קומי אורי כי בא עורך • אריאל שרפר

קומי אורי כי בא עורך: זו לא טעות דפוס בכותרת. ה-א' וה-ע' לא התחלפו מעצמן.

אבל אפשר בהחלט בימים שאחרי פטירתו של אורי אורבך ז"ל לא למצוא את המילים הנכונות. כי לאדם המיוחד הזה היה כישרון לומר את המילה הנכונה (ובמשך כמה שנים גם את 'המילה האחרונה'), ובעזרת המילים – למצוא מסילות לליבותיהם של כלל ישראל. הוא ידע מה כוחה של מילה. כי מה זה בסך הכל עיתונאי- או כל מילה אחרת- איש-תקשורת, פובליציסט, שדרן, מנחה, כתב?

זהו אדם שמעביר מסרים חשובים בעזרת אותיות ההופכות למילים ומשפטים- שבחיבורם יחדיו יוצרים רצף הגיוני שלם שבני אדם אחרים מעוניינים להאזין לו, ואולי גם ללמוד ממנו משהו חשוב. במובן הזה- אנשי התקשורת אינם שונים בהרבה מהעוסקים בעשיה ציבורית בכנסת או בכל מוסד ציבורי אחר. גם הם נותנים שירות, גם הם עוסקים בנושאים שברומו של עולם, גם הם חשודים מידית בנגיעה אישית ובשיקולים זרים שמתערבים בעבודתם שאמורה להיות נטולת פניות ככביש הסרגל.

עוד באתר:

צפו בתיעודים

סופת ביירון הגיעה במלוא העוצמה: הצפות נרחבות וחילוצים

שמעון כץ

ראויים להוקעה

קשה לצפייה: שני צעירים נאשמים בתקיפת מנקה רחובות

גדי פוקס

האזינו לשיחה התקיפה

הרבי מסאטמר נגד ברסלב: “דרך מסוכנת; במיוחד לבחורים”

פנחס בן זיו

תיעוד תת קרקעי

צה"ל בתרגיל משותף עם האמריקאים מתחת למים

קובי פינקלר

ההבדל היחיד שעולה על דעתי בין עיתונאי לחבר-כנסת בלי להיכנס לארנק- זו העובדה שח"כ נבחר- ועיתונאי בוחר. האדם שחשקה נפשו לעסוק בעיתונות בוחר במודע לעסוק בתחום שבד"כ לא מוערך, שאינו מתגמל כלכלית ביחס למקצועות אחרים ומבוקשים יותר, ולעיתים גם סובל ממוניטין מפוקפק- ומדעות קדומות של רדיפה אחרי המכנה המשותף הנמוך והרדוד ביותר- עד כדי כך שברבות הימים זכה המקצוע הזה להשוואה לא מחמיאה למפעל מסחרי מזוהם ומזהם בשם: תעשיית התקשורת.

אבל מדי פעם, מבין הסלעים צומחת רקפת ומתוך האפר מבצבץ יהלום. ובתוך תעשיה ששכחה למה היא קיימת ומה תפקידה האמיתי- ישנם כאלה הרואים בעיתונות ובתקשורת כלי מחזיק ברכה- מכשיר-עזר לתיקון עולם במלכות שדי, ולהעברת מסרים שיש בהם כוח להפוך עקוב למישור, ובהקלדה מתמדת של מילים ומשפטים- להוכיח לכל הלא מאמינים שאפשר לשנות. וזה לא בשמיים.

זכיתי להכיר את אורי אורבך העיתונאי והפוליטיקאי בשתי פגישות קצרות, האחת במסגרת עבודתי בתקשורת- והשניה בפגישה אקראית חטופה בהמתנה למעלית במסדרונות הכנסת. מהראשונה יצאתי עם ספרו לילד החרדי "מבטיח בלי נדר", שהפך ברבות הימים לחביב מאד על ילדי שלי, ועם הערכה מכך שלמרות שהוציא לאור כבר כמה ספרים מצליחים, אורי לא חש בנוח להיקרא "סופר". כמי שכותב רבות ועדיין לא הוציא ספר אחד- זה הוכיח לי שההגדרות לא חשובות. חשובה ההרגשה.

מפגישתי השניה עם ח"כ אורי אורבך הבנתי בכמה משפטים קצרים- שהכנסת ששם נפגשנו אינה המקום היחיד עלי אדמות שאפשר להשפיע בו משמעותית על השיח הציבורי, ושלתקשורת שרציתי להיות חלק ממנה שנים רבות, ואחת הסיבות שזכיתי לכך ב"ה היתה עצה טובה מאורי אורבך, יש לא פחות כוח לשנות ולתקן דברים שהיושבים בכנסת קלקלו- והמשרד לאזרחים ותיקים בניהולו של השר אורי אורבך- הוכיח לעניות דעתי לרבים, שאין גבול לאפשרויות של המעשים הטובים שניתן לעשות למען אלה שבצעירותם רצו את הטוב ביותר עבורנו, בניהם, נכדיהם, וניניהם.

בפעם היחידה שיצא לי לראיין את אורי אורבך (ולא ב'קול-חי') הוא התייחס לספרים שברצונו לכתוב ואמר שיש לו עוד זמן לעשות זאת, ועוד חזון למועד.. אך לפחות זכה שהשם חנן אותו בכישרון כתיבה והוא הוציא בזכותו נכון לאותה שיחה כעשרים ספרים. המסר היוצא משיחה זו- הוא שעלינו לנצל כמה שיותר את הזמן בעלמא הדין- בו אנו יכולים לכתוב, להביע עמדות, וב"ה גם לשנות לטובה. יהי זכרו ברוך!