמנים לעדות, כי הם לא נתפסים כבוגרים המבינים את משמעמות העבודה הכסף המסחר, הם חיים באשליה של נצחונות, הם מהמרים, הם גם חיים בתפיסה מעוותת, כי הם לא באמת לא באמת מתכוונים להפסיד

וגם כאשר הם מרוויחים מהמרים האחרים, האחרים לא באמת מוכנים לוותר על שלהם, ולכן זה כסף שנלקח באסמכתא כלומר
הכסף שהם מקבלים – אינו שלהם לפי דיני התורה  כי הוא נלקח ב"אסמכתא" (תנאי שאינו בר ביצוע), ולכן נחשב כגניבה או לפחות כעיוות מוסרי.
ומכיוון שכך – אדם כזה נחשד כגזלן  ופסול לעדות.

כי אדם שאיבד את תחושת האחריות לחיים – אינו יכול להעיד על חיי אחרים.

השחקן בקוביא עסוק בלקיחה, לא בנתינה.
במזל, לא בעמל.
הוא חי על ההפסד של אחרים – ולא בבנייה משלו.

ולכן – כשהוא מדבר בבית דין – עדותו פסולה. כי לא סומכים על תודעה שמבוססת על הימור ולא על יציבות.

תכלית האדם בעולמו היא הבחירה – לבחור בטוב ולמאוס ברע, ובחרת בחיים ובטוב, אוהבי השם שנאו רע,  לכן קטנים, המשוגעים  חולי נפש פטורים מן המצוות – כי אין להם דעת לבחור. אבל אדם בר דעת שמפקיע את עצמו מבחירה – אם על ידי שתיית אלכוהול מופרזת, או עישון סמים – הרי הוא שולל מעצמו את מתנת הבחירה האלוקית, ונכנס לגדר של "שאינו יכול לדבר לפני המלך". הוא הפך את עצמו במו ידיו לבלתי אחראי – לבעל חי, רח"ל.

 

אנשים חיים באשליית השליטה, הם אומרים 'רק' פעם אחת… אבל זו אשליה, זה לא אמתי.

די בהתנסות אחת – והיא עלולה להוביל לתלות חמורה. ברגע שהאדם נמשך לסם, הוא מאבד את השליטה, את יכולת החשיבה העצמאית ואת כח ההתמודדות. ומרגע זה – אין הוא אדם במובן השלם, אלא נשלט מבחוץ.

בגמרא פסחים (קיג.) לא תשתי סמא… ופירש רש"י:  לא תלמד לשתות סמים – מפני שתקבע להם וסת, ויהא לבך שואלך, ותפזר מעות.

גם הרשב"ם שם מוסיף: אפילו לצורך רפואי – אם יש אפשרות אחרת – אל תשתמש בזה. כבר בימי חז"ל הבינו: הסם ממכר, הלב נמשך, והאדם מפסיד גם את כספו וגם את דעתו.

בדורנו קיימת מגמה להכשיר את הסמים כ"תרופה לגיטימית", אך האמת היא – שזו טעות.

אף לרפואה, יש להעדיף כל דרך אחרת לפני שימוש בסמים – כל זמן שיש לכך תחליף. כי גם אם הקב"ה נתן את צמח לעולם – הוא לא ניתן לכל אדם בכל מצב. לא כל שימוש מותר.

צמח הקנאביס הוא צמח טבעי בעל תכונות פסיכואקטיביות – כלומר, הוא משפיע על התודעה, התחושה והמחשבה.

הקנאביס מכיל חומר פעיל שגורם לתחושת חזקות ורוגע

אז במינונים נמוכים ולשימוש רפואי מבוקר (למשל לחולי סרטן, כאבים כרוניים וכו') – יש לו ערך טיפולי.

אך בשימוש קבוע או לא רפואי  הקנאביס:

מחליש את המוטיבציה.

פוגע בזיכרון לטווח קצר.

עלול להחמיר חרדה ודיכאון.

