מה מסתתר מאחורי סלע המריבה | צפו

במבט ראשון, פרשת מי מריבה נראית כהתרחשות חיצונית פשוטה: העם צמא, אין מים, משה מכה בסלע.

אך עיון בדברי המדרש מגלה עומק נפשי ורוחני נוקב – סיפור של משבר אמון, עיקשות, בלבול ושבר זהות

העם דורש מים – אך לא מכל סלע מדוע?

הם  מבקשים שתייה מהסלע, דווקא מהסלע המסוים, מדוע?

צימאונם היה גדול כל כך עד שחששו שמא ימותו מצמא, ובכל אופן הם בוחרים שמשה רבנו יכה בסלע מאד ספיציפי, מדוע?

האם זו השעה לבחור סלע לפי נוחות עין…?

אלא שכאן מתגלה תנועה נפשית עמוקה

כשיש בלבול באמונה – מתעורר צורך בשליטה …במקום הענווה וההכנעה מגיעה השליטה

נסביר ונפרט על בסיס דברי בעל מזבח אליהו לבעל ה"שבט מוסר

בפטירת מרים נסתלקה הבאר

אמונה פשוטה הייתה מחייבת להודות: אם בזכות הצדיקים ניתן השפע – הרי שהסתלקותם מבטלת אותו.

אך בני ישראל שקעו בבלבול: אולי זה לא היה ניסי כלל? אולי הכול היה

תעתוע?? מעין 'כישוף' סמוי של משה

ולכן הם דורשים הם מבחן למשה רבנו מנהיג ישראל

הם אומרים, אם תוציא מים מהסלע הזה דווקא – נאמין רק אז …נהיה מוכנים להאמין
זו אינה בקשה – זו תביעת שליטה

כמו אדם שמבקש הוכחה נוספת, לא כי הוא מחפש אמת – אלא כדי לא להיכנע לה…הם מבינים שמרים נפטרה ואין מים, הם צריכים להבין שיש כח לצדיקים, צדיק גוזר והקב"ה מקיים, זה הזמן לתשובה, פטירת הצדיק (מרים) משפיעה לרעה הם היו צריכים להבין מהי משמעות הצדיקים, ובמקום להבין לייקר ולכבד את הצדיק, שדרכו עובר שפע (הר"ן דרושי הר"ן דרוש שמיני) הם מזלזלים, הם לא מוכנים לקבל את הקדושה והכח של הצדיק.

כך אומר הר"ן בדרשות הר"ן דרוש שמיני)

דרשות הר"ן דרוש שמיני "ויראה לי עוד כי אין ספק שראוי שנאמין שכמו שבזמן שביהמ"ק קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל כן ראוי שיהיו הנביאים והחסידים מוכנים לקבל שפע חכמה והנבואה עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים לכל בני דורם לכך גם אם לא ישתתפו עמהם אבל לצד המצא בדורם שהם עצמם

כמו המקדש המקודש

והרמב"ן ז"ל כתב בפרשת עקב, 'וייתכן זאת באנשי זאת המעלה שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה לפיכך בהמצא לנביאים והחסידים בדורות יהיה השפע שופע עליהם ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם וכל שכן לאותם שהן מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם)

עם ישראל במקום לקבל את דברי הצדיק, הם מצווים אותו ואומרים לו מאיזה אבן הם רוצים לקבל את המים

ה' אמר לדבר אל הסלע ולא ציווה דווקא על סלע מסוים. אלא שהיה חסרון בעם, הם היו בטוחים שרק סלע מסויים יכול להוציא מים

ובתוך החוסר אונים מנסים להמציא 'איזה פתרון' לבעיה, כאילו זה בידיים שלהם

לכן לא רצה מרע"ה דווקא מהסלע שהם רוצים להוציא מים,

בפרשת חקת, בפרשת מי מריבה, נחשפת התמודדות עדינה בין הנהגת משה ואהרן ובין תגובת בני ישראל .

בני ישראל מקיפים סלע מסוים במדבר ודורשים שמשה יוציא דווקא ממנו מים, אף שלפי דבר ה' – יכול היה משה להוציא מים מכל סלע שהוא

המדרש מתאר כיצד אמרו  שמשה רבנו הרי היה רועה של יתרו, והוא מומחה במציאת מקורות מים. ודאי יוביל אותנו לסלע שבו יש מים, ויאמר שזה נס.

