העם הנבחר סובל ממלחמות וצרות; שנוותר עליהן?

מהי משמעות המלחמות שיש לעם ישראל הרי עם ישראל הם העם הנבחר

שאלת הסבל של עם ישראל, ובפרט הסבל דרך מלחמות, היא מן השאלות הכאובות והעמוקות ביותר בהיסטוריה של האמונה. כיצד ייתכן שעם ה' — העם הנבחר, "בנים אתם לה'" — עובר שוב ושוב מסכת של רדיפות, שנאות, מלחמות, גלויות, שואה, פיגועים, אזעקות, דם ודמע בלי קץ?

השאלה הזו מנסרת בחללו של עולם, מבריאת העולם ועד מלחמות זמננו. אך דווקא משום כך — יש לה שורשים עמוקים בכל הרבדים:

העם היהודי אינו עם ככל העמים. הוא לא נוסד על בסיס טריטוריה, שפה או אינטרס פוליטי,  אלא על בסיס ייעוד רוחני. הקב"ה בחר בעם הזה "להיות לו לעם סגולה מכל העמים", מתוך ייעוד של אחריות: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש."

משמעות הבחירה היא לא פריבילגיה — אלא שליחות. כשם שהכוהן אינו חי חיים רגילים, אלא נושא בעול עבודת המקדש וקדושת חייו דורשת ממנו זהירות, הקרבה ומסירות — כך עם ישראל כולו. הבחירה האלוקית אינה מבטיחה חיים קלים, אלא חיי משמעות. וככל שהמשמעות גבוהה — כן גם הניסיונות והקשיים גבוהים. כי במקום שיש אור גדול — שם גם הצללים חדים.

 

בתורת הסוד והחסידות מודגש רבות כי מלחמות ישראל הן לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. כל מאבק חיצוני הוא השתקפות של התהליך הפנימי שעם ישראל עובר. כשאנו מותקפים, נדחפים לפינה, חווים סכנה קיומית — זהו רגע של חשיפה. של בירור.

יש כאן מעין 'קריאה' שמזמינה את עם ישראל לבירור פנימי. כשהעולם מתנגש בנו – זו קריאה מהשמים להתעורר, לשאול מחדש מי אנחנו, מה תפקידנו, מה עיקר ומה טפל. מלחמות הן כור ההיתוך שבו מתבררת האמת שלנו. במלחמה אין מקום לחיצוניות. החזית והחרדה מפשיטה את כל השכבות

 

יסוד הסבל בעולם נובע מהעדר שלמות. הסבל אינו "יש" בפני עצמו, אלא חסרון. וכשהעולם פועל בניגוד למטרתו — הסבל גובר.

הקב"ה ברא עולם עם תוצאות לטוב ולמוטב, עם ישראל, שנועד להיות נציג השכינה בעולם, משלם מחיר כאשר הוא נסוג מן שליחותו. לא כעונש, אלא כתגובה טבעית של המציאות הרוחנית. כשמכבים את האור — החושך שולט.

ואולם, לא תמיד יש קשר ישיר בין החטא לבין הסבל. לא כל מלחמה היא מעשה חינוכי. לפעמים, דווקא גם הצדיקים הגדולים עוברים קשיים

 

האדם מתמודד עם קשים לא בתור עונש אלא כדי להגדיל את שכרו.

הייסורים הם  מסלול נסתר של צמיחה

הייסורים אינם "מחיר על חטא" אלא "שכר מקדים" לדבר נעלה יותר – מי שאינו עובר דרכם, לא יכול להחזיק בגדולה ההיא.

כשאדם עובר ייסורים ולא נשבר   אלא מוצא בתוכו אמונה, רצון, תוקף –מידות טובות, אז הוא מגלה את העוצמה, את תיקון האישיות את הגברת השליטה על הרצון.

כתוב ב"חובות הלבבות" (שער הבחינה) כותב:
שכאשר יכיר האדם כי ייסוריו הם מיד ההשגחה, ידע כי יש בהם תועלת עמוקה – בין לרפואת הגוף ובין לרפואת הנפש

אדם שעבר משבר ועמד בו – נעשה אדם אחר. הוא יודע יותר על עצמו, חזק יותר, עמוק יותר.
הוא נעשה כלי רחב יותר לברכה, להנהגה, לראייה עמוקה של החיים.

כתב הרמח"ל ב"דרך ה'"  שהניסיון – איננו רק בחינה, אלא גם מדרגת קניין: שיקנה האדם בעצמותו מעלות של שלמות, ואחר כך – יאיר באור שונה .

הייסורים אינם עונש – אלא מדרגה.