עלול להוביל להתמכרות   האדם מרגיש שהוא לא יכול לתפקד בלי זה, גם אם גופנית אינו תלוי.

קנאביס זו בריחה  לא פתרון.

הרבה מהמשתמשים מספרים על תחושת שחרור, שלווה, הפגת לחצים.

אבל זו שלווה מלאכותית – לא פתרון אמיתי לקונפליקט.

זה יוצר מעגל: כאב → קנאביס → הקלה רגעית → חזרה לכאב → צורך בעוד → התמכרות.

זה לא כלי ריפוי אלא מסך עשן – שבסוף מעמיק את הפצע הנפשי.

האדם נברא כדי לבחור בטוב.
אבל אדם שמטשטש את דעתו, מאבד את חירותו.
מי שמכניס את עצמו מרצון למצב של שינה, ריחוף, ניתוק – מוותר על המעלה האנושית שבו.

קנאביס אולי מרגיע – אבל מרדים את הנפש.
כל עוד האדם לא מתמודד עם הקושי שלו – הוא רק דוחה את ההחלמה האמיתית.

מי שאינו "נוכח"  וחי את החיים, הוא לא מסוגל לאהוב, לא ללמוד תורה, לא להתפלל באמת, ולא לחנך את ילדים ועוד הרבה ערכים הוא מאבד

הדרך לבריאות היא לא בעשן, אלא באור.

לא בטשטוש – אלא בבחירה, בעשייה, בנוכחות.

לכל הסמים –יש  אשליית התרוממות אבל הסוף הוא מר

הסכנה שבסמים איננה רק פיזית או חוקית – אלא רוחנית, נפשית ועמוקה עד מאוד

זו מלכודת בתחילה הסם מעניק תחושת התרוממות, הרגשה מופלאה, ולעיתים אפילו נדמה לאדם שהשיג השגות רוחניות עליונות… אך כעבור זמן קצר – מגיעה צניחה חדה אל תהום של מרה שחורה, עצבות ויאוש. ואז, מתוך תחושת דחיפות – האדם שב לעשן שוב, להתרומם שוב, ושוב נופל ושוב חוזר אל ההתמכרות. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, עד שהגוף עצמו כבר נעשה תלוי בחומר.

ואז המכור הוא כמו הבן סורר ומורה גונב כדי לזלול ולסבוא –גונב, שובר מוסכמות, והכול החל מאותו "פעם אחת" ראשונה. כל זאת – בגלל שלא שמע לאזהרת חז"ל: "לא תשתי סמא" (פסחים קיג:).

כאשר אדם נופל להתמכרויות– דעתו נטרפת עליו

הוא חולם בהקיץ, חי בהזיות, הוא שיכור ולא מיין.

לאחר מכן באה העצבות, הייאוש, וחוסר היכולת לתפקד כאדם.

הוא שוכח מהתורה ומההלכה כמו שאמרו חז"ל על השותה יין, "כל העולם דומה עליו כמישור"

יש השואלים: מדוע התורה לא הזהירה על כך במפורש?

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' לה), כתב מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל – כבר בשנת תשל"ג –לדבריו, האיסור פשוט מכמה וכמה טעמים:

א.ונשמרתם מאוד לנפשותיכם – הסם פוגע בגוף, ולעיתים אף מקצר את חייו של המשתמש.

ב.ההרס של כח הדעת – גם אם הסם אינו מזיק לגוף, הרי שהסם מקלקל את הדעת, ומונע מן האדם לקיים תורה ותפילה בשפיות דעת.

ג.עשיית מצוות ללא כוונה – אדם שנמצא תחת השפעת הסם, גם אם מקיים מצוות – אין זה נחשב שקיים, כי נעדר מהבנה והכרה.

כל תאווה שהקב"ה אסר – נתן לה תחליף מותר. הקב"ה לא ברא אדם שירצה דבר שאין לו מענה בגבולות הקדושה.

והתרופה לסמים, זו התמכרות לערכים

לערכים, לשאיפות נעלות ולתורה באהבתה

זה לא פשוט, זה קשה וצריכים לעבור תהליכים מקצועיים שעלולים לקחת כמה שנים!

