העם ראה את כל אסונות העתיד ושותק מפחד

עם פטירת אהרן הכהן בראש חודש אב – הסתלקו ענני הכבוד. חז"ל מלמדים (תענית ט ע"א, ר"ה ג ע"א, רש"י במדבר כ' כ"ט) ששלושת המנהיגים – משה, אהרן ומרים – כל אחד מהם הביא לעם ישראל מתנה: משה את המן, אהרן את ענני הכבוד, ומרים את הבאר. מיתת אהרן מסמלת את הסתלקות ההגנה הרכה, עמוד הענן העוטף, אהרן הכהן שהוא "אוהב שלום ורודף שלום. "

ובאין שלום – בא פחד.

העם מתאבל ואומר הפסוק

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.

והעם מגיב בחרדה ובלחץ. במקום להתייצב – הם חוזרים אחורנית, נסוגים פיזית ונפשית, עד "מוסרה"

 

(דברים י': "ושם מת אהרן", ופירשו חז"ל – מת בהור ההר, אך העם חזר עד מוסרה  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.).

 

וכאשר עמלק מגיע הוא מופיע בתחפושת. הוא מחליף לשון לכנענית, אך נשאר במלבושו. הסכנה האמתית כאן אינה רק התקפה פיזית, אלא בלבול רוחני. כמו תמיד, עמלק מעורר את הספק, –  אשר קרך בדרך  – מקרר את החום, את הבהירות, את האמונה.

כאן מתרחשת מציאות עמוקה: עם ישראל מבולבל. הם לא יודעים אל מי להתפלל, מהי הזהות האמתית של האויב – והתפילה כמעט מתבטלת. רש"י כותב שהתפללו כללית: "אם נתון תתן את העם הזה בידי" – לא אמרו "עמלק", לא "כנעני" – כי היו מבולבלים. ומכאן יסוד: תפילה צריכה בהירות. מי אני? מה אני רוצה? מי האויב? אז יש מענה

 

בכל פעם שעם ישראל מתערער – עמלק מגיח, בגלל הספק בתוכם (היש השם בקרבנו) אז מגיע עמלק…

לא כדי לנצח פיזית, אלא כדי למרוד בקיום הרוחני. עמלק הוא "רצועת מרדות" – הוא שוט החינוך של השגחת השם כמו שכתב הרמח"ל (דרך ה'), כמו שכתוב בזוהר הקדוש (פרשת כי תצא), שמידת הדין מתלבשת בעמלק כדי להעיר את ישראל לחזור לה. '

כשאמרו "היש ה' בקרבנו אם אין" – בא עמלק. כשנפלו בעקבות חטא המרגלים –המעפילים, נפלו בידו. וכעת – שוב עמלק מגיח, כי אהרן נפטר וההנהגה הרוחנית נראית פגיעה.

אובדן ענני הכבוד, מטלטל את המחנה. וכשהלב נבהל – גם הרגליים הולכות לאחור.

רש"י מסביר שישראל נסוגו כמה מסעות אחורנית – ממש נסיגה נפשית, לא רק גיאוגרפית. אך לויים, נאמני הקודש, הצליחו להשיב את המחנה קדימה. כאן נולדת תקווה: גם כשיש נסיגה – אפשר להתקדם מחדש. גם כשאהרן איננו – אפשר לגלות עמוד ענן פנימי חדש, עם ישראל לא תלויים רק באהרן הכהן הגדול.

פטירת אהרן איננה רק טרגדיה – אלא מעבר. אהרן מסמל אהבה, שלום, כפרה (כה"ג) – אך משה הוא הנותן תורה, הדורש גבורה. לאחר הסתלקות ענני הכבוד – נדרש מישראל למצוא את ענני הכבוד הפנימיים

לא הגנה חיצונית, אלא תודעה פנימית שמייצרת את ההגנה: אמונה, אחריות, בהירות תפילה, זהות ברורה.

