העין הסתומה: כך זכה בלעם הרשע לנבואה

בהתבוננות מעמיקה בסוגיית הנבואה בפרשת בלעם עולה שאלה מהותית ורוחנית: כיצד ייתכן שאדם רשע כבלעם יזכה למדרגת נבואה?

הלא לשם השראת שכינה ונבואה דרושה קדושה עליונה, ודרשו חז"ל": אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר ועניו – "ובעיקר, דרושה שמירה מיוחדת על קדושת החושים, ובפרט חוש הראיה, שהוא שער מרכזי להשפעה רוחנית.

הרואה את הנבואה איננו רואה בחוש עיניים רגיל – הוא "חוזה", כלומר: רואה את מה שמעבר, את אשר אינו נתפס בחושים הגשמיים. אך כדי להגיע לכך – על העין להיטהר.

הראייה הגשמית סותמת את השערים הפנימיים של ההכרה.

והנה דווקא בלעם – שמתואר על ידי חז"ל כשטוף תאווה, בעל עין רעה, מושחת ועורמה –כיצד הוא זוכה לראות חזון אלוקי?

חז"ל תירצו זאת באופן פלאי. כפי שמבואר בתרגום אונקלוס לפסוק:
"ונאום הגבר  שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃– ואימר גברא דשפיר חזי."
ובלשון הגמרא": סומא באחת מעיניו היה."

רבותינו למדו מכאן כי הקב"ה בעצמו נקר את עינו של בלעם, כדי שלא תהיה לו היכולת להשתמש בה לרעה, לראות ראיות אסורות, לחמוד, להשחית את חוש הראייה, ובכך לא יפגום בכלי ההשגה הרוחנית. וכיוון שעין אחת נסתתמה ממנו – נפתחה בו עין פנימית לראות שפע אלוקי.

ובזה מתיישבים היטב דברי התרגום ודברי חז"ל –הפסוק אומר שתום העין –  "שפיר חזי" – הוא ראה טוב דווקא בגלל ש"שתום העין" – שעין אחת גשמית נסתמה, ועל כן נפתחה עין רוחנית.

העין – ככלי ראייה – היא גם צוהר אל הנפש. מה שאדם רואה – משפיע על תודעתו, על רגשותיו, על תפיסת עולמו.

הראייה היא שלוחה של ההכרה, אך היא גם… מעצבת אותה. ..

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם  – כי העיניים סוחבות את הלב, ובסופו של דבר – גם את האדם כולו.

העין רואה הלב חומד, וכלי המעשה גומרים.

עין רוחנית אינה יכולה לפעול כאשר עין גשמית משתלטת

כל עוד האדם מרוכז במראה החיצוני של העולם – אין הוא פנוי לראות את הנשמה שמאחוריו.

החתם סופר מדייק במילותיו (דרשות ח"ב, שז, א):
"יש לאדם שני מיני עיניים – עיני שכל, שבהן ישיג כל מושג, ועינים גשמיות.

והאם פותח או את אלה או את אלה…

וכאשר עיני השכל –– נפתחות, רק אז יכול האדם לחדור מעבר למה שנראה, לגלות רובד פנימי, ייעוד, משמעות בחיים

ומכאן נובעת ההנהגה בסגירת העיניים בקריאת שמע:

כך כתב ב"תורת משה" (פרשת בהעלותך) שכוונת הסגירה היא "כדי לייחד את ה' בעיניו הרוחניות".

דווקא כשהעיניים הגשמיות נעצמות – נפתחת בו האפשרות לראות אמת עמוקה יותר.

עין האדם אינה רק רואה את המציאות – היא מפרשת אותה. ונעמיק – האדם רואה את העולם דרך המסכים של פחד, תאווה, זיכרון כאב וכל מיני רגשות שלילים, או באותה מידה רגשות חיובים, האדם אינו "צופה" טהור אלא "מתבונן" שמושפע מהראיה שלו.