אך מה שרצינו להראות שלכל דבר של איסור יש היתר, וגם כלפיי התמכרות, ישנה התמכרות מותרת

ההתמכרות האמיתית של האדם – היא צורך נפשי עמוק למשמעות.
לא הסם או ההתמכרות היא  הבעיה, היא התוצאה –   השאלה איננה רק ממה נגמלים – אלא לאן אנו פונים

האדם נברא לא רק כדי לא ליפול – אלא כדי לנסוק.
ולכן כשאין לו ייעוד, כשאין לו חלום – הוא בורח.
אבל כשהוא מגלה חלום – כשהוא מגלה שליחות – הוא נשאב אל האור, ולא אל החושך.

"בתורת ה' חפצו – ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א)

על התורה ועל אהבת הערכים נאמר "באהבתה תשגה תמיד"

חז"ל מספרים על רבי חנינא בן דוסא:
"די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת – והעולם עומד בזכותו."

אהבת התורה – היא אהבה שמספקת את כל הנפש.

זו לא "התמכרות חולנית" – אלא אהבה שמציפה את כל הוויית האדם.

יש התמכרות שמוחקת את האדם –
ויש התמכרות שמפיחה בו משמעות

מה שעובד – זו לא מלחמה, אלא התעלות

גמילה היא קשה, כי היא נתפסת כהפסד.
אבל כשמציבים מולה חלום גדול יותר – התורה, השליחות, הערכים אז ההתמכרות היא הזדמנות.
לא רק לעזוב – אלא להתחיל לחיות.

ובכל אופן, כמובן אין להתקרב להתמכרויות, יש בה את אשליית השליטה נדמה לאדם שהוא יכול לשלוט, ליטול רק "פעם בחודש" – הסוף ידוע מראש. התמכרות, יאוש, ונפילה עמוקה. האדם נעשה תלוי, מחובר, ומאבד שליטה…

במסכת סוטה נאמר שאחד מסימני עקבתא דמשיחא הוא ש"יתן הגפן פריו, והיין ביוקר"

פירש רש"י: יהיה שפע, אך הכל ישתו – כי ירצו לברוח מהצער והייסורים…יש הרבה ובכל אופן רוצים הרבה את היין, למה, כי אנשים מחפשים את היין לא כדי להשביח את החיים אלא לברוח מהם

הנפש ריקנית, מרוב סבל –רוצים לברוח מהמציאות אל עולם הדמיון.

ואם יש הטוענים שהסמים מסייעים לתפילה בכוונה – הרי התורה אסרה על כהן להיכנס לקודש כשהוא שתוי. כל השגה רוחנית תחת השפעת שכרות או סמים – היא שקר וכזב. אין בה לא אמת ולא קדושה.

אמנם כתוב בגמרא שיין מפקח את דעתו של האדם,  אך מדובר במידה מוגבלת, יין ישמח לבב אנוש במידה

שכרות איננה מביאה לפנימיות – אלא לעולם של דמיון גם אם שותים קצת, יין ישמח לבב אנוש, זה לא בגלל שהיין הוא המשמח, אלא האדם הוא 'שמח' והיין מגביר את תחושת השמחה והשלימות שיש לאדם

אבל אדם 'ריק' אם הוא יישתה הוא יגביר ויעצים את הבור בתוכו

 

שלמה המלך – תיאור נוקב של חיי השיכור והמסומם

אומר שלמה המלך

לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מדונים [מִדְיָנִים] לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם…

אומרים המפרשים, מדובר על המכור ליין

השיכור הוא  המתקוטט

כתבו רש"י והגר"א ועוד מפרשים: כל הסובבים את השיכור – בוכים. ילדיו, אשתו, הוריו. כולם מבינים לאן הוא מידרדר –הוא רק מחפש "יין טוב יותר", גרסה חדשה של הסם.

עיניו רואות דמיונות, ליבו מדבר תהפוכות – הזיות שמקבל בתור מציאות.