זהו שלב של בגרות. לא עוד הובלה על-ידי שלושה אחים-מנהיגים, אלא התחלה של דור שמוביל את עצמו – דור שנכנס לארץ.

אהרן הכהן איננו רק דמות של שלום. הוא העמוד הפנימי של החסד והתפילה. על פי הזוהר (חוקת, אמור), ענני הכבוד – אותם עמודים מגינים שעוטפים את המחנה – אינם רק תופעה ניסית, אלא ביטוי של ההנהגה הקשורה לכהן ואל הקטורת, ויש קשר בין ענני הקטורת לענני הכבוד, מענני הקטורת נעשו ענני הכבוד (זוהר)

הקטורת היא אחד מסודות התורה העמוקים ביותר, פנינה נסתרת שבכוחה לחולל מהפכה בעולמות עליונים, להשפיע תיקון ופיוס, רפואה ומחילה, עד שמובא בזוהר ובמדרשי חז"ל שאין לך דבר חביב לפני הקב"ה כקטורת – לא משום הכמות, אלא משום האיכות הרוחנית העצמית של הפעולה.

וכשאין את אהרן – אין "דרועא ימינא", אין את 'החסד' ועמלק מזהה את השבר. עם ישראל מרגיש את החסר – ומבין שתפילה לבדה כבר אינה מספיקה

ולכן הם גם נודרים נדר – כמו יעקב אבינו שבזמן צרה נדר נדר – כי רק התחייבות קיומית חדשה יכולה למלא את מקומו של עמוד שהתמוטט.

התורה אומר "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם"

רש"י מפרש: אין כוח סבל, אין סיבולת. במקום נפש רחבה המכילה קושי – נפש מצומקת שמתרסקת מכל מכשול.

ואז עם ישראל לא מתייאש, למרות שיש סיבות, עם ישראל נודר נדר, הנדר שעם ישראל נודר הוא לא רק תחבולה – אלא תנועה עמוקה של שינוי פנימי. כמו שיעקב אבינו, כשהוא בורח חסר כל, נודר נדר – כך גם הם נודרים.

ורש"י מפרש את המילה "לאמר" = מסר לדורות – שכאשר אובדים כל העוגנים, כשאין עמוד חסד, אין אור, ואין אפילו תפילה ברורה – תתחייב מחדש. תתחייב אתה. תתחייב בגוף שלך, בפה שלך, במעשה שלך. וזה מה שעושים בני ישראל: הם מתחייבים מקבלים על עצמם להתקרב להשם

התפילה היא בקשה. אבל נדר הוא התחייבות. הנודר אומר: אני כבר לא מחכה – אני עושה. זוהי בגרות רוחנית.

אמרו חז"ל (שבת לב ע"א):  אדם שהוא חולה, לא ייסתפק בזכויות שיש לו, אלא יביא זכות חדשה

והנדר הוא בדיוק הפעולה הזו: מעשה שמחדש ברית כשנראה שהברית מתערערת.

אז עם ישראל מצד אחד ללא אהרן, מבולבלים קשה, ומצד שני הם מחפשים פתרון

אין אחיזה באהרן, ואין עדיין את יהושע המנהיג העתידי? עם ישראל נאבק בתוך עצמו.

בפרשת חוקת (במדבר ) מסופר על פטירת אהרן בהר ההר.

כתוצאה מפטירתו הסתלקו ענני הכבוד שהיו בזכותו, ואז "וישמע הכנעני מלך ערד" – ויצא להילחם בישראל

ישראל נבהלו מההסתלקות הרוחנית ומהתקיפה, ובמקום להמשיך אל ארץ ישראל, הם חזרו לאחור

אומר רש"י

כיון שראו ישראל שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, חזרו לאחוריהם שמונה מסעות… וחזרו מתלוננים כבתחילה. באו לווים ועשו מלחמה עם חלק מאנשי העם להחזיר אותם לדרך לארץ ישראל, עם ישראל חזרו אחורה מתוך חולשה וייאוש

שבט לוי לא נטה אחרי חולשות הדור ולא היה שותף בחטא העגל הוא  נעמד בפרץ מול הפחד והנסיגה.