לא גזירה – אלא קריאה.
לא סוף – אלא התחלה.
לא להכאיב – אלא להזמין אותך לגדול.
לא לבחון אותך – אלא להושיב אותך בכסא חדש:

כסא של אדם גדול יותר.

זוהי קריאה קיומית עמוקה – לגדול להתעצם, להתגלות

תורת המוסר מלמדת אותנו,  שאדם אינו נעשה גדול על-ידי כך שהוא מדמיין דמויות אור – אלא כאשר הוא נעשה מודע לחושך שבו

לא מספיק שהאדם 'חולם' להיות גדול…אלא הוא גם צריך ללמוד להכיר את הצדדים המתסכלים שלו, הוא מקנא מתוסכל משועמם חסר יצירתיות, הוא צריך להכיר את הצדדים האלה, כדי שהוא יוכל לזהות את הגדולה שיכולה להיות.

הוא צריך להסתכל לפחד שלו לכעסים שלו

להכיר אותם לתקן אותם לא להשלות את עצמו

לא לרמא את עצמו אלא להכיר את התסכול אכזבה וכאב שלו

כך הוא יוכל להכיר בתכונות להבין איך מתקנים

הייסורים הם כמו הזמנה להיפגש עם חלקי הנפש שנסתרים מן העין החרדות, האשמות, הפגיעות. כל עוד האדם חי בנוחות, הוא לא נדרש לשאול שאלות קיומיות

אך כשמשבר פוקד אותו – נולדת האפשרות להיוולד מחדש.

היסורים שוברים את מערכת ההרגלים של האדם, הוא כמו נדחק לפינה ולא יכול עוד להמשיך להיות 'אותו' אדם.

אנו מרגישים שייסורים זה קשה בגלל שאנו הפכנו את הנוחות לערך ואת הקושי למעמסה, אבל הנפש של האדם היא עוצמתית ומה שהיא צריכה זה לא 'קלות אלא משמעות.

ברגעי הסבל המלחמה, אנו נזרקים החוצה מהאשליה ש"הכל בשליטה".

האדם מגלה את התלות שלו, את הסופיות שלו את החירות שלו, הוא לומד שהוא יכול לבחור איך להגיב במצבים הקשים ביותר.

אמנם נכון שהאדם סובל, אבל מ'אדם' סובל הוא יכול להיות אדם חושב, ומאדם חושב הוא הופך להיות אדם יצירתי

הסבל אינו סתם – אלא דלת, הסבל הוא צעד ראשון לקראת המסע הגדול, מסע של חיפוש משמעות.

קרח חשב שהוא לא ראוי, הוא מרגיש שהוא דחוי שלא רוצים אותו, שרק אהרן או משה רבנו הם חשובים, אם הוא לא היה חושב שדוחים אותו בשמים אלא רוצים אותו, הוא היה ממקד את הבחירה והחשיבה שלו בעשייה והיה הופך להיות 'הלוי' הגדול, כמו שיש כה"ג יכל להיות לוי גדול, זה היה התפקיד שהחמיץ קרח

הייסורים הם לפעמים תחושת דחייה, ריחוק – אך הם ההכנה לגבוה ביותר…

אומר התפארת שלמה, "הניסיון איננו בדיקה אם האדם ראוי – אלא תהליך שהופך אותו לראוי. "

הניסיון הוא לא בשביל שהקב"ה יגלה  מי אתה  אלא מגלה הניסיון מגלה לך מי אתה.

הגר"א אומר שמטרת האדם, שיישבור את מידותיו, שישנה את האופי שלו.

הניסיון הוא האמצעי העליון לכך.

הכאב יוצר חיכוך, בין האדם לבין העולם בין הרצוי למצוי.

אבל דווקא שם נוצרת עבודת המידות – הסבל איננו תכלית, אלא הוא הבמה עליה מתאפשר תיקון הפנימיות.

כשהאדם מתייסר אך אינו נופל – אלא מברר את מידת הענווה, הסבלנות, הביטחון – הרי שהוא מממש את תכלית בריאתו

להיות נזר הבריאה – לא בגלל שהכול קל לו, אלא מפני שהוא עמל על מידותיו גם כשקשה.

ברגע שהמציאות קשה, נראה כאילו, אין תשובה –אבל אז האדם הוא הופך להיות 'השואל'  ושם התשובה (אתערותא דלתתא).

 

כשאנו שואלים מדוע יש מלחמה, עלינו לשאול: מול מי? לא תמיד זה רק האויב הגשמי. יש מלחמה עם הייאוש. מלחמה על הזהות. על האמונה. על התקווה. הדור שלנו –   דור של שפע חומרי עצום – נמצא בו זמנית גם בשיא של מלחמה פנימית על הנפש היהודית.

