משיח יבוא רכוב על חמור; חשבתם פעם מדוע?

הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י"א הלכה ד') כותב דבר מבהיל: שהנצרות והאיסלאם, על אף היותם טעות, הן חלק מההכנה העולמית לגאולה. כל אחת מהן הפיצה –  מושגים של משיח, גאולה, נביא, שכר ועונש. ובסוף, יכירו כולם באמת של תורת משה:

כלומר, יש כאן תהליך מורכב של טעות שתוליד תיקון. כמו שהמהר"ל(גבורות ה' פרק כ"ט)  הרמח"ל החסידות ועוד מסבירים –הגאולה צריכה לצמוח מתוך חשיכה, כדי שהאור יהיה אמיתי.

האדם אינו מגלה את האור למרות החושך, אלא בזכותו. כלומר:
החושך, הכאב, הספק – הם הקרקע שעליה צומחת הבחירה, ומתוכה צומחת אמת חיה.

בחירה חופשית אמיתית לא נוצרת כאשר הכול ברור, מואר וקל – אלא דווקא כשיש ערפל, קונפליקט, התלבטות בין ערכים, פיתויים פנימיים. כאשר יש סיבה לאמר – האמת היא כואבת ולא משתלמת ובכל אופן בוחרים בה, זו האמת, זו הבחירה!

מתוך החוויה הפנימית של חושך תסכול אכזבה, משם נבנית אמת אותנטית

האדם מגלה את עצמו דווקא במאבק.
כשהוא חש חוסר ודאות, מתלבט, כואב – זהו סימן שהוא חי, מרגיש, חושב.

הספק  וההתלבטות היא לא טעות – היא מרחב הבחירה.

התורה מתארת מציאות לא רק בעולם אלא גם בנפש האדם, "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר"

ברישא חשוכא והדר נהורא

התורה בעצמה לא מציירת את האור כמצב קיומי ראשוני – אלא כמשהו שבוקע אחרי ערב.

תחילת בריאה: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"

ורק אז – "יְהִי אוֹר"

שבע ייפול צדיק, וקם, הוא נפל הוא בחושך, ואז הוא בחר באמת

האדם לא נמדד רק לפי ידיעותיו – אלא לפי מה שהוא בחר להאמין בו, גם כאשר היה יכול לבחור אחרת.

אמת שמופיעה מתוך החושך, מתוך ספקות, מתוך שברי אמון – היא אמת חיה,  אמת  שלמה

נכון פעמים יש קשיים והתמודדויות, ובכל אופן – האדם הוא  זה שבחר מתוך התלבטות.

האור שזורח אחרי לילה – אינו כמו אור של יום רגיל.
יש באור הזה את טעם הדמעות הכאב המצוקה יש באור הזה את עומק משמעות החיים

האדם איננו מלאך. הוא צועד בחיים עם לב מהוסס, עיניים שואלות, ונפש שמבקשת.

כשהאדם עומד על סף בלבול – שם מתחילה הבחירה

בין נוח לנכון. בין חיים של הרגל לחיים של אמת.

זהו כוחו של החושך: שהוא לא סתם חסרון אור, אלא המרחב שבו האור הופך להיות בחירה, אז האור הוא…אור של האדם!

החושך מכריח את האדם להדליק נר כלומר לעורר את התבונה ערכים ואת הבחירה שלו

הכאב המצוקה כמו מפעילים את האדם לשאול מהי משמעות החיים, וכאשר הוא מדליק – זהו לא אור טכני. זהו אור של משמעות.

כך מתעצבת האישיות: לא ממילים גדולות, אלא מהחלטות קטנות בתוך סערה. כי אמת שאדם לא נאבק עליה – אולי היא מידע, אולי היא הרגל – אבל היא לא אמונה מחייבת.

ולכן:
דווקא אדם שהתמודד, שהסס, שהלך לאיבוד – אבל בחר
אדם כזה לא רק מגלה את האור –
הוא בורא אותו.

