הנשמה חזרה בגלגול כדי לזכות לעשירות אמת

אמרו חז"ל במשנה במסכת אבות (ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

על פניו, ההבחנה פשוטה: יש מחלוקות הנובעות ממניעים טהורים ויש מחלוקות הנובעות ממניעים אישיים. אך כיצד נוכל אנו, בני אדם מוגבלים בתחושתנו, להבחין ביניהן?

בעל ה"יערות דבש", הגאון רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל, מעלה סימן מובהק: אם לאחר שהמחלוקת מתנהלת – נשארים הצדדים אוהבים זה את זה, הרי זו מחלוקת לשם שמים.

אם אין שנאה אחרי המחלוקת משמע שהם באמת מחפשים את האמת, הם ניגשים למחלוקת ממקום של ענווה וניסיון להכיר את האמת, שכן אין הקושי או הניגוד בדעות פוגם באהבה – כי השורש טהור. כך היו הלל ושמאי, שעל אף שנחלקו בהרבה נושאים, היו אוהבים בלב שלם, כפי שמעידים חז"ל (קידושין ל:), שהיו "נעשים אוהבים זה את זה". ואף מעבר לכך, במשנה במסכת עדויות (ה, ז) מבואר, שאף על פי שבית שמאי החמירו בעניינים שהיו עלולים ליצור מחלוקות חמורות מאוד – כגון שבית הלל ראו נשים ממזרות שבית שמאי התירו – לא נמנעו מלישא אלו מאלו. כלומר, לא רק שלא נפרדו – אלא המשיכו לחיות באמון ובאהבה, תוך הכרה בכך שהמחלוקת ההלכתית איננה אישית, אלא בירור של רצון השם בעולם.

אולם לעומת זאת, במחלוקת קורח ועדתו – לא רק שהייתה השגה על ההנהגה, אלא שהתערב בה ניגוד אישי עמוק, גאווה, קנאה, תחרות. וההוכחה לכך היא שמשה רבנו, שידע שהוא שליח ה', לא נמנע מלבוא אל דתן ואבירם ולבקש פיוס. מדוע? האם היה מקום לוותר? ודאי שלא – שהרי לא הוא לקח את הכהונה לעצמו, אלא השם הוא אשר בחר באהרן.

אלא שמשה רבנו לא מחפש לנצח הצדק האלוקי איתו – בכל אופן, הוא מחפש לברוח ממחלוקת, כי המטרה היא לא לנצח או להכניע את האחר אלא להגיע לקשר ולמצוא את האמת.

ועוד יותר, פעמים האדם כן  עשוי להתחיל ויכוח לשם שמים – אך אם איננו מתבונן בנפשו ומצרף מידת אהבה ורחמים – הוויכוח עלול להפוך למריבה אישית.

לאדם יש הזדהות רגשית עם עמדותיו. כשמישהו תוקף את דעתו – הוא עלול לחוש שתוקפים את עצם אישיותו. מכאן ואילך, כבר לא מדובר במחלוקת רעיונית אלא בהתנגשות זהויות. וכשהזהות מאוימת – מתעורר הצורך להילחם, לנצח, להקטין את האחר. זהו רגע מסוכן שבו האדם חדל להיות לומד – והופך לנאבק. מכאן הדרך קצרה לעיוות, לסילוף, לנקמה.

הדעה של האדם איננה רק רעיון או טיעון לוגי – היא חלק מזהותו. כאשר אדם מחזיק בדעה, הוא לא רק מביע מחשבה, אלא מבטא את מבנה ההבנה שלו, ובעומק – את תחושת הנורמליות שלו. ההגיון של האדם הוא עבורו העדות שהוא שפוי, מבין, קיים. לכן, כאשר מישהו תוקף את דעתו – הוא אינו חווה זאת כהתמודדות עם רעיון, אלא כהתמודדות עם עצמו. זה כבר לא עניין של מי צודק – אלא של מי אני.

