בהלכה נפסק כי כהן שהרג חלילה את הנפש פסול מנשיאת כפיים. בשיעורו השבועי דן מרן הראש"ל רבי יצחק יוסף בעניין זה והבהיר כי "מי שהרג את הנפש במלחמה – לקח את הנשק שלו והצליח להרוג מחבלים שפשטו לניר עוז ולכפר עזה, יישא כפיים. הוא עשה מצווה בכך שהרג אותם, הבא להרגך השכם להרגו".
יחד עם זאת, אומר מרן, כי "אבל אם רב עם חברו, או נפלט לו כדור, והרג יהודי, ידיכם דמים מלאו. איך אתה בא ועושה נושא כפיים?".
"היה פעם שאלה בימים הראשונים שמרן נהיה הרב הראשי לתל אביב ועבר דירה לתל אביב", מספר מרן. "יום אחד בצהריים בא לרב יהודי פרסי ירא שמיים, חולצתו מלאה דם וכולו בוכה. מסתבר שהוא נהג וילדה קטנה, בתו של משגיח ישיבת פוניבז', קפצה בין הגלגלים ונדרסה למוות. הרב אמר לו 'קודם כל תצא החוצה ותקבור את החולצה' (עם דם הילדה ההרוגה). דבר שני, הוא ביקש תיקון, אמר הרב – תקבל על עצמך שעד שאני אגיד לך – לא תנהג ברכב".
עוד באתר:
ממשיך מרן ואומר: "היא קפצה לגלגלים, מה הוא אשם? הוא נסע כרגיל, לא נסע ערב שבת על מאה, קפצה לרכב ונהרגה. אז הוא היה שבור מאוד במשך שנים. אחר כך הוא בא לרב בתל אביב וביקש רשות לחזור לנהוג. זו הייתה הפרנסה שלו, והרב הרשה לו".
לסיכום הסיפור: "אם הוא היה כהן, למשל, הוא יכול לישא כפיו או לא? לכאורה כן. למה? כי זה אנוס. היא רצה לגלגלים. לא שהוא לא שם לב, נסע מהר, נסע אחורי, ואחר כך דרס אותה, השם ירחם, כמו שקורה במקרים כאלו, אלא זה קפצה לגלגלים. זה אונס גמור. הרב פוסק ב'יחווה דעת' שיכול לישא כפיו".