המשיח רוכב על  החמור, זה לא  רק תיאור גשמי, אלא סמל להנהגה העליונה שמרכיבה על עצמה את החומריות, כדי להעלותו. וכפי שכתב הרמב"ן (בראשית מט, י)

החמור הוא רמז לשפלות הגוף, והמשיח ישלוט בו, ירכב עליו, וישתמש בו לעבודת השם

המהר"ל (נצח ישראל פרק ל"ב) מחדש: משיח בא על חמור כדי לרמוז שאין הוא נזקק לחומר, אלא שולט עליו. החומר, הדמיון, הכוח משאבי העולם – כולם כפופים לאמת האלוקית

לכן בלעם – שהוא השקר בהתגלמותו – מתנבא על האמת. גם השקר עוד יעיד על האמת.

"עיוורון" זמני מוביל לראייה עמוקה יותר.

והתורה אומרת

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם…"

שמות ד'

אבל רש"י, מוסיף

"החמור המיוחד – הוא שחבש אברהם לעקדת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו…"

מה פשרו של חמור בן אלפי שנים? המשימה בחיים, היא לשלוט על החומר,  לאפשר לרוח לרכוב על החומר, לנהל את הגוף, הדחף, התאווה, הכעס, הקנאה, הייאוש

אברהם אבינו, משה רבנו, ומלך המשיח – מייצגים שלוש מדרגות של שליטה על החומר .אאע"ה זקן, יצחק בנו היחיד, היקר לו מכל. והנה – הוא מוכן לשחוט את בנו.

כי הצורה גוברת על החומר.
האמונה גוברת על הרגש.
הרוח מובילה את המציאות, לא נגררת אחריה.

על זה הוא רוכב על החמור, על החומר. אברהם לא נגרר אחרי העולם. הוא רוכב עליו.

משה רבנו הגואל הראשון, נשלח לגאול את העם מתוך מצרים – המקום השפל והחומרי ביותר.
"מצרים" מלשון מֵצָר, הגבלה, חומר צר וסגור.
משה לא בא עם נשק, הוא רוכב על החמור – על החומר, על טבע המציאות. הוא יודע לחצות ים, להכות סלע, לדבר עם פרעה. הוא לא עושה 'קסמים' אלא הוא הוא מגיע עם  "זכות שלטון" מוחלט של הנשמה על הגוף, האמונה והשכל על הדמיון.

 

אמונה שהיא לא בריחה מן החיים – אלא רכיבה עליהם.

ומשיח – יודע לרכוב על החמור, ולא להיות נרכב על ידו.

ואומרים חז"ל שהחמור המיוחד נברא בבין השמשות, מדוע?

כי הוא חיבור בין עולמות. הוא נברא בין אור לחושך, בין קודש לחול, והשלמות, ימות המשיח יגיעו מהמקום הזה – מהיכולת להחזיק באור, גם כשיש חומר. לרכוב על מציאות גשמית, מבלי לאבד את הנשמה.

הרוכב – איננו מובל. הוא מוביל.
הרכיבה עצמה מסמלת כיבוש  – לא במובן של אלימות, אלא במובן של שליטה מאורגנת,

כך כותב האברבנאל בספרו):ישועות משיחו מאמר שלישי, פרק א)

"החמור הוא משל לחומר, והרכיבה – משל לכיבוש התאווה… וכשנאמר שחבש חמורו – הכוונה היא שכבל את תאוותיו בכבלי רצון ואומר האברבנל יש לנו שלושה רוכבים, אאע"ה מרע"ה ומה"מ

אברהם – כובש את אהבתו

אברהם – מגדיר מחדש את מושג האהבה.
הוא אבי הרחמים, הכנסת אורחים, עדינות, נועם. ובכל זאת – כשהקב"ה מצווה אותו לעקוד את יצחק, הוא קם בבוקר ומשכים – "ויחבוש את חמורו. "

= הרצון, האהבה, הכאב – כולם נכנסים אל תוך גבול של ציות גמור לרצון ה. '

כפי שכותב האברבנאל:

= חבש את החמור – כי חבש את תאוותיו, והפך את כולו לצורת רצון ה.

 

משה רבנו – כובש את הפחד

משה – נקרא לשוב למצרים, מקום מסוכן מקום שמבקשים להורגו

מקום החשש
והוא רוכב.

כמו שאומר האברבנאל:

"ולא חשש לסכנת היולדת והנער – כי כבש את יצרו ותאוותו החומרית."

