שלוש רגלים: האתון הבינה איך ראוי לחגוג

 

בלעם הוא נביא שרואה  כמו מרע"ה אבל בדרגה רוחנית הוא נמוך מאד, התאווה הכבוד והקנאה מוציאים את האדם מהעולם

בלעם רואה את האמת, רואה בנבואה מראות מיוחדים ובכל אופן – הוא לא פתח את הלב.

לא בחר באמת.

החוויה החיצונית לא מחוללת שינוי – אם אין הסכמה פנימית לשינוי.

 

ויותר מכך, התודעה בונה לעצמה סיפור שיתאים ליצרים של האדם, אחרי שהאדם המליך את היצרים שלו על עצמו, הוא גם ממציא סיפורים שמתאימים ליצרים

בלעם ראה את מראה הנבואה ולא הזדעזע הוא לא ראה והשתנה הוא לא ראה מראות של נבואה  כקריאה לשינוי ופיתוח הממד הרוחני שבאדם, לא! אלא כעוד חיזוק ל"אני" שלו…

הוא לא נשבר ולא נכנע – אלא  הוא התרשם מעצמו. הוא הצליח לשכנע את עצמו כמה הוא מיוחד ולא כמה השם הוא גדול ונורא, הוא ראה במראה הנבואה = לגיטימציה ליצרים שלו

כשהיצרים חזקים – גם התגלות הופכת להיות אמצעי שליטה.

בלעם מאפשר  לאותו מנגנון הגנה שמגן עליו לאמר, אני חשוב גדול!

ו'האמת'…אני יכול בלעדיה.

 

בלעם שמע את פי האתון –  במקום לשאול "מה ה' רוצה ממני"?
הוא שאל:  מה אני יכול להרוויח מזה

הוא סובל מהכחשה, שהיא בעצם  צורה של פחד: כי אם אודה באמת – אצטרך להשתנות.

בלעם – ראה את כל החיים דרך משקפיים של שליטה, כסף, כבוד.

התורה אומרת "ותרא האתון את מלאך ה' "

בלעם לא ראה את המלאך, עד שנאמר בהמשך  "ויגַל השם אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ השם נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו".

זה פלא גדול:

איך ייתכן שאתון רואה מה שנביא לא רואה?

ומדוע מדגישה התורה את דיבור האתון ("ויפתח ה' את פי האתון") ולא את ראייתה את המלאך?

תירוץ האברבנאל:

ראיית האתון לא הייתה נס, אלא טבעית:

המלאך הופיע בדמות אדם נושא חרב – ולכן בהמה פשוטה חשה באיום והגיבה בפחד ובבלימה.

לא נדרש גילוי עיניים – אלא תגובה טבעית של חיה לרמז  האיום.

הנס היה שבלעם לא ראה:

בלעם, בעל הבחירה, הוכה בעוורון  כפי שמבואר במפרשים

הקב"ה מנע ממנו לראות – לא מתוך עונש, אלא כדי לעורר תהליך פנימי של הכרה

הדגש בדיבור האתון – כי הוא החריג

לא ראייתה, אלא דיבורה – הוא השיא.

פתיחת פי האתון, שנבראה מראש מששת ימי בראשית (כמובא באבות פרק ה') – היא סמל לשיבוש סדרי הבריאה

ולמה זה נעשה?

כי בלעם –רואה עצמו כ"עיני העדה", נביא, אדם עליון.

האתון – פשוטה, שותקת, חסרת דעת – פתאום היא רואה, פתאום מדברת.

חז"ל דורשים":הקב"ה אמר לבלעם – רשע, פיך פתוח רק בגלל שאני נותן לך, ואם ארצה – גם אתון תדבר יותר טוב ממך!"

רק אחרי שראה שהאתון חכמה ממנו – בלעם מתרכך.

רק אז נגלה אליו המלאך – כי עכשיו הוא מוכן לראות.

בלעם יכול לראות מחזות של נבואה, אבל אם הוא לא עובד על עצמו הוא נשאר עוור ביחס למציאות הערכית

וכמו שאומר הרמב"ן באגרת הרמב"ן, שהאדם יכול להיות חכם אבל אם הקב"ה רוצה מעביר את חכמתו ממנו,

"מְשִׁיב חֲכָמִים אחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל".

