פעם ראיתי בשם מרן החפץ חיים ע"ה אמרא מאוד מעניינת..
אם יש לאדם בתוך הלב, איזו שהיא טינה מסוימת על מישהו, זה יכול להיות חבר לעבודה, זה יכול להיות החבר שיושב לידך בבית כנסת בשבת וביום חול, או אפילו הקולגה שלך למקצוע העצמאי בו אתה עובד, ואתה שומר את הטינה עמוק בתוך הלב אתה עובר על לאו דאורייתא..
מה?
איך וכיצד זה יכול להיות?
כנראה שכן, אם אדם לא אומר לחבירו בפה שיש לו בלב את הטינה והשנאה עליו עובר על "לא תשנא את אחיך בלבבך", משמע שיותר שווה לדבר ולפרוק מה שיש בלב מאשר לשמור בפנים..
ואיפה מצאנו את עניין הדיבור בפרשת השבוע שלנו?
כידוע, כל שנה שמגיעים אל פרשת מי מריבה, רבו המפרשים שמנסים להסביר מה בדיוק היה שם, למה הקב"ה אמר משהו אחד, ומשה רבינו עשה משהו שני, וכי ח"ו חלילה משה רבינו רצה להראות את עצמו שהוא יודע ועושה מה שהוא רוצה?
אלא יש כאן סוד עמוק מאוד..
וברשותכם הבה נפתח את פרשת השבוע וננסה להבין עומקם של דברים:
"ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו" (כ,ח)
כאן הקב"ה מבקש לדבר אל הסלע, והלא לכאורה מדוע בחר הקב"ה דווקא בדיבור, והלא זה סלע מן ההיגיון הנמצא במוחו של אדם הוא שצריך להכות בשביל שמחומר קשה ייצא משהו, מדוע דווקא דיבור?
כותב מרן החתם סופר ע"ה (שיר מעון, במדבר, פרשת חוקת):
במדרש (ילקוט שמעוני רמז תשסג ד"ה ודברתם) וזה לשונו: והכיתם לא נאמר, אמר לו כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדיבור הוא מייסרו, כך אמר הקב"ה למשה, כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור, אבל עכשיו ודיברתם אל הסלע, שנה להם פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע עכ"ל.
יש לפרש [כותב החת"ס] הלא הסלע אין לו שום הבנה, רק הקב"ה רצה ללמדנו דרך מוסר מהסלע, בעת שיצאו ישראל ממצרים היו בבחינת קטנים, שיצאו מטומאת מצרים והתחילו להתחנך בעבודת השי"ת בבחינת כי נער ישראל ואוהבהו ומצרים קראתי לבני (הושע יא,א) רמז עליהם כי הוצרך להכותם לייסרם כדי להכניסם ולחנכם בעבודת השי"ת וללמדם תורה, וכו', אבל אחר ארבעים שנה שקבלו התורה כבר עסקו בה כל ארבעים שנה בלי טרדא, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא בשלח כ) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, ונתעלו די במוסר דברים שישנה להם פרק אחד וממנו ילמדו מוסר ויראה, ואור התורה יבינם ויחזירם למוטב".
עוד באתר:
והדברים מבהילים הרעיון – דיבור אחד קטן, זה לכאורה שהקב"ה ביקש, זה יכול להיות יסוד בחינוך, נכון ששלמה המלך אמר "חושך שבטו שונא בנו", אבל לפני זה, תדבר, יכול להיות שמה שהבנת אל"ף, תדבר עם הילד תשמע גימ"ל, תשנה פרק אחד של תורה, והיינו אומרים גם תתנה התנהגות אחת של תורה המים יצאו מן הסלע, יעברו כל מחסום אפשרי, ובגלל זה ביקש הקב"ה לדבר, אל הסלע, לא צריך להכות צריך לדעת ולדבר ולפרוק וככה אפשר לעבור כל מחסום וכל פינה בחיים.
ומה הכוח של אפילו דיבור ופרגון אחד קטן מעומק הלב?
בואו ותשמעו סיפור (אוצרותינו, במדבר, עמוד 280):
הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל היה אומר תמיד לאשתו: "מי שיכניס אותי לגן עדן זו רק את!"
"אתה נותן לי מחמאות שאינן מגיעות לי!", נהגה להשיב לו, "אולי תסביר לי מדוע תהיה זו דווקא אני? וכי אין לך מספיק זכויות משל עצמך להיכנס לגן עדן?"
"כשאת תבואי לעולם העליון", הסביר, "ישאלו אותך: 'מה עשית בעולם?' תשיבי: 'עמדתי לימינו של צדיק, גאון, תלמיד חכם'. ואז יגידו לך: 'חדלי! הפסיקי! על איזה תלמיד חכם את מדברת? לא צדיק ולא גאון, לא מיניה ולא מקצתיה. ואז תשיבי: "וכי הייתי עורכת בחינות לצדיקים וגאונים ?מנין לי לדעת מי גדול באמת? כולם דברו על בעלי שהוא תלמיד חכם חסיד וצדיק, וכך התייחסתי אליו ומתוך כוונות אלו שרתתי אותו'. ומה יאמרו לך שם? – 'את צודקת מקומך בגן עדן!'
"אחריך אכנס אני. ישאלו אותי: 'מה עשית בעולם?' וכשיתחילו לבדוק את מעשי – אוי לי מיון הדין אוי לי מיום התוכחה! ישר לגיהנום ישלחו אותי…
"ואז", המשיך ר' יוסף חיים זצ"ל, "כשתהיי לבדך בגן עדן, תמתיני לבואי, ולא תראי אותי, תשאלי: 'היכן בעלי'?, ויענו לך: 'במקומו הראוי לו בגיהנום'. ואת תזדעקי: 'היתכן? הלא כל מה שפסקתם לי בגן עדן הוא מחמת היותי שותפה לתורה של בעלי, ואיך יתכן שאני יושבת בגן עדן והוא בגיהנום? איך יתכן שארגיש כאן גן עדן אם בעלי אינו לצידי?"
"ובית דין של מעלה יקבלו את טענותיך, ויכריזו: 'יוסף חיים! צא מגיהנום! אשתך הצילה אותך!' עכשיו את מבינה מדוע אני אומר לך פעם אחר פעם, כי את תצילי אותי ותזכי אותי לגן עדן?!…".
בל נשכח שאם רבה של ירושלים הגאון הרב זוננפלד כך…
אז מה נאמר אנחנו על דיבור אחד קטן על אחת כמה וכמה!
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!
המאמר נכתב לעילוי נשמת
מור זקני הזקן הכשר
ר' משה בן רחל הי"ו.
ת.נ.צ.ב.ה