לכן סוגרים את העיניים כמו אומרים, כאשר עיני החומר סגורות, האדם פתוח לעיני הרוח

ובעומק, יש כאן אמירה של האדם, הוא סוגר את העיניים שהוא מכיר,

מה מפחיד מטריד מאיים מקשה

הוא סוגר את כל סוגי העיניים, הוא נשאר רק עם עיניים טהורות

הוא סוגר את העיניים של הפחד של החשש של ההרגלים הישנים

הוא סוגר את עיני השנאה הנקמה והכעס, הוא סוגר את כל העיניים שהוא מכיר, הוא פותח רק את עיני השכל, לכן סוגרים את העינים בשמע ישראל, כדי להתרכז באמת, סוגרים עינים כדי לפתוח עיניים חדשות

הראיה החושית, היא רק מתווכת דרך חומר. אך העין השכלית, עין הלב, היא המכשיר העמוק ביותר לקליטת האמת לקליטת משמעות החיים.

ולכן, כל עוד חוש הראיה "שייך" לאדם ומופעל לצורך קנאה שליטה, חמדנות, תאווה או פחד – אין הוא כלי קיבול לשפע שיכול ורוצה הקב"ה להעניק לאדם

רק כשהאדם מוותר על הרצון "לראות הכול",   אז מתאפשרת לו ראיה רחבה יותר

כדי לראות באמת, צריך האדם  לוותר על תאוות הראייה. כך יוכל לראות את הנבואה – זהו שכר לא למי שמביט – אלא למי שמסוגל לעצום את עיניו – כדי לפקוח את עומק החשיבה על מערכת החיים הרוחנית שיש בעולם

אם רוצה האדם להתחבר לייעוד שלו לתפקיד שלו לשליחות שלו

הוא צריך להפסיק להביט על העולם מזווית ראייה ישנה

לכן כל יום – בשמע ישראל

אנו שמים יד  על העינים כמו אומרים,  כדי לראות את העתיד האפשרי את הייעוד, את הדרך הטובה – עלינו להפסיק לפעול מתוך עיניים של שליטה עיניים מקובעות שחושבות שיודעות הכל, לצאת ממערכת חשיבה מגבילה,  ולעבור לעיניים של עומק, יראה פנימית, ורצון לאמת

מי שסותם את עינו החיצונית – יכול לזכות לראיה של עמוקה

הבגרות והאחריות היא לדעת

שהאדם רואה –  לא רק בעיניו. הוא רואה גם דרך תודעתו, דרך הזיכרונות, הפחדים, הרצונות ופעמים ההשלכות הפנימיות שלו, מומים שיש בו הוא לא רואה בעצמו אלא הוא רואה רק באחרים.

עיניו אינן מצלמות בלבד – אלא חלונות של הנפש.

הוא רואה באחר במציאות מה שיש בתוכו, הוא מתוסכל הוא מאוים הוא נדיב הוא נחמד את זה הוא רואה אצל האחרים

 

פעמים האדם הוא אדם מאוכזב ומתוסכל מעצמו, והוא מחפש מהחברה מהמציאות אישורים לכך שאין סיבה לשמחה או הצלחה.

הראיה החושית גורמת  לאדם עומס בתודעה, עומס רק של מה שהוא מתאים למה שהוא רגיל

הוא רגיל למצוא אכזבות, רק את זה הוא ייראה, האדם רואה מה שהלב שלו מרשה לו לראות

 

השינוי מתחיל  בשלטון השכל על החושים

ולא תתורו אחרי עיניכם

לא לתת לעיניים להוליך את האדם

 

לא לראות מה שהאדם רגיל לראות

או מצפה לראות

אלא להיות פתוח למה שבאמת המציאות יכולה רוצה ואמורה להראות לאדם.

לא לראות מתוך יצרים

אלא לראות מתוך זווית ראייה רחבה ואובייקטיבית  – יחסית.

 

בלעם הוא "יודע דעת עליון" – אבל אינו בולם את עיניו.

ולכן גם כשנגלית אליו נבואה – הוא נשאר עקום, כפוף, שבוי ברצון הזדוני שלו.

הוא לא רואה בעוצמה של הנבואה – אמירה להזדעזע להתעורר ולאמר – העולם הזה הוא לא חזות הכל…לא! הוא לוקח את הנבואה כדי לחזק את הכבוד והשליטה

משה רבנו  לעומת זאת "ויסתר פניו כי ירא מהביט"

 

ודווקא משום כך זוכה לדבר פנים אל פנים עם ה'.