החכם מאבד את חכמתו, שלא יתגאה בחכמתו

נעמיק בעניין זה על ידי משנתו ותורתו של השם משמואל

נתחיל עם העם 'עמלק' העם הזה הוא לא רק עם פיזי אלא מייצג רעיון עמוק של ניתוק פנימי… עמלק מלשון ומשמעות של 'מלק' = מקצץ – מלק – הפריד.

הוא "מקצץ בנטיעות" – כלומר: מבצע ניתוק בין השכל לרגש, בין דעת ללב.

האותיות ע ומ: האותיות הראשונות של "עמלק" – מייצגות את השכל, אבל בצורה של חושך שכלי =  עמעום, עיוורון רעיוני.

האותיות ל  וק:  האותיות האחרונות – מייצגות את החומריות הגסה והתאוות

ולמה?

אומר השם משמואל רעיון נפלא

בספר שופטים יש פסוק שהוא חלק מהסיפור  של גדעון,  כאשר הקב"ה מצמצם לו את הצבא כדי להילחם במדין.

= חלק מהפסוק הוא

כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת הוא לא יצא לקרב.

מה הכוונה? מה קרה שם?

גדעון נצטווה לצמצם את הצבא שלו היו לוחמים רבים

ה' רוצה להראות שהניצחון אינו בכוח אלא ברוח  ולכן מבקש ממנו להוריד חיילים

החיילים הובאו אל המים. ושם נאמר לגדעון לבדוק איך כל אחד שותה :

מי שיורד ברכיו ושותה ישירות מהמים – כלומר, נופל על ברכיו, שוכח את הסביבה, זה סימן של אדם לא דרוך, לא זהיר, לא לוחמני.

לעומת זאת, מי שמרים מים בידיו ומולק בלשונו כמו כלב – כלומר, שותה, בדריכות, בזהירות – הוא סימן לאדם ששומר על עצמו, מוכן,

הדימוי ללקיקת כלב הוא כדי להמחיש את תנועת הלשון – לא כריעה על הברכיים אלא לקיחה מהירה וזהירה של מים מהיד.
הכוונה איננה שהאדם נעשה ככלב, אלא לתיאור צורת השתייה – מהירה, ערנית, שלא חושפת אותו לסכנה.

והתוצאה:

רק 300 איש ליקקו מים ביד  – הם נבחרו.
וכל השאר נשלחו לביתם.

משם למדנו, הקב"ה בוחן תכונות נפש דרך התנהגות קטנה – אפילו איך אדם שותה מים.

מי ששותה בדריכות – מגלה אחריות, חוסן, זהירות והוא מתאים

רש"י מפרש:

מי ששותה כדרך הכלב עומד זקוף ומביא את ידו עם מים לפיו – מסמל זריזות וערנות,  מוכן לקרב.

 

הרד"ק:

מי שכורע לשתות – מתמסר לצרכיו הגופניים, ואינו חושב על האויב.

מי שלוקק – כמו הכלב שמרים את ראשו תמיד גם בשתייה – מסמל חייל שמתבונן סביבו תמיד, גם בעת סיפוק צרכים.

הדימוי ל"כלב" אינו שלילי – להפך: זהו תיאור של שתייה תוך שמירה על ערנות.

השתייה ביד ובלשון, – מצביעה על מוכנות ומודעות.

כאן הקב"ה בוחן תכונות נפש עמוקות באמצעות פעולה פשוטה.

מי שכורע – מגלה כניעה ליצר, חולשה פנימית.

מי שלוקק – מגלה משמעת עצמית, שליטה, זהירות.

אומרים המפרשים,  מי שמסוגל לנהוג בשיקול דעת גם שהוא צמא, הוא  יוכל לעמוד באתגר הקרב.

הקב"ה לא בחן את הכוח הפיזי, אלא את החוסן הנפשי-רוחני:

למדנו שהאותיות ע ומ מעמלק מסמלים

עמום – שכל עמום

ולק החלק השני של המילה עמלק

מלשון ללקק, מה שהכלב מלקק

אמנם בפסוק מדובר על המלקק – הכלב התכונה הטובה שלו

אבל השם משמואל מביא את ההיבט השלילי של הכלב

בזוהר כתוב שהוא אומר הב הב – תן תן

הוא רק רוצה לעצמו = הלב סתום רק לעצמו הוא דואג

התוצאה: גם אם השכל יודע – הלב לא מתרגש.

וזה שורש הריחוק מכל תיקון – כי אין השפעה מהשכל לרגש ולמעשה.