זהו לא רק מעשה אומץ – זהו הפיכת הרגש למרכבה של השליחות.

משיח – כובש את הגאווה

משיח – הוא "עני ורוכב על חמור) "זכריה ט', ט (

המשיח איננו בא כדי לשלוט

אין פה רודן. אין פה שלטון ברזל.
יש כאן רוח ענווה – שהיא שיא השליטה.

כל צדיק – יש לו "חמור."
כל אחד – יש לו חומר. גוף. רגשות. פחד. גאווה.

והשאלה היא: האם הוא רוכב – או נרכב
החומר איננו רע. אבל הוא חסר צורה.

הצדיק איננו מחסל את החומר – אלא נותן לו גבול, משמעות, כיוון.

המשיח יגיע עם עוצמה של ענווה לא של כריזמה

היום, עולם של נראות, דימוי וכוח – העולם מתקשה להאמין במשיח כזה.
אבל זוהי בשורת האמונה:

"לא בחיל, ולא בכוח – כי אם ברוחי"

(זכריה ד', ו)

הגאולה לא תבוא משרירים – אלא ממישהו שחבש את חמורו.

האברבנאל מצייר את גיבורי עם ישראל לא ככובשים עמים, אלא ככובשים את עצמם.
לא כגיבורי חרב – אלא כגיבורי גבול.

אברהם – כובש את אהבה
משה – כובש את פחד
משיח – כובש את גאווה

 

אומר המהר"ל כדי שהאדם יוכל לרכוב על החומר הוא צריך להיות מרוחק מהחומר

הוא צריך להעריך את משמעות החיים

את החיים הרוחנים

כדי לשלוט על החומר צריך להיות מעלחיו

כדי לשלוט על החומר צריכים להפנים שחומר הוא הווה ונפסד

ומשמעות החיים היא נצחית

הווה אומר מי שהוא מעל החומר הוא יכול לכוון ולשלוט על החומר

הרכיבה אינה רק הכנעת החומר, אלא נבדלות מן החומר

היא התרוממות, מרחק, ניתוק – לא של ניתוק מהמציאות, אלא התעלות שמאפשרת אומר המהר"ל:

דע שכל רכיבה מורה על כך שהרוכב נבדל מן אשר רוכב עליו ומתנשא עליו ואינו מצורף עמו  אם אברהם אבינו יכול להיות נגד חוקי ההסתברות, להוליד בזקנותו, זה בגלל שהוא היה בנפשו מעל חוקי הרגלי החיים

אאע"ה זה  אדם שרוכב על המציאות – לא נתון בה.

 

הרוכב – רואה רחוק יותר. הוא גבוה מהדרך, הוא שולט על הקצב, הוא מנווט.
זהו האדם שאינו מגיב – אלא יוזם. שאינו נתון במציאות – אלא מנהיג אותה.

המהר"ל  דורש את אגדת סנהדרין צח:
שבור מלכא שואל – למה דווקא חמור?
והתשובה – כי דווקא חומר פשוט שאין בו שום 'גוון' (ייחודיות עצמית) – יכול לשאת את כל הצורות,

וכשאדם רוכב – הוא מגיע למקום שבו לא יכול היה להגיע לבד. החמור מביא אותו לשם
כלומר: החומר – בגולמיותו – אינו רק נחות. הוא הכרחי.

וכאן המהפכה:
משיח רוכב על החמור לא רק כדי לשלוט בו – אלא כדי להתגלות דרכו.
כי החומריות של העולם הזה – היא המקום שבו תתגלה האלוקות באופן השלם ביותר.
הרוח עצמה – זקוקה לגוף.
הנשמה – נשלחת דווקא לעולם של יצר הרע של חולין, עייפות – כדי שדווקא משם תצמח הגאולה. כיתרון האור מן החושך

 

בפשטות – נהוג לחשוב שהחומר שפל, נחות, חולף, וייעודו רק לשרת את הרוח. אבל על פי הקבלה, בחומר עצמו – יש אור גבוה יותר, רק שהוא גנוז.

כמו שהחמור – גשמי, נמוך, שותק, נראה חסר תבונה – אבל יכול לשאת משאות כבדים יותר מהאדם.