ופעמים בזמנים קשים, דווקא הצדיקים נפטרים, הם עולים לעולם הבא, ואנשים שואלים, למה? למה צדיק ורע, לו, למה הצדיק נפטר? מדוע?

כתב הנביא ישעיהו (נז, א) – "מפני הרעה נאסף הצדיק". ודרשו חז"ל:

לפעמים הצדיק מסתלק כדי שלא יצטער ברעה הבאה.

ולפעמים – כדי שהרעה תוכל לבוא, לאחר שזכותו הגדולה אינה מגינה עוד.

ולשיטת רש"י: יש מקרים שבהם הצדיק נאסף כדי שלא יבקש רחמים על הדור, כי הקב"ה אינו רוצה להיענות לתפילתו.

חז"ל במועד קטן (כח:) לימדו: כשם שפרה אדומה מכפרת, כך גם מיתת צדיקים.
והאור החיים הקדוש מסביר: כשצדיק "ראש הדור" נלקח – זהו "כופר נפש" לכלל ישראל.
הצדיק נעשה תמורתם של החוטאים, כאילו היה קרבן ציבור שמוקרב על עוונות הדור.

בבא קמא (ס.) מצאנו עיקרון מזעזע: כשבאה אש של פורענות לעולם – היא מתחילה דווקא בצדיקים.

הקוצים – אלו הרשעים.

אבל הגדיש והקמה – אלו הצדיקים ותינוקות של בית רבן. הם אלה שנפגעים תחילה
למה? כי הצדיקים הם כמו "הקרבן על המזבח" – ראשונים להיפגע, כדי לכפר על הציבור כולו.

שבת (נד:) קובעת: כל מי שבידו למחות ולא מיחה – נתפס על חטאי בני עירו, עמו או ביתו.

הצדיקים, כ"ראש" הדור, נושאים באחריות על כלל ישראל.

כשהם מסתלקים – זה לא כי חטאו, אלא כי שתקו או לא הועילו די הצורך להחזיר את הדור.

הציווי "הוכח תוכיח" נדרש ע"י האור החיים הקדוש כציווי מיוחד לצדיקי הדור:

אם הצדיק מוכיח – והוא לא נשמע – אינו נתפס בעוון הדור.

אם לא הוכיח – הוא עצמו נידון כמי שנושא באחריות למות החוטאים.

לפעמים בזמן של משבר מלחמה, קושי, הצדיקים או תינוקות של בין רבן הם נפטרים

זה לא צדק לפי חשבון אנושי, אבל לפי חשבון שמיימי — לפעמים, הנשמה של כלל ישראל לא יכולה לעלות אלא אם יתבררו הקצוות, יתעוררו השאלות, ותתרחש טראומה שמחייבת חשבון נפש של העם

סבל ומצוקה מחדדים את תודעת המשמעות. דווקא בעם ישראל — הסבל יצר עומק, שירה, אמונה, פיוט, זעקה, הלכה. התרבות היהודית לא התפתחה על רקע של שלווה, אלא מתוך סערת הרוח. הגעגוע לגאולה, התקווה הנצחית, הדבקות — כולם נולדו מתוך הריסות …

התורה אומרת ועתה כתבו לכם את השירה הזאת

בפרשת וילך בדברי ה' אל משה (דברים ל"א, י"ט)כתוב:

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל." וחז"ל דרשו (סנהדרין): "השירה הזאת – זו תורה כולה."

ומה כתוב לפני כן?

הפסוקים שלפני כן עוסקים בנפילה הרוחנית של ישראל:  "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות… "  ובכל זאת – דווקא אז, הקב"ה מצווהו"  :כתבו לכם את השירה הזאת… שימה בפיהם  ." כלומר: גם כשישראל נופלים, גולים, חוטאים וסובלים – התורה נשארת בפיהם כ….שירה!!! התורה אינה "טקסט משפטי" יבש   אלא שירה שמלווה את האדם גם בעומק הצער….

 

 

התורה נקראת שירה – כי התורה – כשהיא נלמדת כראוי – אינה רק דעת, אלא ניגון חיים…

היא מלווה את האדם, לא כמו איזה אלוף בצבא שאמר, אם מדברים אתי על מלחמה ועל הקב"ה, אני לא מדבר על שניהם יחד, ח"ו…

האמת היא שהקב"ה והתורה מקיפים את כל החיים שלנו

בזמן ייסורים – דווקא אז מתגלה מהי התורה לאדם… האם היא מטען אינטלקטואלי? או שהיא שירת הלב – שגם באפלה מהדהדת?