ולכן  גם אם המחלוקת החלה לשם שמים – מתוך רצון כן לברר את רצון ה' את האמת – הרי שלאחר שהאדם התבטא, גיבש את דעתו, השקיע בה נימוקים, הסביר אותה לאחרים, התווכח עליה – היא הפכה לחלק מהזהות שלו. בשלב הזה, כל ויתור על הדעה הזו נחווה כנפילה אישית, כהודאה בטעות, כערעור על עצמו.

ולכן, אפילו חכם גדול, שהתחיל את המחלוקת בטהרה, מתוך כוונה אמיתית לברר, יכול להגיע למצב שבו הוא אינו מצליח עוד להבחין האם הוא נלחם על האמת – או על עצמו.

קל יותר להתחיל מחלוקת לשם שמים מאשר להמשיך לכל אורך הדרך לשם שמים.

נפש האדם מורכבת וקשה לשמור על טוהר עקרוני מתמשך לאורך זמן, ללא התבוננות, ענווה, ושוב התבוננות.

ומכאן עומק דבריהם של חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים". לא נאמר שמתחילתה לשם שמים, אלא המדד הוא הסוף. האם המחלוקת שומרת על לשם שמים גם כשהשיחה נמשכת? גם כשיש ביקורת? גם כשיש דחייה? רק מחלוקת שהצליחה לשרוד את מעגלי האגו, את תגובתיות הזהות, את הצורך בצדק אישי – ראויה להיקרא

"לשם שמים. "

לכן הזהירות הגדולה של העוסקים בתורה, היא לא רק בשלב הבירור הראשון, אלא בתחזוק תמידי של שיחה נקייה. אדם צריך לשאול את עצמו לאורך כל הדרך: האם אני באמת מחפש אמת, או כבר נלחם על הדעה שהזדהיתי איתה? האם אינני דוחה את דברי חברי לא מפני שהם שגויים – אלא מפני שהם מאיימים על הבנתי את עצמי?

זה כבר לא הרעיון, אלא זה האדם שמאיים עלי, זה האחר שמאיים על הדעה שלי על ההיגיון שלי על החשיבות שלי

זהו מסר עמוק גם לתלמידי חכמים וגם לכל אדם פשוט: המחלוקת האמיתית לשם שמים – היא זו שבה האדם מוכן באמת להקשיב, באמת להשתנות, ולא רואה בכך פגיעה אלא צמיחה. כי רק מי שאינו מגדיר את ערכו דרך דעותיו – יכול להרשות לעצמו לשנות אותן. ורק מי שערכו יציב מתוך ענווה – אינו רואה באחר איום, אלא שותף למציאת האמת, זו מחלוקת לש"ש, ואדרבה ת"ח הם כמו ברזל שמחדדים זה את זה (גמרא תענית)

ולכן, חכמים הזהירו: "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות". מדוע קניין? כי חברות, שיחה, בירור – אלו נכסים שיש להשקיע בהם. ומי שמשקיע –בונה מחלוקות נקיות, זוכה לאמת, ונשאר אדם.

אז לא די בכך שהמחלוקת מתחילה בטהרה – צריך לראות אם גם בסופה נשאר מקום לכבוד, לידידות, להכרה בזולת כשותף אמיתי לחיפוש האמת.

וזוהי גם תכליתה של אותה בת קול שנשמעה בלשון המשנה (עירובין יג:): "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". מקשה על כך רבי ישראל מסלנט זצ"ל (באגרת ל' שבספר אור ישראל): וכי נחוץ לומר שהתנאים הקדושים עסקו בתורה לשם שמים? הלא ודאי שכוונתם הייתה טהורה. אלא שהתשובה היא – הבת קול באה להעיד שלא רק בתחילת הדרך המחלוקת הייתה לשם שמים, אלא עד סופה.

הם  לא נטו אחרי כבוד, לא נסחפו לרגש, אלא שמרו את ליבם בטהרתו. המחלוקת נשמרה כמקום של עיון ולא של התנצחות.

