פלא: מכת הברד דילגה על שדותיו של שומר השמיטה

"אזור הנוחות".. כן.. מן מושג פסיכולוגי כזה, המתאר את המקומות שנוחים לנו ואותם אנו אוהבים מאוד.. אך מה קורה שזה מתערער לנו?! ש"אזור הנוחות" הזה הוא כבר לא אזור הנוחות, אלא אזור ה"אי שקט"?

מה עושים? כיצד מקבלים עוגן של תקווה?

ברשותכם הבה ננסה להיכנס לעומק פרשת המרגלים..

עוד באתר:

לפי ההנחיות

עשרות ניידות נהרו לקרית בעלזא, החתונה נמשכת כסדרה

נתי קאליש

מחריד

טרגדיה: כלב נשך למוות תינוקת בת 10 חודשים

אבי יעקב

צפו בדברים

נתניהו בזירת הנפילה: "הם רוצים להשמיד כל אחד מאיתנו"

שלמה ריזל

התרת נדרים

בשיחה עם טוקר: נחשף הבחור שנדר נדר שיפול טיל

קובי סגל

עם ישראל מקבל תמיד הבטחות מהקב"ה, על הארץ הטובה, ארץ זבת חלב ודבש, שמה תקבלו את כל הטוב שבעולם, ושם תמיד תרגישו מה שלא הרגשתם בכל התקופה הזו שאתם במדבר.. וכאן נכנסים לתמונה המרגלים..
12 אנשים, שהחליטו הפוך לומר את מה שהם מרגישים, ולא את מה שהקב"ה מבקש: "אפס כי עז העם", וכו', ונהי בעינינו כחגבים וכו'.

טענות שלא באמת שיקפו את מה שבאמת העם רוצה לשמוע.. ומה היה אחרי כן?

הבה נפתח יחד את פרשת השבוע שלנו בה הקב"ה אומר למשה רבינו אחר חטא המרגלים, "סלחתי כדברך", ומיד אחרי כן: "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ" (יד,כא).

והשאלה כאן נשאלת – אם הקב"ה מבטיח למשה רבינו "סלחתי כדברך", למה הפסוק בא אחרי לומר למשה רבינו "אל תשכח בכל זאת גם אני נמצא, וכבודי מלא את כל הארץ", מה ההוספה הזו באה ללמד אותנו?

בשביל לבאר את זה – הבה נצלול יחד אל דבריו של הגאון בעל ה"תפארת שלמה" מראדומסק זצוק"ל שכותב כך: "הנראה לי דהנה כל העניין של גזירת המרגלים וטלטול ישראל במדבר הוא מרמז על הגלות כידוע, שמאז נגזרה הגזרה בתשעה באב לבכייה לדורות (תענית כט.) ולכך הנה מיד בתחילת הגזירה הרעה הזאת על הגלות החל הזה, הנה נתבשרו מיד על הגאולה והישועה של העתיד במהרה בימינו, כי כבר כל הגאולות והישועות מוכנים ועומדים להתגלות במהרה, והן הנה אשר ראו הנביאים בימיהם כאשר התנבאו הטובות על ישראל, וכן דוד משיח צדקנו ראה מיד בעולם הזה כל הגאולות והתגלות כבוד ה' העתיד להיות במהרה בימינו, כמו שאמר (תהלים קיט,צו) 'לכל תכלה ראיתי קץ', רצה לומר כי מיד היום ראיתי קץ העתיד לבל תכלה וכו'.

עוד אומר הרב זצוק"ל: "והנה כן דור המדבר כשהיו במדרגה הגדולה זכו לראות כל הטובות והגאולות העתידות כמו שזכו במתן תורה וכו', אך אחר כך נפלו ממדרגה זו, זולת משה רבינו ע"ה שזכה בחלקו כנודע, ובאו רק לבחינת שמיעה לבד, ולכך אמר להם 'שמע ישראל' רצה לומר על כל פנים תהיו בבחינת שמיעה בבירור לכם, ה' שהוא עתה אלוהינו הוא עתיד להיות אחד, וזהו שאמר בשעת הגזירה של מרגלים, ואולם חי אני, כי אחרי כל הגלות הזה עוד חי אני, אני הוא ועוד יבואו הימים במהרה אשר ימלא כבוד ה' את כל הארץ, אמן!".