כדי למנוע זאת – אמרו אנשי דור המדבר,  אנו נבחר את הסלע בעצמנו, ותוכיח לנו שתוכל להוציא ממנו מים

– בני ישראל נחלקו לכתות. חלקם דרשו מים מסלע מסוים בלבד, וסירבו לשתות אם ייצאו מים מסלע אחר

משה רבנו  סירב להוציא מים מהסלע שהם דרשו, ואמר: "איני מוציא לכם מים אלא מהסלע שאני בוחר".

באותה שעה, מסביר המדרש, נבקעו כל הצורים שבמדבר והחלו לפלוט מים, ככתוב "יבקע צורים במדבר" (תהילים ע"ח).

המדרש מבאר, כי היום שבו התאספו ישראל על משה ואהרן בפרשת מי מריבה – היה יום הסתלקותה של מרים הנביאה

ולא היה מים לעדה

הבאר נסתלקה והעם חש לפתע את חסרונו של מקור החיים שהלך עימם במדבר

עדיין באותה שעה עצמה, לא היו צמאים בפועל

אלא באו להודיע על עצם הפסקת השפע

אך דווקא אז התעוררה בלב העם מחשבה של כפירה, בלבול וספק

הרי ידוע היה כי הבאר בזכות מרים, העננים בזכות אהרן, והמן בזכות משה (תענית ט ע"א), אך ברגע שנפסקה הבאר, וכשראו זאת בחוש – עלתה בליבם שאלה

האם באמת הכל היה ניסי? אולי הכל היה כישוף?

הרי בארץ מצרים התרגלו לראות תופעות של קסמים, אחיזת עיניים, וכוחות אמצעיים.

הם הכירו את "החרטומים" ואת מעשה מכשפיהם. ועתה – כשהבאר פסק, החלה להתערער ההכרה התמימה באמונה הפשוטה שנבנתה במעמד עשרת המכות

עיקר מה שלימד משה רבינו את ישראל – הוא שהשגחת ה' ישירה, חיה, וללא כל תלות באמצעים או בכוחות סמויים

כפי שכתוב (שמות ח, יח)

"לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
וכך גם אמר משה לפרעה שוב ושוב – לא רק להראות עוצמה, אלא כדי להשריש שה' פועל בתוך העולם

אז חשבו בנ"י שאם נסתלקה מרים – שוב לא ייתכן באר, סימן הוא שראו במרים אמצעי חיוני, ולא זכרו שהבאר ניתנה בזכותה,

אך הקב"ה הוא קובע אם יגיע או לוא.

וכך – בשעה שהיו צריכים לחזק את האמונה – נטו לחשדנות.
בשעה שהיו צריכים לומר "ה' נתן, ה' לקח" – אמרו: "הכוח אבד".

מתוך כך ניתן להבין את שורש התלונה במי מריבה

יסוד התלונה זה זה לא היה רק צמאון פיזי
אלא האם השם שוכן בקרבנו, או שמא – הכל חיצוני?

הם יבינו שהצינור (מרים) אינו האלוקות – אלא שליח בלבד…?

ומאז נמשכת הקריאה לכל דור
לא להיבהל מהפסקת שפע, אלא להעמיק באמונה

לא לחשוד בשליח, אלא לחפש את הפנמיות

ואם לא נחפש את 'האמת', יקרה דבר פלא, מצד אחד כן יירד השפע,

השפע האלוקי ירד אבל הוא לא יחדור ללבבות, הוא לא שפע שמרומם את האדם

(בקבלה נקרא שפע מבחי' אחוריים ולא בחירת פנים) , כלומר כן יש שפע, אבל זה לא שפע שמרומם את האדם ומקרב אותו להקב"ה, אלא זה שפע שמרחיק את האדם מבוראו לא ברכת השם היא תעשיר, אלא עושר שמור לבעליו לרעתו העם

רואה את הבאר שהיה ואיננו – ואינו מבין שזו קריאה לשוב לאמונה – ובמקום זאת, הוא מתחיל לטעון שהכל היה כישוף….

כאשר החיבור לערכים נמדד רק לפי התוצאה – ולא לפי האמון – כל ניסיונות החיים הופכים למבחנים נואשים….