אולם ממשיך בעל ה"יערות דבש" ומוסיף סימן שני להבחין במחלוקת שאינה לשם שמים – והוא אם אין שמירה על כבודו של הצד השני. במקום שיש זלזול, השפלה, לשון הרע מוסווה – זו מחלוקת שאינה לשם שמים. כי מי שכוונתו לשם שמים – לא יפגע בזולת גם אם סבור שהוא טועה. אהבה וכבוד אינן סותרות את בירור האמת – אלא הן תנאי הכרחי לה.

היסוד של המחלוקת לשם שמים טמונה בהכרה שאמת אינה רכוש פרטי של איש. היא מתגלית דווקא במפגש הדעות, דווקא במתח שבין תפיסות שונות. אך כדי שהמפגש הזה יוליד ברכה – עליו להתקיים באקלים של פתיחות, כנות וענווה.

והתורה מעידה: במחלוקת קרח – "ותפתח האדמה את פיה". לא רק את קרח היא בלעה – אלא את האפשרות להידברות. ברגע שנסגרו הלבבות – נסתתמו הפיות. ומאידך – במחלוקת הלל ושמאי, נוצרה תשתית לבית מדרש שבו "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". כי מי שמחלוקתו לשם שמים – סופה להתקיים, לא רק במובן של הישרדות – אלא במובן של בניין נצחי.

וכך גם בנפש האדם: כל מחלוקת פנימית שאדם חווה – אם היא לשם אמת, לשם תיקון – היא בונה אותו. אך אם היא נובעת מרגשי אשמה, מקנאה ומהשוואה לאחרים, מפחדים – היא תכלה אותו מבפנים. לכן יש לבחון תמיד: האם המאבק הפנימי שאני עובר – מקרב אותי אל עצמי, אל האמת, או אל הערכים אל השליחות שלי או שזה מרחיק אותי ממי שאני?

החיבה בין החולקים, היא המדד. אם אחרי מחלוקת, אני מסוגל עוד להעריך את חברי, להקשיב לו, ללמוד ממנו – הרי שהמחלוקת לשם שמים היא.

כך מלמד אותנו משה רבנו –שידע את רצון ה' –הוא ידע, שהסכנה הגדולה ביותר אינה טמונה בטעות רעיונית – אלא בשנאה שבלב, כי אם יש שנאה בלב, אי אפשר שבני אדם ידברו וילבנו בינם לבין עצמם את האמת. ולכן, גם כשצדק – פנה לשלום. כי צדק אמיתי, שוכן רק בלב אוהב.

במשך שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל: כל צד טען שהלכה כמותו. לבסוף יצאה בת קול וקבעה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים – והלכה כבית הלל". חז"ל שואלים: אם גם דברי בית שמאי אמת, מדוע נקבעה ההלכה דווקא כבית הלל? התשובה: מפני שבית הלל היו נוחין ועלובין,  שנו את דבריהם ואת דברי בית שמאי, ואף הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם – דרך של כבוד וענווה.

מרן ה"בית יוסף" ביאר (ב"הליכות עולם" שער ה): אין להבין שבגלל המידות הטובות נקבעה ההלכה כמותם, אלא שמפני מידותיהם הטובות – הם זכו לכוון אל האמת,  ומתוך כך נקבעה ההלכה כמותם. כלומר, לא הענווה היא עצמה קובעת את פסיקת ההלכה, אלא הענווה מאפשרת קירבה לאמת.

המהר"ל ב"באר הגולה" מרחיב יסוד זה: מי שכועס – נפשו חפצה לנצח, וממילא מתרחק מהאמת. ומי שענוותן ועלוב – אינו מתווכח כדי להתגבר, אלא כדי לברר. ולכן דווקא בית הלל, שהקשיבו באמת, שהשכילו לחזור על טענות הצד שכנגד, שאינם מבקשים לנצח אלא להבין – זכו לאמת. כי מחלוקת שאין בה גאווה – היא מחלוקת שמצליחה לגעת בשורש האמת

מוסיף על כך החיד"א (ב"פתח עיניים" ו"ככר לאדן"): דרך הטבע היא, שאדם עניו חושש שמא טעה, ולכן חוזר ובודק שוב ושוב את דבריו. מתוך כך – הוא מדקדק, שואל, בוחן – ולבסוף זוכה לדייק ולכוון לאמת. והגאוותן, לעומתו, בטוח בעצמו ואינו בודק – ולכן טועה.