והדברים נפלאים עד מאוד – אם כבר מדברים באמת על גלות, כמה פעמים אדם יכול להתבונן אחורה במהלך חייו, כמה פעמים קרה שהוא הרגיש בחינת גלות?, המקום הקבוע שלו בחיים הוא כבר לא אותו מקום, השגרה כבר לא אותה שגרה, והמצב רוח הולך ומדכדך, "אזור הנוחות" מתערער, כאן יש הבטחה מהקב"ה, התחלת גלות אחת, בגלות השנייה אתה כבר תקבל סיעתא דשמיא אחרת, 'לכל תכלה ראיתי קץ', יהיה עליך השגחה פרטית שלא חשבת עליה כלל וכלל..

וזה המסר הנפלא שאנו לומדים כאן, "עוד יבואו הימים במהרה אשר ימלא כבוד  ה' את כל הארץ', ההשגחה פרטית תהיה גם כללית לכל עם ישראל..

בואו ותשמעו סיפור שהוא המחשה להשגחה פרטית (אוצר הסיפורים, ח"ב, עמוד 182): סופה נדירה פגעה בתחילת חורף שנת התשע"ו ברבים מאזורי הארץ, ובעיקר במושבי השרון, מלבד הפסקות החשמל, שהטרידו קשות את תושבי הערים כפר סבא ורעננה ויתר ישובי השרון, פגעה הסופה כמעט בכל המטעים והשדות של מושבי האזור, ובאחדים מהם לא נותר דבר, וכל הגידולים הלכו לטימיון.

זמן קצר לפני כן שתל החקלאי מר יצחק חדד קישואים, עמיתיו, שלא שמרו שמיטה שתלו בתחילת חודש אלול, ובעת התרחשות הסופה הבשילו קישואיהם, בעוד קישואיו של חדד היו בתהליך גדילה ראשוני. לא צריך להיות אגרונום, כדי להבין ששדותיו של שומר השמיטה מ'עולש' אמורות להיפגע באופן קריטי הרבה יותר מאשר עמיתיו. זאת ועוד ברצונו להרויח זמן, זרע את הקישואים לא בחממות סגורות, כמקובל כדי להצילם מברד ומקור, אלא בערוגות פתוחות וחשופות. לקראת סיומה של הסופה, הכתה מכת ברד את אזור השרון, שהרסה לחלוטין את מה שנשאר עד אז.

מוקד הסופה היה בשטח של המושבים 'עולש', 'בארותיים', 'ניצני עוז', ושכניהם, הנזק שנגרם היה עצום, כשיצא מר יצחק חדד בבוקר שלאחר הסופה והתניע את הטרקטור כדי לבדוק מה עלה בגורל הקישואים שלו, לעגו שכניו במר ליבם: "האם הינך חושב שנותר משהו שלם בשדותיך? אם אצלנו הכל נגמר, אצלך על אחת כמה וכמה". אבל מיודענו מלומד בניסים עוד מהשנה השישית. הוא יוצא לשדות, ואינו מאמין למראה עיניו. כל הקישואים נותרו שלמים, ללא פגע, מכת הברד דילגה, על כל שדותיו, למרות שהשטחים שבבעלותו אינם 'נטועים' ברצף, אלא חלק פה וחלק שם, משני עברי התוואי הראשי המוביל מנתניה לטול כרם (ציר 57).

מכת הברד הכתה כמו במצרים, כשהברד 'יודע' בדיוק איפה להכות, ואיפה לא, ואפשר כבר להבין לבד באיזה מחיר נמכרו הקישואים שלו, שהיו כמעט היחידים בשוק באותה התקופה… והדוגמא מאלפת מצד אחד ומחייבת מצד שני.. תחשבו על זה..

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!
נכתב להצלחת כל עם ישראל היקר בכל מקומות מושבותיהם אמן ואמן!!