בני ישראל רוצים מים מהסלע שהם בחרו – לא כי הם צמאים, אלא כי הם לא סומכים על משה רבנו…אין אמון, אין צורך שהאדם יהיה נאיבי, אבל מצד שני אחרי שהם ראו את העוצמה של שליח השם, משה רבנו, הם יכולים לסמוך על משה רבנו.

לפי זה  פרשת מי מריבה לא עוסקת בצמא פיזי של בני ישראל במדבר.

מתחת לשיח על מים, סלעים ומחסור – מתרקם משבר אמון עמוק,   בני ישראל עומדים במדבר, רואים סלע, מקיפים אותו, ודורשים ממשה שיוציא דווקא ממנו מים

ואם לא תוציא ממנו – לא נשתה

זו אינה תאווה למים – זו עיקשות רגשית
זו אינה קריאה – זו תביעה
זה אינו צמא – זו חשדנות

 

כשהלב מבולבל – המחשבה מתערפלת, והאדם תובע הוכחות

ואז האדם יכול לתבוע באגרסיביות, אם תוציא מהסלע הזה – נאמין. אם לא – לא נשתה

למה היה הניסיון הזה?

(דעת תבונות פ"ה) מסביר הרמח"ל

כל עלייה שמבקש הקב"ה לגלות באדם – קודמת לה הסתרה
ברגע שהבאר נעלם – לא כדי לשבור את העם, אלא כדי לזכך את אמונתו

לצערנו אין דור ואין תקופה שאין ליצנים
והליצנות – איננה לעג בלבד, אלא מנגנון נפשי של הכחשה. כשאדם מפחד להאמין – הוא בוחר ללעוג

ציניות אינה רק סגנון דיבור – היא עמדה נפשית, הגנה, מחסה
אדם לא נולד ציני. ילד קטן לא לועג, לא מזלזל, לא מגחך על תקווה. הוא מאמין!
ציניות נוצרת – כשהלב פעם האמין, נפתח, חלם, ציפה… ואז – התאכזב

ציניות היא הלב שלבש שריון!
כי כשהלב רך מדי – והמציאות קשה מדי – נוצר פער בלתי נסבל  והנפש של הציני לא יודעת להכיל את הפערים בין הרצוי והמצוי
וכדי לא להישבר, הלב לומד ללבוש מסכה. והמסכה הזו – נקראת ציניות

 

האמת היא שהתקווה אינה חולשה

והציני לא מספיק מבין את מורכבות החיים העולם הוא רק מזהה את הכאב לא את הפוטנציאל רק את הרוע לא את הטוב

הוא לא מזהה את משמעות העולם

אמרו בנ"י, משה היה רועה אצל יתרו. והרועים יודעים לזהות מים. הוא מושך אותנו לכן הם התעקשו… אנחנו נבחר את הסלע

במקום שבו נעלמת האמונה, נכנס האדם לתוך צורך הישרדותי נפשי עמוק של צורך שהוא מייצר לעצמו צורך אובססיבי בשליטה.

אז בנ"י חטאו במדבר, וכעת אפשר להגיע לתיקון, מרע"ה היה מכה במטה ונעשה נס…כעת משה רבנו ידבר, אומר המדרש ידבר ד"ת על האבן והמים יצאו, אין עוד נס, של מטה, אלא חיים על פי תורה הם מקור מים חיים… אם היו מקבלים את זה – זה היה התיקון של בנ"י.

הקב"ה יצר מנגנון של עבירה גוררת עבירה, ומצווה גוררת מצווה, אם אדם עשה עבירה כעת כמה קשה לו לתקן את הבעיה, מ1 עד 10 הקושי לא לעשות עבירה או לדוגמא 4

אחרי שהוא חטא פעם אחת הקושי הוא 5 כי הוא התרגל לעבירה והרי עבירה גוררת עבירה

ואם הוא יעשה עוד ועוד עבירות הקושי להתגבר על העבירה תהיה 10…ולמה עשה הקב"ה כך? האם זו רק מידת הדין…לא! זו מידת הרחמים, מדוע?