התוספות רי"ד ביאר שמעלה נוספת הייתה לבית הלל: הם שנו את טענות בית שמאי בעיון ובדקדוק – ולא רק סתרו אותן, אלא הבינו אותן מבפנים. ומתוך שהם חיו את טענות ב"ש עמדו על בירור עמוק יותר – ולכן הגיעו להכרעה אמיתית. לעומת זאת, בית שמאי – מתוך חריפותם – לא התעכבו על טענות בית הלל, ולכן חסר בעיונם ממד שלם.

הרב יוסף שאול נתנזון ציין לדברי הרמב"ם (כפי שמובאים ב"מדרש שמואל" על אבות): ההלכה נבררת דווקא מתוך ויכוח אמיתי. כשכולם מסכימים פה אחד – ייתכן שלא התקיים עיון. רק כשיש דיאלוג – שכל אחד מציג סברתו ועמדתו – מתבררת האמת. לכן, כשכולם בסנהדרין פוסקים לחובה – הנידון פטור, כי אין דיון, אין ויכוח – ואין בירור. כך גם בענייננו: בית הלל שהעמיקו גם בדברי בית שמאי, קיימו בירור שלם – ולכן זכו.

(ועוד כתב החיד"א בשם חכמת הסוד: העניו – השכינה שורה בו. והרי הלכה היא כעין רמז לשכינה ("הלכה" = "ה' כלה") – כלומר, גילוי רצון ה' בעולם. מי שענוותן – ראוי להיות מרכבה לשכינה, כמו שכתוב  "שוכן את דכא")

לעומת זאת, קרח לא ביקש לשכנע. הוא לא בא לבאר, לא ניסה לבנות תהליך של הבנה. הוא תבע. הוא דרש. הוא לא הציג טענות לשם ויכוח – אלא תבע תוצאה: שמשה ואהרן יפרשו מתפקידם. זהו סימן ברור לכך שאין כאן שיח. שהאחר כלל לא נחשב. הוא אינו בן-שיח אלא מושא להתקפה.

במצב כזה – אין מקום לשכנוע. אין אפשרות להידברות.

זוהי מהות המחלוקת שאינה לשם שמים: לא חיפוש האמת – אלא הפעלת כח. לא טיעון – אלא כפייה. לא עימות של רעיונות – אלא מאבקי זהות.

ברגע שהאדם חדל לראות את חברו כשותף – גם אם ירעיף עליו פסוקים, ראיות ושכל – הוא ייכשל. כי האמת מתבררת רק מתוך מקום שיש בו אמון ורעות

משה רבנו מלמד בדיוק זאת: גם מול דתן ואבירם, גם מול קרח ועדתו – הוא ממשיך לראות את הזולת כאדם שיש לדבר עמו. הוא לא סגר את הלב שלו והוא עשה מעשים ראויים לפתוח את הלב שלהם. רק כאשר האחר סגר כל אפשרות לשיח – פתחה האדמה את פיה.

ולכן, אם נשוב לשאלה: איך מנצחים בוויכוח? התשובה היא: כשלא מנסים לנצח – אלא להבין, לברר, לבנות. מי שבא לנצח – מפסיד את האחר. מי שבא לברר – מרוויח גם את האמת וגם את האדם שמולו.

לכן הדרך המעשית לשכנע, הדרך לנצח בוויכוח מבלי להביס – היא לא להכות בטענת השני, אלא לנסח את הטענה שלו  מחדש, להראות שהוא הובן, ואחר כך, ברוגע, לומר: "ייתכן שיש כאן נקודה נוספת…" או "האם אפשר לשקול גם את הצד האחר…". זו שפת שכנוע, לא שפת לחימה. זו הדרך היחידה שבה האדם השני לא ירגיש מותקף, וייתן מקום לראייתך.