תכליתו של אדם – להיות משפיע

זהו יסוד האדם לא נברא לעצמו. הוא נברא כדי לתת, כדי להקרין, כדי לחולל שינוי בעולם שסביבו.

ככל שאדם נעשה יותר משפיע – כך הוא נעשה יותר אדם. וככל שהוא שוקע בלקיחה – כך הוא מתרחק ממדרגת אדם ונעשה נטול מהות.

המסומם – בשעת השפעת הסם – מפסיק להיות משפיע. הוא מכבה את מקומו בעולם. הוא לא בעל לאשתו, לא אב לבניו, לא בן להוריו,

הוא חי בתוך בועה של תודעה כוזבת.

המת מטמא – מפני שאינו יכול יותר להשפיע. וכך גם השינה יש בה "רוח רעה", כי האדם בשינה מנותק מהשפעה. אך שינה לשם שמים – כדי לקום לעבודת הבורא – איננה מטמאת. הצדיקים הגדולים, כדוגמת האריז"ל, השיגו השגות נשגבות גם בשנתם, כי השינה שלהם הייתה חלק מהשפעתם הרוחנית.

אך הסם וההתמכרות – שונה לגמרי. זה לא בניין אלא בריחה

במשנה באבות (ג, י) נאמר:  שינת שחרית, ויין של צהריים… מוציאים את האדם מן העולם

אז האדם  יוצא ממעלת אדם – אמנם יש לו עיניים, פה וחוטם – אבל תודעתו אינה של אדם בונה, אלא של אדם מדמיין.

אדם שמאבד את תחושת המשמעות, נמשך לחפש בריחה: בסמים, בהימורים, בתאוות. הסם הוא בריחה מהמציאות – לא בגלל רוע, אלא בגלל ריקנות…

אך הבריחה הזו מחריפה את הריקנות עוד יותר

הסם וההתמכרות היא לא  "בעיה טכנית", אלא כפירה בקיום הפנימי של האדם  במקום לבנות את עולמו – הוא מבטל את עצמו מרצון.

כח הבחירה מבטא את הייחודיות של האדם בגלל שבתוך מארג חוקי הטבע, כל תופעה ניתנת לחיזוי. אם נשליך צלחת – היא תישבר. אם נזרע – יעלה צמח. חוקיות זו חלה על החי, הצומח והדומם. הכול פועל לפי מערכת קבועה של סיבות ותוצאות. אך דווקא בתוך סדר זה – מופיעה בריאה אחת, יוצאת דופן, ששוברת את החיזוי: האדם.

האדם הוא היצור היחיד שבכוחו לפעול בניגוד להרגליו, בניגוד לתנאים שסביבו, בניגוד לנטיותיו. הוא יכול להיות רעב – ולבחור לצום. הוא יכול להרגיש כעס – ולבחור לשתוק. הוא יכול לעמוד מול פיתוי – ולומר "לא". מה פשר הכוח הזה?

כוח הבחירה הוא הניצוץ הרוחני שבאדם, זו היכולת הפנימית לשבור את הרצף הסיבתי, וליצור כיוון חדש. בעוד שכל דבר בטבע נשלט על ידי חוקיות – האדם מסוגל לחלץ את עצמו ממנה. הוא יכול לשוב בתשובה, לשנות את גורלו, להמציא את עצמו מחדש. זהו פלא גדול – ולא מקרי.

רק לאדם יש חירות מוסרית – לא כי הוא מתוחכם, אלא כי הוא נושא בקרבו נשמה, שמקורה מעבר לטבע.

חביב אדם שנברא בצלם.

הבחירה אינה רק "יכולת להחליט" בין שתי אפשרויות, אלא היכולת לרצות אחרת, לראות עולם ערכים, לשקול, להיאבק, ולבחור מתוך מודעות. זהו חופש רוחני, שלפניו – כל היקום כולו משתחווה, זו חירות האדם

הכח הלא צפוי הוא-הוא הכוח האלוקי שבאדם. זו נקודת הדמיון שלו ליוצרו – הבורא שאינו מוכרח, הבורא שבוחר. וככל שאדם חי מתוך מודעות לבחירתו, כך הוא נעשה פחות "טבעי" ויותר "רוחני". הוא חי לא מתוך דחפים, אלא מתוך אחריות. הוא אינו מתגלגל, אלא יוצר.