וכעת על בלעם ובלק

בלעם ובלק – חצאי עמלק

בלעם יש – בו אותיות ע' מ-

מייצג את החטא שבמחשבה

רע עין, הקללה, רוע, תפיסת עולם צינית. יש לו שכל – אבל הוא מסולף או מנותק מהרגש.

בלק – בו יש אותיות ל' ק  – מייצג את חטא הלב  החומריות, התאווה,

אמנם חסר עומק מחשבתי, אבל בעל כוח ביצוע,

כאשר בלק ובלעם מצטרפים הם הופכים היות "עמלק שלם"

כל ד' האותיות – כלומר כל הרע מתממש

גם בשכל, גם ברגש, גם בדיבור.

זוהי קליפה שלמה, הכוללת:

מחשבה מקולקלת

לב סגור

דיבור מזיק

מעשה רע = עמלק

ומכאן גם כוחם להזיק לישראל

 

והשבת – היא תיקון עמלק

שבת היא היפוכה של עמלק:

שבת מאירה את המוח  "–זכור" – השבת מחזקת את השכל הרוחני, את ההשגה באחדות השם. לזכור את קדושת השבת

את העליונות של השבת

שלא דיבורך של יום חול כמו דיבור השבת

וגם–  "שמור" – לשמור את הלב

לא רק את התודעה גם את הלב – את הרגשות תחושות וגם המעשים

להימנע מחילול שבת במעשים (ואחרי המעשים גם הלב נמשך)

זכור ושמור נאמרו בדיבור אחד

כלומר יש התאמה בין כל החלקים בנפש

האדם חי בהרמוניה בין המחשבה רגש ומעשה

השבת היא התיקון לעמלק

 

האדם שמנוהל רק על ידי השכל, בלי לב – הוא קר, מרוחק, מנותק – כמו בלעם.

האדם שמנוהל רק על ידי הלב והתאוות – הוא חסר שיקול דעת, אימפולסיבי – כמו בלק.

הריפוי האמיתי מתחיל בחיבור

בשיחה פנימית בין התודעה לרגש.

"שמור וזכור בדיבור אחד" –    השילוב יכול להביא תיקון אמיתי, ולא די באחד בלא השני.

זו המשמעות האמתית של עונג שבת

שישנה התאמה בין החומר והרוח אצל האדם.

שבת במובן של תשובה, האדם שב לשורשו

לתפקידו לייעודו המיזוג בין החומר והרוח.

 

ו"אז תתענג על ה" – כאשר גם הלב שמח, גם המוח מאיר, גם הדיבור מברך.

האירוע שבו אתון רואה מלאך ובלעם איננו רואה – איננו רק סיפור של פלא, אלא משל נורא על מצבו של האדם כאשר עולמו הפנימי מתמלא גאווה, אינטרסים, תאווה וכבוד. ככל שהוא מרומם את עצמו – כך הוא נעשה עיוור יותר.

בלעם מתבקש ללכת לקלל את העם הנבחר, אבל השם אומר לו, לא ללכת

"ויאמר ה' אל בלעם: לא תלך עמהם"

אחרי שבלעם שוב ושוב מבקש ללכת, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו… ואכן הוא  הלך. ויאמר ה': קום לך אתם – אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה."

יש כאן מסע מרתק של אדם שנדמה לו כי הוא רואה – והוא בעצם עיוור.

אדם שחושב כי הוא יודע – והוא בעצם טועה. אדם המכתיר את עצמו לנביא, (נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נוֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם)

"גלוי עיניים", הוא רואה מחזה רוחני ובסוף יושב בבושה מול פי אתון הפותח את האמת בפניו.

כותב האור החיים הקדוש   שבלעם היה מתגאה בעצמו ואומר שהוא 'גלוי עיניים', ולכך השפיל ה' גאוותו ופתח עיני האתון לראות את המלאך בעוד הוא – איננו רואה.

מוסיף האברבנאל חידוד נוקב:

לא הייתה זו אתון שראתה בעיניים רוחניות. המלאך לא נגלה בדמות מופלאה אלא כמו "אדם טבעי", והאתון – כחיה פשוטה – הבחינה בו …  הנס לא היה שהיא ראתה – אלא שבלעם לא ראה.

האני המנופח – מכסה על העין הפנימית. הוא כבר לא רואה, אלא רק מפרש את המציאות בהתאם לאינטרסים שלו.