במקום שנקרא מוסרה – התרחש עימות: הלווים נאבקו באלו שנסוגו – ושם נהרגו אנשים מהעם

 

כאשר החוזקה הרוחנית (אהרן) נחלשת, וההגנות הרוחניות (ענני הכבוד) מסתלקות – העם מגיב בפחד ובחזרה אחורה.

הנפילה מביאה איתה נסיגה פיזית ונפשית – ושם, באפלת הייאוש, פורץ עימות, אח נלחם באחיו.

שבט לוי מייצג את עמוד האמונה שאינו נשבר גם כשמתערער הסדר – אך גם ההתעקשות הזו, כשנעשית בכוח – מובילה לפגיעה הדדית.

מלחמה פנימית היא רגע שבו הזהות של העם מחפשת את עצמה מחדש הענן נפל – אך הקול הרוחני שבתוכי יכול לקום.

 

מצד אחד עמוד התפילה אהרן איננו  – עמלק מאיימים ובנ"י מתקשים גם להתפלל, אך התפילה הופכת לנדר, להתחייבות. זו האחריות והבגרות

אמנם יש קרב חיצוני (עם עמלק) אך מטרתן לגלות את הקרב הפנימי – האם יש לי עוגן ללא אהרן הכהן

 

והלווים – מורי הדרך הרוחניים – יודעים להחזיר למסע הנכון.

 

מה שהיה מצב של 'ותקצר נפש העם' זה לא רק בגלל אהרן הכהן, אלא בעל הטורים מגלה לנו סוד מרטיט: העם ראה ברוח הקודש את כל הצרות העתידות של גלות אדום, את חורבן בית שני, את טיטוס, את ימי האינקוויזיציה, את גירוש ספרד ואת אושוויץ את השביעי באוקטובר למניינם. הם ראו – והלב לא יכל עוד לשאת. אין זו קוצר רוח רגעית – אלא תחושת אין אונים

כמו אדם שמביט אל תוך תהום ההיסטוריה ומבין – לא נוכל.

כשאין את אהרן, ואין ענני כבוד, ואין עוד הניסים – מה שנשאר זה רק הפחד. פחד משתק.

הם חוששים שמא אותו המן, אותו לחם מן השמיים, אולי הנס ייגמר – אולי הלחם יטפח בבטן….?

עד כה ידענו שהוא מזון אלוקי שאין בו פסולת, שנספג כולו בגוף. אך כעת, אם ההשגחה הניסית הוסרה – האם גם הוא יהפוך לאסון?

ה' שולח נחשים שרפים – שורפים בנשיכתם. חז"ל מלמדים: מה עניין נחש? סתם הורג – אך אינו אוכל. הלשון הרע הוא כך – מדבר, הורג, משחית – אבל לא מקבל מזה כלום. סתם רעל. סתם אש. גם דברי העם היו כאלה: לא דרישה אמיתית, לא תפילה – אלא ייאוש צורב שהופך לדיבור שממית. ואז נענשו לא במכה שמימית – אלא בטבע. כמו שכותב הרש"ר הירש: הנחשים תמיד היו שם, אבל הקב"ה הסיר את הגנתו – והטבע עשה את שלו.

התשובה האלוקית הייתה מוזרה: פסל של נחש. למה? חז"ל אומרים: וכי נחש ממית? אלא בזמן שישראל היו מסתכלים כלפי מעלה – היו מתרפאים. כלומר: המבט כלפי מעלה – ההכרה שלא הנחש ממית, אלא החטא – זה הריפוי. אך יש כאן עוד עומק: הם ננשכו דווקא בלשונם, בלשון הרע. הם נפגעו מפחד, מייאוש, מאובדן הנהגה, מהיסטוריה העתידית שהם ראו מראש – והמבט לנחש הנחושת אומר: אתם לא מתים מהמציאות – אתם מתים מהפחד. לא המציאות הורגת – אלא היאוש ממנה.