כך גם הגשמיות: נדמית שפלית – אבל דווקא באמצעותה מתקרבים אל רצון השם, אל המיזוג בין החומר והרוח

מכוח התנשאות זו עצמה, אפשר לגלות את עומק מעלת החומריות.
אז החמור, החומר הוא לא כאב

החמור – הוא לא מכשול אלא מדרגה

הרמב"ם, לימד אותנו את שפת "החומר והצורה", לימד אותנו ב("מורה הנבוכים" ח"ג פ"ח) שהאדם האמיתי אינו מי שיש לו גוף אנושי – אלא מי שצורתו, כלומר נשמתו ושכלו, שולטים על גופו.

אומרים רבותינו בעלי המוסר והחסידות רעיון עצום

כאשר בנ"י היו במצרים, כתוב  ש"אין עבד יוצא משם" – לא מפני הכלא הפיזי, אלא מפני כישוף התודעה….

פרעה שולט לא בגוף אלא במוח ובלב…

הוא היה מוכר לבנ"י את התחושה שהם חשובים שהם בעלי ערך במצרים שהם יצליחו כלכלית …וגם כיום כשהעולם מתמכר לאשליות של אוטונומיה, של שליטה דרך טכנולוגיה, של רפואה של כח אין סופי…משיח…

ישבור את הכישוף.

משיח הוא שיא השליטה העצמית  והוא בא ללמד את העולם כולו: לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי

(זכריה ד, ו)

הוא עני – לא כי אין לו – אלא כי אינו תלוי. וזה עושר אמיתי

האם  משיח יגיע על רכב טסלה –  האם זה אפשרי?

כן,  אבל לא בגלל הרכב, אלא בגלל הנהג.

כל עוד הוא "רוכב על החמור" – כלומר מושל על הטבע, על הממון, על הדחף – הוא משיח.  אם לא… הוא לא גואל, אלא נגאל…

משיח מסמל תקופה, לא רק אדם, אלא ממד חדש בהיסטוריה

גאולה אינה מחיקת העולם, אלא תרגומו.
החמור לא נרמס – אלא מורכב. החומר לא מושמד – אלא מתעלה. זהו סוד הרכיבה – החומר נע, מתפקד, אך תחת הנהגת הצורה.

הגמרא במסכת מועד קטן (ט:) מספרת על "אנשים של צורה" – בעלי חזות שיש בה הדרת פנים

הוא  עדין, נוכח, מאיר.

 

אדם של צורה,  יש חומר, והוא נותן לחומר את הצורה

החומר הגולמי – חימר, עפר, או אפילו ברזל – אין בו חן עד שהוא מעוצב. וכשמעצבים אותו – אז נוצרת צורה, ואז גם חן, גם תועלת, גם שלמות.

כך כתב הגר"א במשלי (פרק ד'):

"התאווה היא אש, והמוסר – הוא הגבול שסביב לה."

ללא גבול – תישרף. עם גבול – תאיר.

סיפורי הצדיקים, מהם? מה היסוד שלהם? השליטה של האדם על החומר

 

– לא דיבר בלי צורך.
– לא אכל אלא לצורך עבודת ה. '
– אפילו גופו שידר תדר של גבול, של עידון, של קדושה.

עוד אומר המהר"ל

החמור הוא הפתי והסכל מכל הבהמות.

לא שהוא רע, אלא שהוא חסר הבחנה, חסר מודעות, מונע על ידי דחף בלבד.
הוא לא שואל: למה? ממי? לאן? — רק: מה עכשיו בא לי?

ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו

החמור לא מזהה את הבעלים. לא את האדם. לא את השליחות.
הוא מזהה רק את האבוס,  את מקום ההאכלה.
זה כל מה שמעניין אותו  – האבוס  –  הביס הבא.

וכשיהודי אוכל ולא חושב, נהנה בלי להודות, חי בלי לשאול — הוא לא רע. הוא פשוט…כמו  ה…חמור.

אברהם בגימטריה: חמ ר   השורש של המילה חמור 248 – 248 איברים על כולם הוא שלט

כלומר — הוא הפך את החומר לצורה. לקדושה. למצווה. לא ביטל את גופו — רתם אותו לרוח.