מלאך נעמד בדרך מול בלעם.

האתון ראתה אותו אך בלעם לא ראה את המלאך

האתון סטתה מהדרך וירדה אל השדה, ובלעם – שלא הבין מדוע היא עשתה זאת – היכה בה.

הדרך התפתלה ועברה דרך שביל מגודר, הופיע המלאך וחסם את דרכה של האתון.

הפעם היא נצמדה לקיר תוך שהיא לוחצת את רגלו של בלעם, ושוב היכה אותה בלעם. כאשר הם עברו דרך שביל צר ביותר והמלאך הופיע בפעם השלישית, לא נותרה לאתון כל ברירה והיא רבצה ארצה.

גם בפעם הזו היכה אותה בלעם.

אז אירע הנס.

"ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי היכתני זה שלוש רגלים   (פעמים)

היא השתמשה בביטוי שלוש רגלים כדי לרמוז לו שהוא מתכנן לקלל אומה החוגגת את שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות

האתון המשיכה להוכיח את בלעם.

הלא אנוכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה….ממשיכה האתון ואומרת,  האם התנהגתי פעם בצורה כזו?

"-לא" השיב בלעם.

רק אז התגלה המלאך לבלעם כשחרב שלופה בידו…

הוא הסביר לבלעם כי הוא זה שגרם לאתון לסטות מן הדרך

בלעם מתנצל בפני המלאך על מעשיו, ומציע לשוב לביתו.

המלאך מורה לו להמשיך למואב, ומזהיר אותו שוב "אפס (אבל) את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר."

מחדד האברבנאל

המלאך לא שואל שאלה סתמית – אלא מטיח בבלעם אשמה מוסרית

האתון ראתה אותי– ואתה לא?

השאלה של המלאך היא שיקוף מוסרי

אתון רואה ואתה לא רואה…

בלעם, לרגע אחד, מבין. הוא נשבר:
"חטאתי, כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי" – זו לא רק אמירה טכנית.

זו הודאה מבישה!

הוא מודה שהבהמה – ראתה לפניו.

אומר האברבנאל, המלאך רומז: אם אתה מתהדר בנבואה – היית אמור לראות.

ואם לא ראית – אולי לא מגיע לך לראות.

מכאן אמור בלעם להבין, אם האתון רואה מה שהוא לא רואה…הוא לא ראוי למעמד שהוא הולך אליו…

ולכן אומר בלעם:
"ועתה, אם רע בעיניך – אשובה לי."
זוהי אמירה של מי שהתחיל להטיל ספק בעצמו

אבל נאמר לו, "לך עם האנשים – אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר."
דהיינו: אינך עוד שליח עצמאי.

לא תוכל להוסיף ולא לגרוע.

 

המסר הועבר במלואו.

בלעם הבין, באיחור… שראייה אינה תלויה בחדות העין, ודיבור אינו תולדה של רהיטות הלשון. שניהם – גם הדיבור וגם הראייה – נתונים אך ורק בידו של הקב"ה.

בדיוק כפי שפי האתון, שאינו רגיל לדבר, נפתח ברצון ה', כך גם פיו של בלעם, שנדמה לו כי הוא שולט במילותיו, איננו ברשותו.

כאשר ירצה ה', יפתח  וכאשר לא ירצה – יסגר.

אתון תראה מלאך, ואילו נביא לא יראה מאומה.

וההכרה הזאת – שיכולותיו הנבואיות, כולם מאת ה' – היא הייתה אמורה לכוון ליישר את המצפן התודעתי והמצפון הרגשי

שואל  הרמב"ן מה צורך היה בכל הנס של פתיחת פי האתון? והלא לבסוף נגלה המלאך בעצמו אל בלעם ודיבר עמו ישירות, ודברי האתון לא חידשו דבר?

אלא שהתשובה נעוצה בכוחו של הפלא עצמו. כשהאתון מדברת, בלעם אינו יכול עוד להחזיק באשליית השליטה.

המסר כאן עמוק ורוחני: מי שם פה לאדם? מי קובע אם ידבר – או ישתוק? כשם שה' יכול לפתוח פה לבהמה אילמת, כך בדיוק יכול הוא –לסתום את פיו של נביא רשע.

בלעם למד שהמילים שהוא מוציא מפיו אינן שלו.