וזהו הסוד הגדול שנמצא במשפטו של שלמה המלך. במעשה הנודע של שתי הנשים שבאו לפניו עם תינוק אחד – כל אחת טענה שהוא שלה. לכאורה, דבר פשוט. כל אחת אומרת: "בני החי ובנך המת". ולכאורה אין צורך לחזור על כך. אולם שלמה עושה דבר מופלא – הוא חוזר במדויק על דבריהן: "את אומרת כי בנך החי ובנה המת, ואת אומרת כי בנך החי ובנה המת."

המשפט הזה, שלכאורה מיותר, מלמד על עקרון עצום בניהול שיח. שלמה מבטא את ההבנה המלאה של טענותיהן. הוא מראה להן – ולנו – שכאשר דיין, או כל אדם המתווכח עם חבירו, רוצה להכריע או לשכנע – הצעד הראשון הוא לוודא שהצד השני חש שהבינו אותו. שראו אותו. שדבריו נשמעו.

המפתיע הוא שהשולחן ערוך פוסק הלכה למעשה על פי מעשה זה (חושן משפט סימן י"ז סעיף ז'): "על הדיין לסכם את טענות בעלי הדין קודם הדיון". לא כמנהג סמלי, אלא כהכרח ממשי – כדי שיבינו שהושמעו. מדוע? כיון שבעלי הדין, כמו כל אדם שנמצא בעימות, חרד שמא לא הציגו את טענותיו היטב. אולי השופט לא הקשיב. אולי היה עליו להוסיף עוד מילה, עוד הסבר. החרדה הזו משתקת את האמון ואת כושר הטענה.

ונעמיק ונסיים

סוד עמוק טמון בדמותו של קרח כפי שנגלה לנו דרך דברי רבותינו המקובלים: קרח הוא גלגול של קין. וכשם שקין, אחיו של הבל, לא השלים עם מקומו ונקודת שליחותו בעולם – כך קרח לא השלים עם תפקידו כבן לוי ונשא עיניו אל כהונת אהרן.

על קין נאמר "נע ונד תהיה בארץ" – זו קללת התזוזה הנפשית, חוסר השקט, אי-היכולת לעמוד במקום. וכשם שקין לא ידע מנוחה, תמיד נע, תמיד בורח – כך גם קרח לא ידע לשמוח בחלקו.

ובאותה פרשה בעניין קין נאמר: "וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו". ובתיקוני הזוהר (תיקון ס"ט) מבואר, כי האות שניתנה לקין היא האות ו',  האות השלישית בשם השם היא לא רק אות של שמירה – אלא גם של תיקון. אות זו מקבילה, על פי דברי האר"י הקדוש, לספירת תפארת,  ובשפת אבותינו – למידה של עשירות רוחנית, שהיא השמחה בחלקו.

וזהו שורש הסוד: אומר בן זומא (אבות ד, א):
"איזהו חכם? הלומד מכל אדם – כנגד אות י' שבחכמה.
איזהו גיבור? הכובש את יצרו – כנגד ה' שבבינה.
איזהו עשיר? השמח בחלקו – כנגד האות ו', תפארת.
איזהו מכובד? המכבד את הבריות – כנגד ה' אחרונה, מלכות."

ומפרש האר"י כי כל אחת מהמידות הללו מתקשרת לאות מאותיות שם השם. השמחה בחלקו – מידת העשירות האמיתית – שייכת לאות ו',  זו התפארת השמחה של האדם בחלקו

וקין – שלא השלים עם חלקו, שלא שמח במקום שניתן לו, נקרא "נע ונד" – נושא את הפגם באות ו'. ומשום כך, כדי לתקן את חטאו, נחקקה עליו האות ו  – כמעין תיקון סמוי של השורש הפגום שבו. כאומר: במקום לברוח – תלמד להתחבר. במקום לקנא – תלמד לשמוח. במקום לתבוע תפקיד שאינו שלך – תבין את קדושת תפקידך.