ומכאן לאכילה של האדם

השאלה היא לא אם אתה אוכל. השאלה היא מי אוכל? האדם או החומר שלו
האם אתה רוכב על החמור — או שהאדם נקשר אל החמור בעגלה רתומה, נגרר יום ולילה אחרי האבוס?

אכילה לשם שמים איננה עניין של מה אוכלים בלבד, אלא של מהות האדם בזמן שהוא אוכל. היא איננה שאלה טכנית של הכשרות, אלא שאלה פנימית של כוונה, של תודעה, של איזו זהות האדם בונה בזמן שהוא מושיט את ידו ללחם.

יש אדם שאוכל כדי לשכוח, כדי לברוח, כדי למלא חלל. ויש אדם שאוכל כדי לחיות, כדי לעבוד, כדי להתקדש. וההבדל ביניהם אינו ניכר בכמות, אלא בכוונה הפנימית – באותו קו דק ועמוק שבו המעשה החומרי הופך להיות כלי לעבודת ה', או להפך – הופך את האדם לכלי בידי החומר.

האכילה – יכולה להיות נקודת מבחן עמוקה לאדם – האם הוא הופך את גופו לכלי לקדושה, או שהוא נותן לגופו לנהל אותו. מי שמכוון באכילתו לשם שמים, איננו מוותר על ההנאה – אלא מרומם אותה, מוסיף לה גבול, תכלית, כוונה. לא רק שיהיה לו כח ללמוד ולתפקד, אלא כדי לקיים מצוות, להוסיף אור, להכיר טובה לבורא, גם ברגעים הגשמיים.(כוזרי)

חז"ל אמרו: "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כאשר הוא אוכל מתוך הכרה ולא מתוך היגררות אחרי החומריות – אז גם האכילה הופכת להיות מעשה של קרבן,  לא במובן של סבל, אלא במובן של קירבה. הוא מקריב את החומר על מזבח המשמעות  והוא מיתקרב לבורא עולם.

אכילה לשם שמים מצריכה מודעות עצמית עמוקה. זהו דיאלוג תמידי בין ה"אני הרוצה" לבין ה"אני היודע", בין החשק לבין הבחירה. מי שאוכל מתוך דחף, מתוך הרגל, מתוך חוסר שליטה – הופך את האוכל לשיקוף של חוסר יציבות פנימית. אבל כשאדם מצליח לאכול מתוך נוכחות מלאה, מתוך כוונה מדויקת, מתוך חיבור בין הרוח לבין הגוף – האכילה מפסיקה להיות מעשה בהמי, והופכת להיות מעשה אלוקי ממש.

בהקשר הזה מה מבדיל את האדם מן הבהמה?  אם האדם מכניס כוונה, מטרה נעלה, דווקא האכילה, שהיא פעולה כל כך בסיסית, יכולה לשמש כמבחן מוסרי – האם האדם הזה חי לשם עצמו, או שהוא חי לשם שמים?

האכילה לשם שמים מבקשת מאתנו לשנות את נקודת המבט, לא לשאול רק מה מותר ומה אסור, אלא מה מקדם אותי למהות שלי, למה שאני יכול להיות. ולכן אכילה לשם שמים היא דרך חיים: להסתכל על הצלחת ולשאול – מה אני הולך לעשות עם הכח הזה שאני מקבל עכשיו? האם אהיה יותר טוב? יותר נדיב? יותר לומד? האם אקדיש את היום הזה לחיים של שליחות?

ישנו רעיון שמובא באברבנאל ובפירוש אור החיים הקדוש על עקדת יצחק, שמגלה נקודה עמוקה שבכוחה להפוך את כל תפיסתנו על החומר, על אהבה, ועל גבורה רוחנית. כאשר אברהם אבינו רוכב על החמור בדרך אל ההר – הוא איננו מבצע פעולה טכנית של רכיבה, אלא פעולה רוחנית שלמה. הוא הופך את האהבה הטבעית ביותר – אהבת אב לבנו, שהיא הביטוי האישי והקיומי העמוק ביותר של אדם – לקרבן של אהבה אלוקית. אהבת ה' גוברת אצלו על אהבת הבן.