הוא אינו בעל הבית על מילותיו. הנבואה איננה מקצוע, והקללה איננה כלי ביד הדובר.

מכאן יסוד מוסרי עמוק, האדם אינו בעל שליט על המתנות שהוא מקבל מהשמים. הכישרון, החכמה, הראייה, היכולת לדבר – הכל זה רק פיקדון. לכן יש לשעבד את הכוחות והכישרונות לש"ש

כבד השם מהונך, ממה שחנן הקב"ה את האדם.

השאלה איננה כמה כישרון יש לאדם, אלא כמה ענווה יש בו.

אם האדם  כלי – ה' ייתן לך שפע.

המסע של בלעם הפך משיעור בקללה – לשיעור בענווה….

 

עוד אומר האברבאנל וגם המשך חכמה

מעבר לאירוע הנקודתי של בלעם ואתונו, עומדת כאן אסטרטגיה  רחבה, במכת בקריעת ים סוף היה פחד של האומות מעם ישראל אך הפחד נחלש עם השנים.

הקב"ה, כמו  ביקש לשחזר את האימה והיראה שאחזה בעמי כנען, כדי להכין את הדרך לכניסת עם ישראל לארץ.

הקב"ה סובב את מהלך בלעם דווקא לא כדי למנוע קללה, שהרי אין כוח בקללתו של אדם להזיק נגד רצון ה', אלא כדי שהאומות, הצופות מן הצד, יפנימו שעם ישראל שמור, בחסות שמיימית.

המשמעות של בלעם, היא  האומות מצד אחד יבינו היטב את כוחו. הן יודעות שבלעם איננו סתם קוסם או מנחש – אלא אדם שהקב"ה מגלה לו דברים עליונים (כדברי חז"ל במסכת ברכות). הוא ה"נביא לגויים", המקבילה בעולם הטומאה ל…משה רבנו

וכאשר הם רואים שגם הוא, אשר "יודע דעת עליון", גם הוא אינו יכול להרע לישראל אפילו במילה אחת – נוצרת באומות העולם תודעה עמוקה ומטלטלת: לעם הזה יש ליווי שמימי

-לא היה זה רק נס של מניעת קללה, אלא מהלך תודעתי מכוון, שתודעת האומות תשתנה

ארבעים שנה אחרי קריעת ים סוף, האימה דעכה, אך ברגע שבלעם עומד – ומברך – מתחזקת התודעה

אין כוח בעולם שיכול לעמוד מול עם ישראל

אז למדנו מבלעם רעיון חשוב.

אומרים רבותינו, חכמה בגוים תאמין, אבל תורה בגוים אל תאמין, מהי משמעות הדברים?

חכמה יש, אבל תורה, מערכת חוקים מחייבת באופן מוחלט, מערכת מוחלטת שהיא התקבלה משמים ולכן צריכים להיכנע אליה, וזו משמעות החיים, את זה יש רק בעם ישראל

חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין

בלעם, במובן מסוים, מייצג את הממד הרוחני של אומות העולם – את הכמיהה האנושית לחוכמה, לנבואה, לידיעת עליונים, אך היא מנותקת ממוסר, מהכנעה,

בלעם הוא אדם עם כוחות עצומים – אך ללא כל תיקון מידות.

הוא מודע למה שמעליו – אך אינו שולט במה שבתוכו!

המהלך האלוקי, הוא לא רק למנוע את הקללה – אלא לחשוף לעיני העמים ולעיני הדורות – שקדושה אמיתית היא רק זו שיונקת מתוך מוסר, ענווה, וביטול

 

האתון אומרת לבעלם

למה זה היכתני שלוש רגלים

למדים רבותינו, שרמזה האתון

אתה לא תוכל להתמודד מול עם ישראל שחוגג את שלושת הרגלים

מהי משמעות הדברים:

שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – הם חגים שמתחברים יחד למשמעות אחת

כלומר:

התורה חיברה אותם – "שלוש רגלים", זה לא שלוש נקודות בזמן, אלא תהליך אחד נבנה. התורה עצמה כינסה אותם תחת מונח אחד – "שלוש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך" – ללמדך שיש כאן קומה שלמה, מסע רוחני אחד.

התחלה, אמצע סוף, עבר, הווה ועתיד.