כן. אפשר להבין אותם.   אין לדון אדם בשעת צערו – כי אדם בצרה לא נשפט באותו קנה מידה. הם פחדו, כאבו, התפרקו. ומי יכול להאשים אדם שכואב לו? אלא מה? הם התבלבלו בין כאב לבין כפירה. במקום לבכות – הם האשימו. במקום להיאחז – הם השליכו. הייתה להם אפשרות לבכות אל ה', אך בחרו לצעוק עליו.

הנחשים תמיד שם. העולם הזה מלא פחד, אובדן, צרות. אבל אם אנו שוכחים את המבט למעלה – הם נושכים. ואם נרים עיניים – הם לא יכולים לגעת בנו. וביום שבו מסתלק אהרן – עמוד השלום, עמוד התפילה – צריך עם ישראל ללמוד דבר חדש: לא רק לסמוך על אהרן – אלא להפוך בעצמם לאהרן. לא רק להאמין בניסים – אלא להיות מאמינים גם כשאין נס, וזה נס אנושי. לא רק לגעת באור – אלא להיות נושאי האור, גם כשאין מי שיעשה ענן כבוד.

 

בני ישראל – מגיעים לנקודה של קוצר נשימה נפשית: "ותקצר נפש העם בדרך. " קשה להם. מאוד. אין את אהרן. אין ענני כבוד. אדום סוגר את הדרך. עמלק מאיים. הקטורת, עמוד התפילה – נעלם. וזו תגובה אנושית. מובן למה הם חוששים. מובן למה הם מתלוננים. וכפי שמדגישים רבותינו – אין לדון את האדם בשעת צערו.

אבל מה לא מובן? למה בתוך כל זה – פתאום גם המן הפך למוקד של תסכול? הרי זו מתנת שמים! אז אתה עצוב – תבכה על אהרן. אתה מפחד – תתפלל להשם נגד  עמלק. אתה כואב – תצעק להשם על הדרך.

אבל אל תכפור בטוב. אל תזרוק את הטוב היחיד שנותר בידך – את הלחם שירד מן השמים.

וזו כבר תכונה נפשית עמוקה: אדם בכאב – שוכח את החסדים. כשמישהו בצער, קשה לו לפרגן, קשה לו להודות, קשה לו לראות את המעט שנותר. אבל כאן – כאן נדרשת ההכרה. לא כדי לשפוט אותו – אלא כדי להעיר בו את הכוח לא ליפול לגמרי. לא כל כעס הוא עבודה זרה – כפי שמדגיש הרמח"ל במסילת ישרים – אלא כעס שמאבד שליטה. יש כעסים טבעיים. יש תגובות. אבל אדם שנופל בכל כוחו – שנשלט בידי הכעס – הוא כבר נמצא במקום חסר בחירה, חסר הכרה, חסר נוכחות.

ומאידך – אומרת המשנה (אבות פרק ה) – קשה לכעוס ומהר לרצות – זהו אדם חסיד. כי אין דרישת שלמות – יש דרישת מגמה. אל תיפול לגמרי. אל תשכח את הטוב. אל תיכנע לפחד עד שתהפוך כפוי טובה.

והתיקון – מבקש הקב"ה – הוא בתפילה. תגיד: תן לי לב. תעזור לי. תטה ליבי ליראתך. כי אין בושה לבקש עזרה. אין בושה להכיר: אני קטן, אני עייף, אני פוחד – תעזור לי. מי שאומר כן – הופך לבן אמיתי של הקב"ה.

ולכן, בסוף כל גלות – יש רק דבר אחד שגואל: מידה של הכרת הטוב. לדעת שגם בתוך חושך – יש אור. גם בזמן תסכול – יש את המן.  ואם האדם מכיר תודה,  הוא כבר ניצול

לדעת להודות – גם כשאין הרבה. כי מה שנותר – זה מה שצריך.