כשהאדם עוקד את אהבתו הפרטית בעבור אהבת ה', הוא אינו משמיד את הרגש – אלא מקדש אותו. הרגש לא מתבטל, אלא נטמע בתוך תודעת שליחות.

וזו גם מדרגתו של משה רבנו. לא מדובר באדם פשוט שיצא ממצרים. מדובר באדם שהיה יכול להישאר במדין. הוא עצמו נרדף על ידי פרעה. כל טיעון סביר של "אני פטור" היה יכול להישמע רציונלי. אבל משה, גדול הנביאים, אינו מהלך לפי נוחות או תירוצים – אלא לפי אמת פנימית נוקבת. הוא מבין שהחיים אינם מקום מפלט – אלא שדה של שליחות. והוא עולה על החמור – מסמל שהוא שולט על החומר, לא נשלט על ידו. "וירכיבם על החמור" – הוא נושא את משפחתו ומוליך אותה בתוך מסירות הנפש שלו, והוא בעצמו נושא את חזון הגאולה בגופו ובנפשו.

יציאת מצרים הייתה שיאו של מאבק מול חומריות משעבדת. ישראל היו מוקפים במצרים, תרבות של "בשר חמורים בשרם", שם התאווה שלטה, ושם האדם איבד את דמותו הרוחנית. אבל ביציאה ממצרים – מספרים לנו חז"ל – כל אחד מהם יצא עם תשעים חמורים לוביים, טעונים בזהב. זהו משל עמוק: מי שביום אתמול היה עבד לגשמיות, קם בבוקר של יציאת מצרים כשהוא רוכב עליה. מי שהיה חומר – הופך לרוכב. אלא, שזה עדיין לא שלמות. תשעים חמורים – ולא מאה. עדיין יש זכר לגעגועי הדגה, לטעם המצרי, לזיכרון של עולם שבו אין גבולות. זו תנועה מתקדמת, אבל לא סופית. היא מצב של "בינוניות", של שליטה חלקית על החומר, ולא של "רכיבה מוחלטת". רק 90 אחוז לא  100 אחוז…

זה עומק סודו של משיח צדקנו: הוא "עני ורוכב על חמור", כלומר – רוכב על החומר עצמו. החומר בעולם לא נעלם, לא נהרס, לא נכנע – אלא משתעבד לעבודת קודש.

 

וזהו סוד התנאים שרכבו על חמורים. חז"ל לא מספרים מעשיות טכניות – אלא רומזים. אם מספרים שרבי יוחנן בן זכאי רכב על חמורו – רוצים לומר שרבי יוחנן רכב על החומר. הוא לא היה עבד לו – אלא שלט בו. החומר היה אמצעי – לא עיקר. ואם מספרים שרבי פנחס בן יאיר חמורו לא אכל טבל – זה לא פלא טכני. זה לא ניסים – אלא תוצאה של טהרת הנפש. כשאדם שולט על עצמו בקדושה – גם רכושו משתנה. גם בהמותיו מקבלות טעם אחר. החומר שסביבו נטמע במדרגה שלו, עד שגם החמור "מחמיר על עצמו".

רבי המנונא סבא, שנגלה לאחר מיתתו כ"רוכב על חמור" – מגלה לנו שכל צדיק אמיתי משאיר בעולם הזה תודעה של שליטה. של רכיבה. שהנשמה יכולה לרכב על הגוף גם אחרי פטירה – להמשיך להשפיע. ואילו בלעם הרשע – כולו ההיפך הגמור. לא רק שאינו רוכב – אלא מחובר. הוא חי עם האתון…הוא לא רק לא שולט אלא הוא נשלט.

לא ריחוק מהחומר – אלא טביעה בתוכו.  העולם החומרי הוא איננו גולם פסיבי – אלא ישות מתפתחת, חכמה, מגיבה.

פעמים אנחנו משתמשים בחומר ופעמים רבות הוא משתמש בנו

 

וזה המסר: העולם לא מחכה למהפכה – אלא למלך. לא לחידושים – אלא לרוכבים.

יהודי שרוכב על חמורו – ולא נבלע באתונו.