דווקא הצניעות – היא שפתחה לו את שערי הראיה העליונה

 

אז לסיכום בינתיים:

עין סתומה יכולה להוביל  ללב פתוח

העין אינה מטרה – היא כלי. ומי שמשתמש בה לא כדי לשפוט, לרכל, לחמוד – אלא כדי להבין, להכיר, לאהוב, לקלוט – הוא זוכה לפתיחת העין ופתיחת הלב

וכאשר נסתמת העין הגשמית – לא מתוך עיוורון, אלא מתוך בחירה – אז נפתחת בו היכולת לראות את הנסתר, את הסוד, את הייעוד.

הוא סוגר את העין לראות את המובן מאליו

הוא רוצה להפסיק לראות את המציאות דרך הגישה הישנה שהוא היה רגיל אליה

כך גם בתפילה, בקריאת שמע – אנו עוצמים עיניים, לא כהתחמקות – אלא כהתכנסות. רק כשנסגר החלון החיצוני – נפתחת הדלת של הלב.

לפעמים, כדי להתחיל לראות – צריך קודם להסכים לעצום עיניים.
להפסיק לחפש ראיות – ולהתחיל לחפש אמת.

וזה עומק הדברים שכתב החתם סופר בתורת משה

'אם אדם רוצה לייחד מחשבתו לשמים כעין פסוק ראשון של קריאת שמע – צריך לאמץ עיניו. דבל אדם יש לו במוחו עיני רוחניות שבהם יוכל לראות למעלה וכל דבר רוחני קדוש. אך עיני הגשמיות הם המבדילים ומסלקים את ההשגה הקדושה'…

העין – אם כן – אינה רק חוש, אלא שער. והיא יכולה להיות שער של עילוי – או שער של ניתוק. עין פתוחה לחוץ – עלולה לסגור את הפנים.

זהו יסוד עמוק המבואר גם ב"ראשית חכמה" (שער הקדושה ח מ"ו), בשם רבו הרמ"ק זי"ע:
'ולכן צריך אדם לסתום עיניו בשעת התפלה, כי בהיותו מסלק עיניו מהגשמיים – יחשוב ברוחניים. וזהו 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'.

העין, כמות שהיא, נבראה להיות כלי לצפייה – אך מטרתה לא נתמצתה במבט הגשמי, אלא נועדה להיות כעין עיני הנביאים – הצופות במרכבה העליונה.

העין צריכה לראות את 'המעבר'

ולפיכך – כל עוד היא עסוקה בדברים חיצוניים, וקל וחומר בטומאה – אין היא פנויה לשמש ככלי נבואי, כהיכל קודש.

ראייתו של האדם איננה ניטרלית. מה שאדם רואה – מכתיב את חווייתו, דמיונו, רגשותיו ואפילו תפיסתו העצמית.

הראייה מפעילה מערכת תגובתית במוח, הנכנסת לעיבוד תודעתי ומעוררת תגובות נפשיות. לפיכך, הראייה היא כוח יוצר! לא פחות משהוא כוח קולט.

וככל שהראייה מלאה בגירויים חומריים, תחרותיים, משחיתים – כך האדם מאבד קשר עם רובדי הנפש העמוקים.

לפעמים איך שהאדם רואה את העולם זו עדות וסימן איך הוא רואה את עצמו…

אבל כשאדם עוצם עיניים – הוא מתחיל לראות פנימה. הוא אינו שופט עוד, אלא מחפש חיבור.

מעתה יובן בעומק גם פירושם של חז"ל והתרגום אונקלוס לפסוק (במדבר כ"ד):
"ונאום הגבר שתום העין" – שפירש אונקלוס

"גברא דשפיר חזי".

וכמו שכתב דוד המלך (תהילים קלט):
" גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה.

כל מה שאדם מחשיך את עיניו הגשמיות – הוא מוסיף אור בעיני השכל.

עין שאינה שופטת – רואה אמת.

לגבי בלעם הקב"ה סתם את עינו החומרית – כדי לפקוח בו עין רוחנית.

בלעם רצה להשתמש בראיה שלו לרעה – להביט בעין רעה, לפגום, להחטיא.