על מה הוא חושב שהוא בצער, איך הוא יוכל לחיות או איך הוא יוכל לקיים עוד מצווה…
שירה נוצרת ממקום שבו הלב לא יכול לדבר – אז הוא שר.
היא באה לא כשהכול מושלם – אלא דווקא כשהמציאות נשברת,  כשהמילים קורסות, כשהתודעה מבולבלת – ואז פתאום פורצת מלבו של אדם מנגינה פנימית שירה עידוד ותקווה, זו שירת התורה

האדם בנוי ממעמקים של סתירה – בין מה שהוא מרגיש לבין מה שהוא מרשה לעצמו להרגיש, בין הילד הפנימי שבתוכו לבין המבוגר שהוא מנסה להיות, בין הפחדים שלו לבין התקוות.
וכשההכרה מתמוטטת הניסיון לאזן בין מה אני מי אני שאף אחד לא רואה למי אני כשכולם רואים, בין האני המצוי לאני האידיאלי, האיזונים הפשרות בתוך הנפש, הכל מתמוטט…אז נעשה האדם פתוח לשמוע שהוא צריך משמעות חיים

כך הוא הסוד  של עם ישראל: לא ברחנו מהכאב, אלא הפכנו אותו לדיאלוג עם הבורא. קידשנו את היגון — לא ככניעה, אלא כדרך להפוך אותו לצמיחה. כמו אדם שעובר טראומה — ובוחר לצמוח ממנה, לא לשקוע בה. היהודי לא מתעלם מהכאב, אך גם לא נותן לו לנצח.

המלחמות שעם ישראל חווה – הן חבלי לידה. לפני שמשיח בא,

חז"ל אמרו: "אוי לנו מיום הדין… מי יוכל לעמוד בחבלי משיח"? ייתי ולא אחמני.

אך באותה נשימה אמרו: אשרי מי שזכה לראותם  אשרי מי שיהיה בדור שמשיח יגיע. שתי התחושות מתנגשות – כאב ותקווה. אך מתוך שניהם נולד עם מחודש. לא עם של קורבן, אלא עם של חזון. לא עם שנשאר בוכה — אלא עם שהפך את הדמעה לתפילה, את הפחד לאמונה, את היגון לגבורה.

ולכן עלינו להקשיב.

לא רק למהדורות החדשות, אלא לפנימיות. לכל מלחמה יש קול פנימי. זו קריאה: לחזור למקורות, להפסיק את המרדף אחרי הטפל, לחיות מתוך אמת, לתקן את הלב ואת החברה, להיות אור לגויים – גם מתוך החושך.

 

כשאדם במצוקה – יש לו אפשרות אחת

לברוח לתוך ניתוק, הדחקה, שגרה אטומה.

או להתמסר לכאב,   ולהיבלע בתוך הכאב, אבל אפשר גם להקשיב לכאב, לתת לו לעורר את הלב ובמקום להיות קורבן של הצרה,

לניגון חיים.

כשישראל גולים, כשהם נשברים – נדמה להם שאיבדו את הזהות.
אבל התורה אומרת:
"שימה בפיהם" – גם כשאין להם לב, תן להם פה.
גם כשנראה שאין אמונה – הפה יזכור את השירה שהלב שכח. אחרי הדיבורים הלב יתעורר…

האדם לא מגדיר את עצמו רק דרך ההצלחה… אלא גם דרך היכולת שלו לשיר גם כשהוא נשבר.
הנפש מתעצבת לא כשאין בה סדקים – אלא כשמתוך הסדקים בוקעת שירה.

והתורה אומרת,

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

משמעות "כתבו לכם" היא לא רק קיום טכני, לא רק ספר חיצוני אלא הפיכת התורה לחלק מהחיים של האדם

העומק של הפסוק, הוא לא רק לכתוב את התורה, אלא גם להנחיל את התוכן, וכדי להנחיל את התוכן צריכים שכל דור 'ישיר' את התורה, כפי הצרכים רצונות כאבים ומצוקות שלו.

לשיר את התורה בלשון הדור.

לא לשנות את התורה אבל להראות איך היא נותנת מענה לצרכים של האדם

 

וכך מתקיים הכתוב:

"לא תשכח מפי זרעו –" כי כל אדם כותב אותה בליבו, לומד אותה, ושר אותה לדורו.

אנשים שואלים, איפה אלוקים בכאב, והתשובה היא    "עמו אנכי בצרה. "

העוצמה היא לא לשאול איפה אלוקים, אלא איפה אני, אלוקים אתי, השאלה האם אני עם עצמי או שאני בוגד בעצמי

המלחמות של עם ישראל אינן עדות לדחייה — אלא עדות לבחירה.