לכן כל צעד קטן של בחירה – יש בו ממעלת האדם. כל פעם שאדם מתרומם מעל האוטומט, חורג מהמוכר, שובר את המעגל – הוא מגלה את צלם אלוקים שבו. הוא מוכיח שהוא לא חפץ דומם, לא חיה מונחית אינסטינקט, אלא אדם – בן חורין, בעל שליטה פנימית, שיכול להפוך את חייו למסע של עלייה, ולא של הישרדות.

כוח הבחירה – אינו רק מה שמאפשר שינוי. הוא מה שמוכיח שאדם הוא לא רק תוצאה של תנאיו – אלא בריאה שמסוגלת להיות הרבה מעבר למה שהיא עכשיו.

חיזוק כוח הבחירה והעצמאות מתחיל בגיל צעיר.

זהו יסוד חינוכי עמוק, כשהורים מעניקים לילדיהם את האפשרות לבחור, להחליט, להתמודד, ליזום – הם לא רק נותנים להם כלים, אלא מעצבים את פנימיותם להיות בעלי חירות, חירות זו איננה רק היכולת לומר "אני עושה מה שאני רוצה", אלא הכוח הפנימי להבחין בין טוב לרע, בין קל ונוח לבין נכון וערכי, ולהוביל את עצמך בדרך שבחרת בה מתוך מודעות.

כבר בגיל הרך, ילדים מפתחים תחושת "מסוגלות עצמית" – תחושת היכולת לפעול ולהשפיע. התחושה הזו נבנית כאשר ההורה איננו ממהר לפתור כל בעיה או להושיע מכל שעמום או תסכול, אלא ההורה מעניק לילד מרחב בטוח שבו הוא מתמודד.

ההורה מלווה, אבל לא מחליף. נותן גב, אבל לא לוקח אחריות במקום הילד. ילד שגדל כך לומד שהעולם הוא מקום שניתן לנווט בו, ושכוחותיו הפנימיים מספיקים כדי להתמודד עם אתגרים. זו היסוד לבריאות נפשית, לאומץ ולאחריות.

הפינוק יתר, לעומת זאת, עלול לחנוק את תהליך ההתפתחות הזה. ילד שמקבל תמיד את מבוקשו, שאינו מתמודד עם אכזבות, שאינו חווה מאמץ אמיתי – הוא בטעות לומד שהעולם חייב לו. הוא נעשה תלוי, מחכה שיפתרו לו, ומתקשה לקבל תסכולים. במקום לפתח חוסן פנימי, הוא עלול לפתח שבריריות נפשית – כל קושי נראה מאיים, כל אי הצלחה מאכזבת מדי. הפינוק אולי נובע מתוך רצון שלילד יהיה נעים, אך הוא גוזל מהילד את מה שבאמת יכול לבנות אותו – היכולת לעמוד בזכות עצמו.

הבחירה החופשית היא מהות האדם.

האדם הוא ייצור הבוחר – גם בתנאים הקשים ביותר, החירות הפנימית שלו קיימת. ודווקא משום כך, תהליך החינוך הוא טיפוח החירות הפנימית, כלומר  ללמד את הילד לראות עצמו כבעל אחריות, כיוצר חיים ולא כנגרר אחר נסיבות.

כך הוא נעשה בוגר אחראי ומרגיש סיפוק מהבחירה שלו, כך קל יותר לא להיעשות לאדם שנגרר אחרי חברה רעה  לחץ חברתי או עצלות – אלא לבחור בערכים, בטוב, בהתמדה. הוא איננו צריך להיות מושלם – אלא צריך לדעת שהוא בעל יכולת לבחור בכל פעם מחדש