הכעס, הוא ביטוי של מצוקה פנימית – תחושת אובדן שליטה. אבל הכעס עצמו איננו פסול. הוא לגיטימי כל עוד הוא ממוקד, פרופורציונלי, ובעל תכלית ברורה. ברגע שהכעס הופך להיות מכליל – אדם משליך את מצוקתו על כל העולם, מתלונן על הכול, מכתים גם את נקודות האור – זו אינה רק תגובה רגשית אלא התפוררות תודעתית.

פעמים סובל האדם מערבוב התחושות. אדם שרואה רק שחור – לוקה בעיוורון רוחני. מי שאינו מסוגל לומר "כאן רע לי – אבל שם טוב לי" – אינו מחזיק עוד בתודעת אמת. הוא נסחף אחר סערת הרגש, ומאבד את האבחנה שבין רע לקשה, בין טוב למה שאינו מושלם.

 

חז"ל אמרו (שבת ק"ה) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה  –  אך אין הכוונה לכל רגש של כעס, אלא כעס חסר שליטה  כזה שמבטל את התבונה, את הבחירה, את המוסר. זהו הכעס האובדני, הכעס שמוחק כל מציאות טובה. כנגדו – המשנה באבות משבחת אדם שקשה לכעוס ומהר לרצות – אדם ששומר על עמוד פנימי, שאינו נגרף מיד עם כל סערה.

(מדברי המשנה הוכחה שלא כל כעס הוא כע"ז שהרי כתוב קשה לכעוס ונח לרצות חסיד, משמע אפילו שהוא כועס לעתים נדירות הוא חסיד)

יוסף הצדיק מלמד אותנו את הדוגמה ההפוכה: גם כאשר נמכר לעבדות, הוא מבחין בדקויות של חסד" –  והנה אורחת ישמעאלים… נושאים נכאת וצרי ולוט", ורש"י שם מבאר – דרך הסוחרים להביא נפט, אך הקב"ה זימן ריח טוב ליוסף.

יוסף בתוך משבר – הבחין בנקודת האור.

דווקא בעת קושי – הם לא רק מתלוננים על הצער, אלא גם מטילים רפש על החסדים: על המן, שהוא מתנת שמים.

כאן הנפילה. לא עצם התלונה – אלא מה שכלול בה. יש אדם שבשעת כעס – מתלונן על מה שכואב. מובן. יש אדם שבשעת כעס – תוקף גם את מה שטוב. זה כבר לא רגש – זה עיוות מוסרי. כמו במריבה בשלום בית: יש ויכוח על נושא מסוים – לגיטימי. אך כשאחד מבני הזוג פתאום אומר: "ואתה תמיד כזה", או "הכול רע אצלך" – זו איננה אמת, אלא סערת נפש שמוחקת את הדעת.

כך גם בני ישראל: יש איום, יש כאב – אמת. אך מדוע פתאום המן – נס יומיומי של חמלה אלוקית – הופך ל"קלוקל"? למה עכשיו? כי ברגע שהנפש לא יודעת לזהות אור בתוך החושך – גם האור הופך לחשוך.

האדם נמדד לא רק בכאבו, אלא במה שהוא שומר לעצמו גם בתוך כאבו. האם יש לו כוח לומר –  כואב לי, אבל יש בי תודה על המעט שיש…    ?

האם הוא מצליח לא לכפור בטוב גם כשרע? זהו עומק ההבחנה: הכרת הטוב גם בתוך הכאב.

וכשהאדם יודע לעצור, ולומר – "על זה אני מתלונן, אבל את זה אני שומר בליבי" – הוא לא רק נשמר מנפילה מוסרית. הוא גם פותח לעצמו שערים של אור. כי מי שמודה – גם בתוך הסערה – הוא נשאר מחובר.

נכון – יש בעיה. יש כאב. יש חרדה. ענני הכבוד הסתלקו. אהרן איננו. אדום נועל את הגבול. נחשים מאיימים במחנה כל זה – מובן. הכל מתקבל בהבנה עמוקה של לב מיוסר. אבל למה פתאום לבכות גם על המן. למה להפוך את השפע האלוקי – לטרוניה.