על כן עקר הקב"ה את עינו – כדי שיוכל בלעם לראות בעין רוחנית.

אמנם רק עין אחת פקוחה לו אבל הוא  "שפיר חזי" –

עין שמסוגלת לראות את האמת,

המהר"ל מפראג זי"ע בנתיבות עולם (ח"ב, נתיב כת היצר, פרק ד). שם הוא מבאר את מאמר שלמה המלך:
"טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל" (קהלת ד(

רש"י מביא בשם המדרש":ילד – זה יצר טוב; מסכן – שאין אבריו שומעים לו, אבל הוא חכם – שרואה את הנולד.
מלך – זה יצר הרע, זקן – שנולד עמו, כסיל – שמתעהו.

ומבאר המהר"ל: יצר הטוב נקרא "חכם"  מפני שהוא רואה את הנולד

כלומר: הוא מלמד את האדם להסתכל לא רק על ההווה – אלא על האחרית

לא רק על הברק – אלא על החשבון.

לא רק על היצרים – אלא על השלכותיה.

בלעם, שראה ברוח הקודש – לא ראה את הנולד

הוא ראה חזון – אך השתמש בו לצורך עיוורון.

הוא ראה את ישראל שוכן לשבטיו – אך ביקש לקלל.

ראיה שאין לה סוף, אין לה חשבון – איננה ראיית אמת.

הוא רואה אבל לא מייקר מכבד ומחויב למה שהוא רואה

היצר הרע שורשו בטשטוש העתיד

היצר הטוב שורש בהכרת הנולד.

היצה"ר מוכר את העכשיו….

עכשיו לכעוס עכשיו להתעצבן עכשיו להתגונן עכשיו להיעלב…

 

זוהי רוח שטות –שמסיטה את ראיית האדם מהנולד.

אבל היצר הטוב – הוא זה שלוחש לאדם:
עצור.
תסתכל.
תחשוב.
מה יקרה אחר כך? הוי מחשב את שכר המצווה מה תרוויח, תהיה איש חזון
וזו לשון עקביא בן מהללאל (אבות פ"ג):
"דע מה למעלה ממך – עין רואה… ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון."

עין רואה – לא רק במובן של הקב"ה, אלא גם של האדם: היכולת לראות את הנולד – זוהי גבורת היצר הטוב.

ומכאן עומק הפסוק בפרשת האזינו:
לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

(דברים ל"ב).
רש"י:

"אם היו משכילים – היו מבינים מה סופם. "

יסוד זה מתבהר בבהירות יתירה כשנתבונן בחטא הראשון של האנושות.

הקב"ה הזהיר את אדם הראשון באזהרה ברורה:
"ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו – מות תמות"  (בראשית ב', י"ז) .

 

האזהרה מפורשת, הסכנה גלויה!

מבאר בעל ה"פנים יפות" (בראשית שם):
גזירת המיתה לא הייתה רק עונש – אלא תיקון. לפני החטא, אדם הראשון היה מסוגל לקיים את רצון ה  מתוך טהרה פנימית  בלי צורך להזכיר לעצמו את שכרו או את עונשו.

הרצון האלוקי היה שקוף לו, מוחלט, לא נזקק ל"אמצעי כפייה" חיצוניים.

אבל לאחר החטא – איבד האדם את בהירותו, נכנס בו היצר הרע (כפי שפירש רש"י שם

"לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ, ונכנס בו יצר הרע וידע בין טוב לרע  –" ומאותו רגע, הדרך היחידה שנשארה לאדם להכניע את יצרו  היא על־ידי התבוננות תמידית במשמעות החיים, כי השכל הוא הממד שהוא מעל כח היצרים של האדם, וגם הוא לא תמיד כח עצמאי פעמים גם הוא מונהג… ולכן אומרים המפרשים

אחרי חטא עץ הדעת צריך האדם להתבונן במשמעות החיים לכן נגזר עליו המוות, שיזכור להתבונן לדעת שכל רגע שעבר, הוא איננו עוד

נגזרה  מיתה בפועל – כדי שתחושת הסוף תלך עמו תמיד, תהיה נוכחת בתודעתו, ותשמש לו מעצור.