כי הקב"ה מאפשר לאדם לעשות תשובה, וכאשר הוא ייתגבר על הקושי ברמה 10 הוא ייתגבר על הקושי הגדול הוא יצליח להתגבר על כל העבר שלו, הוא לא רק מנצח את הניסיון הנוכחי אלא גם את כל העברה שהוביל עד הרגע של הניסיון הנוכחי

כאשר אדם נכשל בניסיון מסוים, שולח לו הקב"ה ניסיון נוסף באותו תחום – כדי לנסותו שוב ולאפשר לו לתקן את מה שפגם.

זה רחמיו של הבורא – שלעולם אינו סוגר את הדלת, אלא מחזיר את האדם לאותו מקום ששם נפל – אך הפעם עם כוחות מחודשים, הזדמנות מחודשת לגאול את עצמו

ונעמיק עוד

גם בנ"י עומדים בניסיון, וגם מרע"ה במי מריבה

אומר הרש"ר הירש, כאן נמצא היסוד הגדול של שליחות.

משה רבנו (לפי הדעות שהיה כעס במה ש'כעס' על בנ"י)

שליח אינו שואל אם הוא מצליח. הוא אינו מודד את עבודתו לפי התוצאות הנראות לעין. שליח נשלח – וממלא את שליחותו. גם אם הדרך קשה, גם אם אין קבלות, גם אם אין נחת. עליו לשוות לנגד עיניו רק דבר אחד – "שויתי ה' לנגדי תמיד". אינך פועל מתוך עצמך. אתה שליח. והמעילה היא – כשאתה מתחיל לשאול "למה אני לא מצליח", "למה לא שומעים לי", "למה שליחותו של מקום לא פועלת דרכי"

מביא הרש"ר הירש משל: פועל בבית מלאכה אינו רשאי להתייאש כשהעסק אינו מצליח. הוא אינו הבעלים. תפקידו – לעבוד. לעשות את חלקו. ולא לחרוץ דין על העסק, לא לשפוט את ההצלחה. כי כשפועל מתייאש – הוא עובר על גבולו, מתנהג כאילו הוא בעל הבית, ומתערב במה שאינו שלו. וזה מה שנרמז בפסוק: "על אשר מעלתם בי"

על עצם הכניעה לייאוש, שמשמעותה כאילו הפסקתם להאמין בשליחות האלוקית שלכם, אתם לא אחראים על התוצאה

כמובן אין אנו יכולים לדבר על מרע"ה רק מה שאנו למדים מהתורה מגדולי האומה כפי שמלמד אותנו הרש"ר הירש

וזהו מסר נורא לכל מחנך, לכל אב ואם, לכל מנהיג.

לפעמים עומדים מול כיתה עייפה, או בית רועש, או קהל אדיש – וכל כך קל להתייאש.

אבל האמת, אין לנו רשות להתייאש

ייאוש, שלא מדעת, מי שמתייאש כי הוא פועל ללא דעת(הרבי מקוצק)

התורה אומרת אתה שליח.

אתה חלק מתנועה אינסופית של תיקון  אינך יודע איזו מילה שנאמרה תיגע, איזו שתיקה תפעיל.

אינך יכול למדוד תוצאות.

אתה רק יכול לפעול – ולתת לאור לעבור דרכך

וכשם שאין שואלים את האדם בשעת מותו "האם הצלחת?"

אלא "עסקת בתורה?"

"השתדלת בפריה ורביה?"

כך גם כל שליחותך בחיים:

לא אם הבאת את העולם אל הגאולה, אלא אם צעדת צעד אחד לקראתה…זה לגבי המנהיגים.

נחזור לעם

כשנסתלקה מרים – נסתלק הבאר.

והדור לא היה מוכן להבין שה' הוא נותן הבאר. וכאן עומק נוסף: מי שחש שהתורה והנהגת השם תלויה באנשים מסויימים, בצדיקים מסויימים,  טועה טעות חמורה.