כשהאדם מתחיל לכאוב, הוא עלול לאבד פרופורציה. הוא משליך את כאבו גם על מה שראוי להערכה. ובמקום להכיר טובה – הוא כופר. במקום לברור תלונה מדויקת – הוא מגזים. וכאן הבעיה.

עם ישראל אומרים "נפשנו קצה בלחם הקלוקל". לא מדובר באכילה רגילה. אלא בלחם נסי, נבלע באיברים, שאין בו פסולת. ובמקום לומר תודה – הם מתלוננים. כמו אדם שמתוסכל מהעדר פרנסה, אבל פתאום מוסיף: "כל החיים שלי שקר", "הכל נגמר". זו לא אמירה של כאב – זו קריסה של פרופורציה. וכאן המקום שעובר גבול.

על זה – בא הנחש.

לא סתם נחש. אלא הנחש ההוא – הקדמוני. אותו נחש שבו התחיל הכל. שמייצג את המקום שבו האדם כופר בטובה. אדם הראשון – קיבל את האשה במתנה, וכאשר חטא, לא אמר "טעיתי", אלא "האשה אשר נתת עמדי" = היא אשמה. כאילו האשה היא הבעיה. כאילו החסד שקיבל – הוא הסיבה לנפילה.

וזה בדיוק מה שחוזר כאן בפרשת חוקת. יש מן. יש שפע. יש נס. אבל מתוך הצער, בני ישראל בוחרים להאשים גם את המתנה. גם את הלחם מן השמים. גם את עצם קיומם.

וכאן – נשלחת המכה. והעם מתפלל: "הסר מעלינו את הנחש". לשון יחיד. כי הם יודעים – זה לא רק הנחש הגשמי. זה הנחש הפנימי. אותו מנגנון נפשי שמוביל את האדם להכחיש טוב. למחוק הודיה. להגזים בכאב עד שהופך לעיוורון.

האדם נמדד לא רק בשיא – אלא דווקא בצל. האם הוא מצליח – בתוך החשכה – לשמור על שביב של אור. האם גם כאשר הוא מתלונן – הוא יודע לעשות זאת באחריות. בלי לפגוע במה שעדיין נשאר בריא. בלי למחוק כל דבר רק בגלל דבר אחד.

התורה מחנכת אותנו לעדינות נפש גם כשנעשה לנו עוול — עדיין עלינו לראות את המורכבות. כך התורה מלמדת: עם כל הרוע שעשו המצרים לישראל – השעבוד, העינויים, הגזרות והטבח — עדיין התורה מצווה: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". לא משום שהמצרים היו צדיקים. אלא כי היה בהם דבר אחד – מעשה אחד – שבכל זאת ראוי להיזכר: הם היו האכסניה הראשונה שלנו בגלות. ובזכות אותה אכסניה — אנו מצווים להכיר טובה.

כך נבנית נפש בריאה, לא כי המצרים ראויים להכרת הטוב אלא למען הבריאות הנפשית שלנו:

כמה זה נוגע בנו – בעבודת המידות, בשלום בית, ביחסי עבודה, בחינוך ילדים, באחווה שבין אדם לחברו. כשמשהו משתבש – כשאנחנו כואבים – קל מאוד להיסחף אל הכעס המוחלט: "הכל לא שווה", "הוא תמיד נגדנו", "אין בו שום דבר טוב". זו לא אמת. זו תגובה רגשית, אבל היא לא צודקת.

הגמרא במסכת שבת אומרת רעיון עצום ונפרש אותו לפי תורת הבן איש חי —כהדרכה לחיים

אדם עשה מעשה חמור מאוד — שרף בניין ובו אלף איש, 999 מהם צדיקים. אך היה שם אדם אחד, שהיה ראוי לעונש. הקב"ה, שבוחן כליות ולב, מונה גם את אותו חלק אחד, גם בתוך מעשה כה נורא. כביכול, מונה הקב"ה לאדם לא רק את מידת אשמתו — אלא גם את מידת הזכות, אפילו אם זעירה היא.