לא נבחרנו כדי לנוח — אלא כדי להאיר. והאור הגדול הזה, מתברר לא בא בקלות. הוא תובע הקרבה, אמונה, עמידה בניסיונות.

הרבה אנשים שואלים האם המלחמה זה עונש על חטא או משהו אחר?

בעולם הפשוט, עונש הוא תוצאה של חטא, ושליחות היא תוצאה של מעלה. אבל ביהדות – הכול משולב.

חז"ל אמרו" :  אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. " מצד אחד, יש כאן קביעה מוסרית: העולם פועל על פי דין.

כשישראל חוטאים – יש תגובה.

אך באותה נשימה אומרים חז"ל" : את אשר יאהב ה' יוכיח",  כלומר, הסבל איננו רק תגובה מוסרית אלא דרך של חינוך אלוקי. הקב"ה הוא אבינו מלכנו, מלך שופט ואבא אוהב שכל משפט הוא כמו אבא שמכוון את הבן מיישר את הבן, ובסוף יתקיים ולישרי לב שמחה.

גם מה שנראה כעונש – הוא שליחות. גם הדין – עטוף ברחמים. גם המכה – היא רמז, שדר, שליחות מחנכת.

כי אין דבר חיצוני לרצון ה'. לא "מקרה", לא "כוחות טבע", לא "שיגעון של אומות" – אלא הכול במסגרת של "מהלך".

מלחמה, אם כן, היא גם תגובה מוסרית לחטא, גם תהליך של תיקון, וגם אמצעי של זיכוך ושליחות לעם שנבחר להוביל את הרוח האנושית.

כשהנביאים ורבותינו  מדברים על מלחמה, הם אינם מסתפקים בניתוח פוליטי. הם שואלים: מה היא באה ללמד?

אבל העונש איננו "הכאה", אלא חשיפת הפער בין הייעוד לבין המצב בפועל. עם ישראל, שאמור להיות אור לגויים – כשאינו עושה זאת, הוא מאבד את ברכת ההגנה… זה לא "הענשה", אלא "הפסקת השפעה". הוא נסוג מהתפקיד שלו, והעולם מגיב.

שליחות אינה תמיד הרואית. לפעמים, העם הנבחר נשלח לעבור דרך האש – כדי לתקן לא רק את עצמו, אלא את העולם. כמו שהסבל של יוסף היה הדרך להוציא את העולם מרעב, זה היה במישור הכללי, במישור הפרטי זה היה כדי להכין את עם ישראל לגלות מצרים, כמו שהוא יתמודד הוא נתן כח הוראה וצווי לדורות הבאים כוחות איך להתמודד במצרים

המלחמה, ברובד הנפשי, יוצרת קרע בין האשליה לבין המציאות. היא שוברת את השגרה, את האוטומט. היא מכריחה את האדם לשאול שאלות שהוא לא שואל ביום רגיל: מה יקרה אם הכול ייגמר מחר?

מי אני?

מה עשיתי?

מה נשאר ממני?

המלחמה חושפת את הפחדים, החרדות, אך גם הדחף לחיים, לערבות הדדית, ליכולת לתת את החיים בעד מישהו אחר.

המלחמה היא רע. היא הרס, שפיכות דמים, כאב. אין בה ערך מצד עצמה. אבל – התוצאה של המלחמה, המודעות שנולדת בה, התשובה שהיא יוצרת, הגבורה שמתעוררת בה – כל אלו הם ערך עליון.

הערך הוא במה שהמלחמה מחוללת, לא במה שהיא עצמה  אבל כשהיא מתרחשת – היא נעשית חלק מהסיפור האלוקי. ומכאן, שיש לה ערך — לא כמלחמה, אלא כתהליך שבסופה נולדת מנגינה חדשה.

אם אדם ששואל על משמעות המלחמה, כבר התחיל לתקן אותה

המלחמה שואלת אותך:
האם תכעס — או תתפלל?
האם תיבהל — או תתחזק?
האם תשתבלל — או תאהב יותר?

 

הדרך לבניין הנפש – היא לנהל שגרה בתוך הכאוס:

עתים לתורה

זמני תפילה

שלום בית

השקעה בחינוך הילדים

סדר בשגרה ביום יום

לאכול מסודר.

להקפיד על מילה טובה.

להיות "אדם" ולא 'פליט'

זהו הניצחון. זו הגדלות. זהו תיקון הנפש בתוך אש המלחמה.

כי יש פחד שמקטין את האדם, ויש פחד שמקרב את האדם לגדולה שהוא יכול להיות בה