במקום להתחזק באמונה – פנו לחשדות של כישוף, כאילו הכל בכשפים ולא בהקב"ה. לכן היה צורך שהבאר תחזור – לא בזכות מרים, אלא בציווי השם, כדי לנתץ את הרעיון הזה מן השורש

כך גם שליחותם של משה ואהרן: כל עוד ראו עצמם כשליחים – יכלו להיכנס לארץ. אך ברגע שנכנס בהם ייאוש, והם דיברו לא מהשם אלא מכאב אישי – כביכול תפסו מקום שאינו שלהם. ולכן – לא תביאו את הקהל הזה דברים עמוקים של הרש"ר הירש, כמובן אין לנו השגות והבנה בגדולי האומה, גדולי עולם שמלאכים לא בדרגתם אלא רק למדים מה שאנו צריכים ללמוד כדי להתקרב אל הקב"ה

אז מצד אחד – כן רוצים תוצאות, ומצד שני , מי שבודק בצורה אובססיבית את  התוצאה – הוא לא עובד  השם באמת. כי העבדות השלמה היא כשהאדם מזדהה עם רצון ה', ולא עם הצלחתו האישית

המנהיג האמיתי – אינו נשבר כשלא שומעים לו, כי הוא אינו מדבר מעצמו

ואכן לא לחינם בנ"י שוב ושוב פוגשים את הניסיון, כי כאשר האדם נכשל בניסיון, זה יגרום לו לקבל שוב את אותו ניסיון כדי לתקן אותו

מי מריבה היה ניסיון ואם היו מתקנים אותו, היו יכולים לתקן את החסרונות של החטאים הקודמים שהיו לבנ"י.

לכן אם אנו רואים את בנ"י שוב ושוב יורדים ונופלים, אין שום ייאוש, יהיה את הניסיון הבא, שהוא יהיה עוד יותר קשה אבל הוא יוכל לתקן את מה שהיה בעבר.

אסור לאדם לסמוך על זה, שלא יאמר האדם שהוא יחטא וישוב בתשובה כי לא נותנים לאדם אפשרות לעשות כן (האומר אחטא ואשוב לא מספיקים בידו) אלא אחרי שהאדם חטא, אז הוא יכול לעשות תשובה, והנסיון הבא יהיה קשה ויתקן גם את האירועים הקודמים…את הקשיים הקודמים

כמו שבנ"י חטאו בעגל, לכן פרה אדומה זה ניסיון קשה זה בשביל לתקן את חטא העגל.

חטא העגל לא היה ניסיון לעבוד עבודה זרה במובן הגס הפשוט (כמו לומר שאין אלוקים)
הרמב"ן הכוזרי האברבנל ועוד מסבירים שהעם לא ביקש תחליף להשם

אלא תחליף למשה
כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים – לא ידענו מה היה לו
עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו  הם אמרו

אלוהים לא במובן  של בורא אלוהים בתורה זה שם חול וגם קודש אפשר שזה יהיה חול, כלומר הם מבקשים מה שיעזור להם להתחבר אל הקב"ה.

הם חיפשו את המוחשי, משה רבנו איננו הם יודעים שהקב"ה מתגלה ומעביר מסר דרך הכרובים במקדש, הם אמרו, כעת שאין כרובים אז נעשה עגל, כי במרכבה העליונה מצד ימין יש פני אדם ומצד שמאל פני שור

הם אמרו אם למעלה יש מצד ימין שזה החסד פני אדם אז מצד שמאל שזו הגבורה יהיה שור ואם למעלה זה שור ואדם למטה זה כרובים פני תינוק או עגל, לכן הם עשו עגל.

הם חיפשו את 'המוחשיות'…. רגע אחרי שהאמונה נעשית מובנת מדי – היא כבר לא אמונה = היא כבר פֶּסֶל

וכך, מתוך רצון לקרבה – נולדת עבודת אלילים

הרמב"ן כותב (שמות ל"ב) שחטא העגל לא היה חטא של כפירה, אלא חטא של ניסיון להפוך את הקשר אל הקב"ה לנגיש ושכלי המוטיבציה – רגשית, אבל התוצאה – שקרית …

כשהאדם רוצה להבין את השם הוא לא עובד את השם, אלא הוא עובד את השכל ההרגלים הפחדים והחששות שלו.