המהר"ל בגבורות ה' (פרק מ"ו)

מבהיר מדוע החגים מתוארים במונחים חקלאיים – חג האביב, חג הקציר, חג האסיף – והלא מדובר בחגים של העם, רוחניים, הנצחת יציאת מצרים, מתן תורה והישיבה בסוכות?

המפתח, טמון בקשר בין מציאות הזמן והתהליך הרוחני

התבואה איננה רק עובדה חקלאית – היא משל לתהליך נפשי

פסח – זמן האביב, הלבלוב, ההתחלה. לא רק תחילת השנה החקלאית, אלא גם תחילת ההיסטוריה היהודית.
שבועות – חג הקציר, השלב שבו מה שצמח – נקטף. מתן תורה אינו רק אירוע חד-פעמי אלא מימוש הפוטנציאל שנטמן בזרע שנטמן ביציאת מצרים.
סוכות – חג האסיף, סוף הקיץ, שיא ההבשלה.

כאן נאסף כל שנעשה במהלך השנה – רוחנית – ומובא לבית השם

שלושת הרגלים הם ביטוי לכך שעם ישראל איננו אומה של רגע – אלא עם שיש לו עבר, הווה ועתיד.

פסח – הוא הזיכרון, השורש, שעת היצירה.
שבועות – הוא ההווה, זמן העבודה והתוכן = חג הקציר.
סוכות – הוא העתיד, השלב שבו האדם שב אל ביתו, אל מקומו, עם תוצר  עמלו חג האסיף.

זה  מה שאמרה האתון לבלעם: עם שיש לו שלושה רגלים, כלומר עם שנע בזמן קדימה ואחורה, שיש לו תכלית עתידית – אי אפשר לכלותו. יש לו עבר הווה עתיד, הוא בונה את עצמו בתהליכים הוא חזק מדי

הרב הוטנר זצ"ל פורש נדבך נוסף

שלושת הרגלים – הם לא רק ביטוי לזמן או לתהליך – הם ביטוי לשליחות.

פסח – הוא רגע המינוי.

הקב"ה שולף את ישראל מתוך שעבוד וממנה אותם להיות נושאי שמו.
שבועות – הוא מילוי השליחות.

התורה ניתנת – וכנסת ישראל מקבלת על עצמה את תפקיד הקודש בעולם.
סוכות – הוא רגע ההחזרה. כמו שליח שמחזיר את השליחות למי ששלחו, ומעיד: "עשיתי שליחותך."

הרי זו לא רק חקלאות. זה לא רק לוח שנה. זו תבנית של שליחות אנושית

והיא חקוקה בתוך חגי האומה.

יש כאן אומה שתדיר זוכרת את השליחות שלה את המטרה שלה את הייעוד שלה ואת התוצאה שהיא רוצה להשיג

זה עם שבונה את עצמו
עם ישראל איננו רק עם שיצא ממצרים.
הוא עם שהולך בדרך – יש לו תחילה, מטרה, ותוצאה.
הוא מופיע בזמן, פועל בהווה, ויודע לאן הוא הולך.

פסח שבועות והסיכום – התוצאה סוכות

הישיבה בציל האמונה, הבטחון שאין חומה ואין קיר, אלא רק ענן, ריחוק מכל החומר. סוכה היא מקום של שיבה אל הצל האלוקי, והיא הד של אחרית הימים – זמן שבו לא יהיה עוד צורך להילחם, זמן של אחרית הימים, זמן שנוכל לאמר להקב"ה עשינו שליחותך.

הסוכה היא דמותו של העולם המתוקן.

עם ישראל  יוצא מהאשליה שיש לו קיום בזכות עצמו, והוא מבין שכל קיומו – משום שהוא נושא שליחות. ולכן חג הסוכות איננו רק סיום הרגלים – הוא התכלית. זה הקשר בין חג הסוכות לבין הפטרות הגאולה, לבין תחיית המתים, ולבין החזון העתידי שבו כנסת ישראל תשוב אל שולחה ותאמר: "השלמתי".

וזה מה שבלעם לא הבין. נבואתו הייתה בוהקת – אך חד־פעמית. הוא היה רהוט, אך חסר תהליך. רוחו ניתנה לו מלמעלה, לא מתוך מאבק פנימי, לא מתוך בניין. ולכן נפל.

עם ישראל איננו בנוי על רגע. הוא איננו מסתפק בהתלהבות. הוא צועד בשלושה רגלים – אומה שהולכת מן ההתחלה, דרך הביצוע, עד ההשלמה.