ומכאן עומק גדול:
אדם שנופל – אין זו תוצאה של רצון רע בלבד, אלא של היעדר חכמה

הוא אינו "רואה את הנולד" – הוא איבד לרגע את מבטו על העתיד, על הנפש, על השליחות.

 

בשו"ע או"ח סי' א', נפסק:
"שויתי ה' לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה"
ומוסיף הרמ"א שם:
"כי אין ישיבת האדם ותנועותיו… כאשר הוא לבדו בביתו, כמו כאשר הוא עומד בפני מלך גדול"

כלומר, עיקר כוח האדם לעמוד בניסיון תלוי ברמת הנוכחות האלוקית בתודעתו – אם ה' נוכח בעולמו, אם העתיד והנצח אינם מוסתרים ממנו – הוא חכם הרואה את הנולד

כך אמר החכם מכל אדם:
אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה.

(משלי כ"ח, י"ד) – לא פחד חולשה, אלא פחד של אחריות, של מבט של עתיד וחזון.

 

אדה"ר עם כל גדלותו בכל אופן הנחש הקדמוני – הוא יצר הרע – הצליח להטות את ליבו ואת לב חוה ולעוות את מבטם

הפיתוי היה מתוחכם, עטוף בחכמה מדומה, והנפילה – דרמטית…

נאמר בפסוק (בראשית ג, ד–ה):
"ויאמר הנחש אל האשה: לא מות תמותון. כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו – ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע."

ופירש רש"י שם מן המדרש:
"כל אומן שונא בני אומנותו. מן העץ אכל וברא את העולם – והוא לא רוצה שתהיו כמותו."

הנחש לא בא בשיח של תאווה נמוכה בלבד – אלא עטף את החטא באצטלה של "התעלות", "התקדמות", "ידיעה".

הוא שתל במחשבתם שאם יאכלו – יגיעו לדרגה גבוהה יותר של הבנה.

אבל זו טעותם של רבים

לדמות את הרגע של החטא – כצמיחה. ומה הייתה באמת? ירידה רוחנית,

• זו דרכו של היצר הרע:
  לעוור את עיני האדם מלהביט לעתיד.
• כך פירשו חז"ל גם את הפסוק בקהלת (ב', י"ד):

"החכם – עיניו בראשו, והכסיל – בחושך הולך"

מה פשר הביטוי "עיניו בראשו"? והלא מובן ופשוט הוא.

אלא שמבארים המפרשים:
החכם רואה מראש.
עיניו מביטות קדימה, לשם הוא הולך, על כן הוא שוקל מעשיו.
לעומתו – הכסיל בחושך הולך, כי הוא בוחר לעקור את עיניו ממקומן, ומתהלך בהווה מבלי לראות כלל את הדרך.

אומרים חז"ל זקני ת"ח ככל שמזדקנים דעתם מתיישבת עליהם ועמי הארץ ככל שמזדקנים דעת מטרפת עליהם, למה

כי שהיה צעיר החכם, היה קשה טוב לגבר ישא עול בנעוריו , זה לא היה קל ובכל אופן הוא המשיך בעבודת השם!!

הוא המשיך והתמיד… למרות הקושי להילחם נגד הדמיונות

אח"כ כאשר הוא הזדקן והוא ת"ח הוא מלא בתורה בקדושה רוחניות

משפחה מפוארת…הוא מתיישב בדעתו, הוא מרגיש שלווה והוא גאה בעצמו…דעתו מתיישבת

אך זקני ע"ה שהיו צעירים נתנו דרור ליצרים הם פיתחו את כח התאווה וויתרו על כשרונות אחרים

שהם מזדקנים הם מגדלים כמה חתולים משתתפים בכל הרשתות החברתיות ומבינים שהם פספסו את החיים, את משמעות החיים…

הם בכלל מפחדים לדבר על משמעות החיים, הם לא יכולים להכיל את עוצמת הרגשות אשמה… לכן ככל שהם מזדקנים דעתם מטרפת… אין להם משמעות לחיים, יוצאים להפגנות לרחובות או עסוקים בלגדל חתולים…

איזהו חכם הרואה את הנולד