בליל יום שלישי, ה' בתמוז, נסתלק לבית עולמו בגיל 85, הגה"ח רבי אליהו טיקוצקי זצ"ל, מזקני וחשובי חסידי לעלוב, משרידי דור דעה, לאחר שנות יסורים קשים שקיבל באהבה ובדומיה.
המנוח נולד בט"ז שבט שנת ת"ש, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בגלות שנחאי שבסין, לשם נמלט אביו, הרה"ח ר' אברהם יהודה טיקוצקי ז"ל, יחד עם משפחתו, באוניה האחרונה שהובילה יהודים שברחו מגרמניה. המשפחה השתקעה בקרבת ישיבת מיר, ששהתה גם היא בשנחאי באותן שנים.
שורשי המשפחה נטועים בעיירה אוסטרוב מזובייצק שבפולין, עיירה שרובה היו מחסידי גור. גם סבו של המנוח, הרה"ח ר' יוסף טיקוצקי ז"ל, היה נמנה על חסידי גור. אביו של המנוח, שעמד בגיל הגיוס בסביבות שנת תרפ"ה, נשלח לברלין ושם הקים את משפחתו עם רעייתו, מרת רחל ע"ה לבית הירשפלד.
עוד באתר:
בשנת תרח"ץ, עם החמרת המצב באירופה, ברחו ההורים לשנחאי, שם נולד ר' אליהו זצ"ל. בגיל שלוש התייתם מאמו. בשנת תש"ט, במסגרת ארגון של הסוכנות היהודית, הועלו הוא ואביו לארץ ישראל ושוכנו במעברת רעננה. אביו, שלא היה מרוצה מהאווירה החינוכית במקום, פנה אל מרן ראש ישיבת פוניבז' זצ"ל, והצליח להכניס את בנו לבית היתומים "בתי אבות" שבחסות הישיבה.
במסירות נפש רבה עזב האב את הדירה החינמית ברעננה ושכר דירה בבני ברק, כדי להיות סמוך לבנו היתום מאמו, ולפקח עליו מקרוב. לאחר הגיעו למצוות, נכנס המנוח לישיבת פוניבז' לצעירים, ובשנה שלאחר מכן לישיבת פוניבז' הגדולה. שם זכה לקירבה מיוחדת ממרן הרב מפוניבז', ממרן ראש הישיבה הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל – שהיה גם השדכן שלו – וממרן ראש הישיבה הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, שהעריכו עד מאוד ואף שקל לקחתו כחתן.
לאחר פטירת אביו בשנת תשט"ז, נכנס תחת חסותו של המשגיח דאז, הרה"ג שרגא גרוסברד ז"ל, שפתח בפניו את ביתו ודאג לו לכל מחסורו. בשנת תשכ"ב נשא את רעייתו, בת הרה"ח משה קרסניאסקי והרה"ח חיים אייזיק ז"ל, דור תשיעי לבעש"ט הק'. ר' אליהו הקים בית נאמן בישראל, שהיה משוש חייו. פעמים רבות סיפר כי כיוון שלא זכה לילדות רגילה ותקינה בשל זוועות המלחמה והיתמות, שאף להעניק לבניו ובנותיו חיים מתוקנים ככל האפשר.
בשנותיו הראשונות שימש כר"מ במספר ישיבות, אך נאלץ לצאת למלאכה לפרנסת משפחתו ההולכת וגדלה. אף על פי כן, תורתו הייתה קבע ומלאכתו ארעי – עד יומו האחרון לא פסק פומיה מגירסא. שיעוריו הקבועים, לימודו במסירות נפש וביטולו העצמי היו מסממני דמותו המיוחדת. תמיד היה ספר בידו, ולא היה יכול לשאת ביטול זמן.
חרף מעלותיו הרבות בתורה ובמעשים טובים, היה מתהלך בצידי הדרכים בענווה ובשפלות, לא מחזיק טובה לעצמו. כל ימיו החזיק במידת ההתבטלות, "מקום הארון אינו מן המידה".
כך נהג גם כלפי רבותיו, ובראשם כ"ק מרן הברכת משה מלעלוב זי"ע, שייחס לו חיבה יתירה והתבטא כלפיו בביטוי נדיר: "ר' אליהו ידיד שלי". בנו וממשיך דרכו, כ"ק מרן האדמו"ר זי"ע, אף שאל אותו באחד הטישים בפורים: "ר' אליהו, איך זוכים לכאלה ילדים טובים?" ואף סטר לו על פניו בחיבה. גם האדמו"ר שליט"א החשיבו מאוד.
המנוח זכה לדורות ישרים ומבורכים: בניו – הרה"ח ר' אברהם יהודה, הרה"ח ר' חיים אייזיק זצ"ל (שנפטר בחייו וקיבל את הדין באהבה), הרה"ח ר' משה ישראל, הרה"ח ר' יוסף, הרה"ח ר' שלמה זאב, הרה"ח ר' נחום והרה"ח ר' דוד. חתניו – הרה"ח ר' ברוך בוקשפן זצ"ל (שנפטר בשנת הקורונה וקיבל את הדין באהבה), הרה"ח ר' ישראל לוי, והרה"ח ר' שלמה פרסר. וכן זכה לבני בנים ונינים – זרע ברך ה'.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