הכול דרך הדימוי, לא דרך ההתבטלות

זה לא שהאדם שוכח את הקב"ה – אלא שהוא משתמש ברוחניות במושגים רוחניים כדי לחזק את הדימוי העצמי שלו כדי לחזק את מה שהוא רגיל יודע ומכיר

התיקון  היה

פרה אדומה – הפירוק המוחלט של הדימוי

תיקון מהקצה השני – פרה אדומה
חוק שאין לו טעם
דבר שסותר את השכל: אותו דבר שמטהר – הוא זה שמטמא
הכוהן שמטהר את הטמא – נטמא בעצמו

כלומר – התורה מביאה תיקון שאין בו כל היגיון אנושי

פרה אדומה: לא לעבוד את ה' לפי מה שמרגישים – אלא לפי מה שהוא מבקש

החוקיות האלוקית אינה נובעת מן האדם – אלא באה עליו מלמעלה
דווקא כשאין הסבר – מתחילה עבודת האמונה האמיתית

פרה אדומה נוגעת בדיוק בנקודה הזו

אין לה טעם

היא לא מוסברת

היא לא מרגשת

אבל היא מרפאת

למה
כי היא מרסקת את הגאווה שבאמונה
היא שוברת את הרצון להבין – ובונה במקומו את הרצון להיטהר באמת

אומרים המפרשים, בנ"י רצו את ה'מוחש' המוכר והמורגש…עבודה רגשית שעוקפת את הביטול להשם… כנגד זה יש את 'הפרה אדומה'…

היא לא נותנת "חוויה" – היא דורשת להתמסר

ובמקום שבו נגמרת החוויה

 

חטא העגל = אני רוצה את ה' – אבל בתנאים שלי.

בצורה שאני מבין. עם סמל שאני מעצב

פרה אדומה =אני מוותר על ההבנה.

אפר, מים, והכנעה

ול כי היא מטהרת את התודעה, כך נבנית

תודעה של פשטות, חוקיות, אמת

היה ניסיון, אח"כ מקבלים אתגר יותר גדול יותר קשה כך מתקנים את העבר ומגיעים לעתיד חדש

 

סיכום רעיוני עמוק וקצר

מה מסתתר מאחורי סלע המריבה –

במבט שטחי, סיפור מי מריבה עוסק בצמא למים אך בעומק – זהו משבר אמון רוחני בין עם ישראל לבין שליח ה', משה רבנו
עם ישראל לא רק דרש מים – אלא דרש הוכחה, ואף התעקש שהמים ייצאו דווקא מהסלע שהם בחרו – כאילו הם רוצים לשלוט בנס
זו לא בקשה – אלא תביעה, לא אמונה – אלא חשדנות

בלבול האמונה: הסתלקות הבאר בעקבות מיתת מרים הייתה הזדמנות להבין שהצדיק הוא רק צינור לשפע האלוקי
אך במקום זאת, חשבו שהכול היה אחיזת עיניים, כמו כישוף ממצרים

צורך בשליטה

העם דרש שליטה מוחשית באמונה
כמו בחטא העגל, שבו ביקשו תחליף למשה, לא להשם
זה ניסיון להפוך את האמונה לשכלית ונגישה – במקום להיכנע למסתורין

שליחות ואכזבה (משנת הרש"ר הירש)

משה רבנו נפגע – לא מהעם, אלא מהכאב שהשליחות נראית לא מצליחה

  מלמד הרש"ר הירש, שליח לא נמדד בתוצאה – אלא בנאמנות למקור השליחות

המעילה בשליחות

"יען לא האמנתם בי" –
כי כששליח נשבר מהכאב ולא פועל רק מהשם, הוא לוקח אחריות שלא שלו – והוא נכשל בשליחותו

הדרך לתקן את העבר על ידי התגברות על הניסיון בהווה

תיקון האמונה

הדרך לתקן את חטא העגל – היא דרך פרה אדומה
חוק בלתי מוסבר, חסר היגיון, שמרפא דווקא דרך ההכנעה
פרה אדומה היא שיא הביטול לשכל האנושי, ורק כך בונים תודעה של אמת

ניסיון ותיקון

כשאדם נכשל – הקב"ה שולח ניסיון חוזר, קשה יותר, כדי שיוכל לתקן את הכישלון הקודם
בני ישראל נכשלו בעגל, נכשלו במי מריבה – אך כל כישלון פותח שער לתיקון
זהו מנגנון של רחמים, לא עונש

 

מסקנה
פרשת מי מריבה מלמדת על האמונה הטהורה שאינה תלויה בהיגיון, שליטה, או תוצאה
היא תובעת ביטול גמור אל מול השם
זהו מהלך שמתקן את כל כישלונות האמונה – מהעגל ועד הציניות – ומחזיר את הלב היהודי לפשטות, לאמון, ולהתקדמות בלי לדרוש שליטה