הרב ברוך רוזנבלום פתח את השיעור השבועי שלו לקראת שבת זו, שבה נקראת פרשת נח, השנייה בחומש בראשית בשנת תשפ"ו. הוא החל בהקדמה קצרה שקשר את החומש לימים אלו, והצביע על כך שבדיוק חלפו שלושים יום מראש השנה, ואתמול הוא ראש חודש מרחשוון. "שלושים יום מראש השנה עברו", הוא אמר, "והשם משמואל כותב בשם אביו, בעל האבני נזר, שכגודל ההכנה כך גודל ההשפעה". הוא הסביר שרעיון זה ניכר בענייני שבת – ככל שהאדם מתכונן לשבת, כך השפעתה נמשכת, אפילו עד יום שלישי. מדוע? מפני שמי שלא עשה הבדלה במוצאי שבת – בין אם מחמת שינה לאחר ניתוח או שהיה בכלא – רשאי לעשותה עד יום שלישי, כפי ההלכה. השם משמואל קושר זאת לימי השבת שמתחילים ביום רביעי, כפי שבא לידי ביטוי בשירי הימים של עדות אשכנז, כמו "לכו נרננה לה'".
הרב המשיך וציין שגמרא במסכת שבת אוסרת להפליג בספינה שלושה ימים לפני שבת, כדי למנוע סיכון, וגם בהקשר של גט – אם אדם אומר לאשתו "הרי זה גיטך אם לא אחזור עד שבת", התוקף נמשך עד יום שלישי. באופן דומה, לאחר חג, כמו ראש השנה, יש תקופה של שלושים יום שבה ההשפעה נמשכת. "כמו שאתה מכין את עצמך לחג שלושים יום מראש, כך החג משפיע", הוא הסביר, והביא דוגמה מלימוד הלכות פסח החל מפורים. לפיכך, היום, בראש חודש מרחשוון, מסתיימת תקופת ההכנה מראש השנה, ויום כיפור ממשיך עד י' במרחשוון, וסוכות עד כ' במרחשוון, על פי חישוב זה.
הוא קשר את שלוש הפרשיות הראשונות – בראשית, נח ולך לך – לשלושת החגים של תשרי. בראשית מתאימה לראש השנה, נח ליום כיפור, ולך לך לסוכות, כפי שמופיע אצל בעל הטורים וברעיונות מראשי חסידות כמו קרלין וסלונים. בראשית, לדוגמה, קשורה לבריאת האדם כתכלית הבריאה, כמו חתן וכלה המגיעים לאולם השמחות. נח, לעומת זאת, משתקפת ביום כיפור דרך פסוקים כמו "וְחָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר", המזכירים את השעירים הפנימי והחיצוני, ואת פתיחת חלון התיבה לאחר ארבעים יום כסמל לתשובה, כפי שבתיקוני זוהר. פרשת לך לך רומזת לסוכות ב"לך לך מארצך", שמשולה ליציאה מהבית לסוכה, ובדמות מלכי צדק שמסמל את ירושלים, כמבואר ב"ויהי בשלם סוכו".
עוד באתר:
הרב עבר לניתוח עמוק של פרשת נח עצמה. הוא הצביע על כך שדור המבול נענש על גזל, למרות עבודת הארזים כעבודה זרה, מפני שהגזל שבר את האחדות שהגנה עליהם. נח, שצחק על עבודת הארזים והוכיח את הדור, זכה להינצל בזכות תורתו ותפילתו, כפי שרש"י מבאר ב"ויזכור אלוקים את נח". הוא הדגיש את המספרים המיוחדים – 300, 50, 30 אמה, ו-15 אמה גובה המים – שמקושרים לשם הוי"ה, סמל הרחמים, לעומת מידת הדין (אלוקים) שדרשה עונש. נח, היחיד בתנ"ך שנקרא "צדיק", חווה סבל עצום בתיבה במשך שנה, כמעין "דמי השתקה" למידת הדין, עד שזכה ביציאה בזכות חסד אלוקי.
השיעור הסתיים בקריאה ללמוד ולחפש חן בעיני השם, תוך שילוב של תורה ותשובה כמפתח להצלה, כפי שלימדו האלשיך וזרע ברך. "יהי רצון שנמצא תמיד חן בעיני אלוקים ואדם".