וקרח, גלגולו של קין, היה צריך לתקן את אותה נקודת נפילה. היה עליו ללמוד להיות עשיר באמת – "השמח בחלקו". לו היה מבין שתפארת הלוי שונה מתפארת הכהן, אך לא נחותה ממנה – היה מתקן את נשמתו ואת נשמת קין כולו.

לכן, עומק מהלך הדברים הוא שהאות ו' – שהיא אות החיבור, השלום, השמחה הפנימית – היא הציר שעליו עומדת אישיותו של קרח. לו היה מצליח להחזיק באות זו, כשם שקיבל אותה קין לסימן ולתיקון – היה מתקן את עצמו ואת שורש נשמתו. אבל כשהתעקש ללכת בדרך הפרוד והקנאה – חזר שוב על חטאו של קין, ובכך נפל יחד עמו.

המסקנה, מי שאינו שמח בחלקו – מאבד את החלק שבאמת שייך לו.
מי שתובע את תפקיד חברו – מאבד את תפקידו שלו.
ומי שמבקש להיות מישהו אחר – חדל מלהיות הוא עצמו.

הנותן עיניו במה שאינו שלו, גם את שלו הוא מאבד (סוטה)

בספר "דברי יחזקאל" (פרשת ויחי) בשם הזוהר הקדוש (פרשת במדבר דף קכ"א) מתגלה סוד: האות ו' היא "קו החיים" – הערוץ שממשיך שפע מהקב"ה לכל נברא לפי צורכו.

וכך מתבאר באופן נפלא מאמר חז"ל:
"איזהו עשיר? השמח בחלקו" – רמוז במילים: בחלקו = בחלק ו',  הקו הישר המחבר בין עליונים לתחתונים, בין מקור השפע למקבלו.

לפי זה יובנו דברי הזוהר שבקין – שנגזר עליו להיות "נע ונד" – חקק הקב"ה אות ו' במצחו. לא כסמל חיצוני בלבד, אלא כתיקון פנימי. קללת קין איננה רק גירוש פיזי, אלא סילוף תודעתי: הוא אינו יודע מנוחה. תמיד חסר, תמיד מקנא, תמיד משווה את עצמו לאחר. זהו שורש הרוח הרעה שבו – חוסר יכולת להיות בשלווה פנימית. והאות ו' ניתנה לו כתזכורת – שיש תיקון. אפשר לשוב אל שורש השפע. על ידי עמידה שמחה בחלק.

קין וקרח חולקים יסוד נפשי משותף – אי-קבלה של תפקיד, אי-שמחה בחלקם, קנאה בתפקידו של האחר

והנה האדמה – שבלעה את קרח – היא ההפך המוחלט מהם.

וכך מבאר התפארת שלמה (פרשת ויצא) את הבטחת ה' ליעקב: "והיה זרעך כעפר הארץ" – לא רק לריבוי גשמי, אלא לתכונת העפר עצמה

העפר הוא יסוד המשפיע חיים לכול – ומדוע? כי הוא שפל. הוא נרמס, נדרך, נדמה כחסר ערך – ודווקא משום כך הוא כלי לשפע. לחם יוצא מן העפר. כל הצומח מקבל ממנו. מה שאחרים דורסים – הוא מצמיח.

ולפיכך אמרו חז"ל: "ונפשי כעפר לכל תהיה" – לא ביטול עצמי של תבוסתנות, אלא הפיכה לאדמה שמצמיחה חיים, לאם שופעת. מי ששפל – נעשה משפיע. מי ששמח בחלקו – מסוגל להעניק לאחרים.

וכך מתהפכת התמונה:
קרח – שרצה לעלות מעל מקומו – נבלע באדמה.
העפר – שכל אחד דורך עליו – נעשה מקור הברכה.
העשיר – איננו זה שיש לו הרבה, אלא זה שמחלקו – שהוא מחובר לאות ו', לקו החיים, ודרכו שורה השפע.

"עפר אתה – ואל עפר תשוב – "איננו רק תזכורת למוות, אלא גם תזכורת לחיים: חזור להיות עפר, שפל, מקבל. ורק אז – תחזור לשורש החיים.