וזהו עומק הכתוב ":אם יש עליו מלאך מליץ — אחד מני אלף, להגיד לאדם יושרו — ויחננו" (איוב ל"ג). די בחלק אחד מתוך אלף, כדי להיות סנגור, כדי להזמין חנינה. כי אצל הקב"ה — שום טוב לא הולך לאיבוד.

וכך אנו לומדים מהקב"ה. לא לשפוט הכול כגוש אחד. לא למחוק אדם בגלל חלק רע — אלא להבחין, להבדיל, לראות גם את נקודת האור. גם אם היא דקה, גם אם היא קבורה תחת הרים של קושי.

ולכן זכה בלק – עם כל כוונתו הרעה – שיצאה ממנו רות המואבייה, אֵם המלכות. בזכות מה? בזכות ארבעים ושניים קורבנות שהקריב. אמנם לשם קללה – אך עצם מעשה ההקרבה נזקף לזכותו. צווי דינים יש כאן, כותב הבן איש חי – מעשה מורכב, יש בו רע ויש בו טוב, והקב"ה שוקל כל דבר במשקל אמת.

וכך אנחנו – בונים נפש יציבה. שלא נופלת לקצוות. שלא מאפילה את כל התמונה. שכועסת במידה, שופטת באחריות, ושומרת בלב את ההכרת הטוב – גם למי שפגע. כי רק כך אפשר להיות בני אדם. בני אברהם. כי אברהם הכניס אורחים גם אם היו עובדי עבודה זרה, והקב"ה פוקד טובה גם על בלעם ובלק

מי שמבקש שלמות – וכאשר היא חסרה, נשמט לו הבסיס לשמחה. ויש מי שמבקש אמת – וכאשר היא מנצנצת ולו בנקודה אחת – הוא יודע לאחוז בה, זאת דרכה של תורה.

ירבעם בן נבט זכה למלכות. על מה? על כך שהוכיח את שלמה המלך, על שבנה בית לפרעה =. ירבעם לא שתק, הייתה בו אמת. אבל אותה אמת – כשהיא לא עטופה באהבה, כשהיא באה בפומבי, כשהיא מביישת – נהפכת לחטא. כי אין זו דרך התורה. ירבעם נענש – לא על שדיבר, אלא על איך שדיבר. לא על שזעק, אלא על כך שצעק מול כולם. גם הצדק – כשהוא מבוזה – מאבד את כוחו.

ומנגד – רבי חייא. מסופר בגמרא שהיה בכוחו להחיות מתים. ועם כל גודל מעלתו, אשתו הייתה מצערת אותו. ולא פעם. לא פעמיים. ובכל זאת – היה רוכש לה מתנות, עוטפן בעטיפה יפה, ומגיש לה ביד רכה. למה? אמר – "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. "

גם אצל רחל אמנו אנחנו לומדים דבר מופלא. כשנולד יוסף – היא אומרת "אסף אלוקים את חרפתי". מהי החרפה? מסביר המדרש – שהייתה חוששת שכשיישבר חפץ בבית, יאמר יעקב: רחל שברתו! אבל כעת יש לה ילד – אפשר להאשים אותו. ולא נעים לשמוע, נכון? מה – יוסף הצדיק? כלי אשמה? אומר הגאון רבי לייב חסמן: לא ולא! אלא זו דרכה של מודה אמיתית. היא מוקירה תודה גם על הרובד הכי פשוט, הכי יומיומי. היא לא מקטינה את החסד, לא מזלזלת בטוב. היא רואה בכל דבר טוב – דבר גדול. ולכן קראה לו יוסף – על שם מה שנאסף ממנה – לא על מה שנוסף לה בלבד. עומק של מבט.

הכרת הטוב – איננה מעלה מוסרית בלבד. היא אבן יסוד לבריאות נפשית, לקשר עמוק עם הזולת ועם הבורא, ולחיים של שפע רוחני גם בתוך מציאות מורכבת.