"כאשר קבר נפתח; כל האיזון הרוחני מופר"

מן הנושאים הרגישים והטעונים ביותר בהלכה, וכל דור יש  דיון מחודש לגביו, הוא נושא פינוי קברים – בפרט בעת התרחבות יישובית, בניית שכונות מגורים, סלילת כבישים, תשתיות ומסילות.

הסוגיה סבוכה ורבת היבטים: הלכתיים, מוסריים, ציבוריים – אך שורשה נעוץ בעומק כבוד המת, בקדושת הגוף אחר מיתה, ובתודעה הרוחנית שהקבורה איננה רק סיום טכני של חיים אלא מעשה של שורש ונצח.

חז"ל במסכת יבמות (קכא ע"ב) דרשו את הפסוק וְהָיְתָה יַד השם בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם. (שמואל א', פרק י"ב, פסוק ט"ו) על עניין "חיטוטי שכבי", כלומר – פגיעת המתים כאשר מוציאים אותם מקבריהם. רש"י שם מפרש": ואבותיהם כבר מתו – ומה מכה יש בהם? אלא חיטוטי שכבי". כלומר, עצם פתיחת הקבר ופינוי המת ממקומו הקבוע – היא מכה למת, פגם רוחני שפוגע בו גם לאחר מותו. וכך נלמד בברייתא: "בעוון חיים, מתים מתחטטין", וביאר רש"י – שעוונות החיים גורמים לסבל למתים.

הסבר זה אינו מתמקד רק בשכר ועונש שמימי – אלא חושף שכאשר קבר נפתח, מופר איזון רוחני עמוק, וכל העולם נפגע.

וכבר ציינו גדולי הפוסקים כי חיטוטי שכבי איננו עניין צדדי או שולי,  אלא סכנה ממשית לעם ישראל. ב"קול קורא" שפורסם ע"י גדולי הדור הקודם

נכתב בזה"ל": חיטוטי שכבי הם סכנה ח"ו לישראל, ובפרט בזמן הזה שאנו מוקפים באויבים וזקוקים לרחמי שמים " הדברים נאמרו על רקע תכניות פינוי קברים לצורך בנייה ציבורית, ומביעים גישה ברורה: פגיעה בכבוד המת – משפיעה לא רק על עולמו של הפרט, אלא על שורש חיותו הרוחנית של הכלל כולו.

ומעמיקים בזה רבותינו האחרונים, ובראשם הגאון הציץ אליעזר (חלק ט, סימן נח, אות כב), שהביא בשם השבות יעקב כי כאשר נגרם מצב של חיטוטי שכבי, יש לגזור על כך תענית ציבור – לאות תשובה והכנעה, ולהתחנן על הצלה מהסכנה הרוחנית שתוצאותיה אינן נראות לעין. גם כאן, לא מדובר רק במעשה מוסרי או רגשי של "כבוד למת", אלא בעובדה שלפי האמת האלוקית,  גוף המת שנקבר כהלכה – יש בו קדושה,  וכל פגיעה בו, גם לצורכי ציבור, אינה פשוטה כלל ועיקר.

ומכאן לשאלת שורש:

האם האיסור הוא מהתורה או מדרבנן

נראה מדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים שיש מקום להבחין בין מקרה למקרה.

אם מדובר בפינוי לצורך לא חשוב –כמו נוחות – הרי שהדבר אסור באופן מוחלט, גם מדרבנן, וייתכן שאף מדאורייתא.

אולם כאשר מדובר בצורך ציבורי גדול, או במקרה שבו נעשה הפינוי לצורך כבוד המת עצמו (כגון קבורה במקום מכובד יותר, ליד בני משפחתו), יש בזה צד להיתר

הפוסקים נדרשו גם לשאלה אם עצם פתיחת הקבר – ללא הוצאת הגופה – יש בו משום חיטוטי שכבי, ויש בזה מחלוקת: דעת כמה ראשונים שיש בזה איסור גם כשאין נגיעה בגוף, ודעת אחרים שאין בזה אלא אם כן הוצאה עצמות המת בפועל.

שו"ת רדב"ז (ח"א סימן תרכט) מיקל כאשר הפינוי הוא "לצורך הכרחי", אולם רבים מן הפוסקים האחרונים החמירו מאוד בזה גם כשיש תועלת ציבורית.

יש להדגיש כי ההכרעה אינה הלכתית גרידא – אלא כרוכה בשאלות של ראייה פנימית, של אחריות ציבורית, של מעמקים נסתרים. וכפי שכתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכל מקרה של פינוי דורש דיון מחודש, עם שקילה מדויקת של הנסיבות, קביעת זהות המקום כקבר ודאי, הערכת הצורך הציבורי, והשפעה רוחנית כללית – וכל הכרעה בזה נתונה אך ורק בידי גדולי ההוראה בישראל, יראים ושלמים.

 

ובדור שבו נדרש מאתנו כל שביב של זכויות, שעה שאנו מוקפים באויבים מבחוץ ובמבוכה פנימית מבית – אין ספק שדקדוק בכבוד המתים הוא מסילות של חיים.

וכבר דרשו במדרש (ויקרא רבה לד) "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים"

ואם המרחם על הבריות, כש"כ המרחם על הנפטרים שהגוף שלהם בארץ והנשמה בשמים

וודאי הוא זוכה לרחמים של מעלה.

לכן, הפוגע במנוחת הנפטרים, אפילו דרך מקרה, אפילו על פי צו רשויות, מבלי שיקול דעת הלכתי ברור, וללא הכוונה צמודה של גדולי הדור – עלול לפגוע לא רק בקדושתם, אלא גם בו עצמו וגם בעם ישראל

מכאן הקריאה – במקום פינוי מתים –  לא בונים את מקומות החיים…לא נבנה עיר וחיים על יסודות זלזול בקברי ישראל

 

 

מקור ההלכה בנדון זה הוא בסוגיית הגמרא בסנהדרין (מז) "נמצא אתה אומר, שלש קברות הן: 1קבר הנמצא [רש"י: "כגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא ציוה מעולם לקברו שם, ובגזילה נקבר שם"] – מותר לפנותו. פינהו, מקומו טהור ומותר בהנאה. 2וקבר הידוע [רש"י: "שנקבר שם מדעת בעל השדה"] – אסור לפנותו.

3וקבר המזיק את הרבים" [רש"י: "שקבור במקום הילוך רבים ומטמאים באהלו"] – מותר לפנותו. פינהו, מקומו טהור ואסור בהנאה".

פירש"י: "קבר המזיק את הרבים, ניתן רשות לפנותו מפני נזקו של רבים. פינהו מקומו טהור, דלא גזור עליה מפני הנזק. ומיהו אסור בהנאה, דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקע".

בשו"ע   יו"ד סי' שסג ס"א  נפסק:

"אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד ואין צריך לומר ממכובד לבזוי".

בביאור האיסור לפנות קברים נחלקו הפוסקים בטעמים המרכזיים.

הבאר היטב (שם על אתר) הביא בשם הירושלמי כי הטעם הוא מפני שהוא קשה למתים

מצינו גם עוד טעם, שזה משום  ניוול המת – ביזיון הגופה.

במסכת בבא בתרא (נח ע"א) מסופר: מעשה באחד שמכר מנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה וכש"כ שהיה קטן בזמן שעשה את המקח, הם רצו לאמר שהוא לא ראוי לעשות עסקים, הוא היה קטן  מידי. באו ושאלו את ר' עקיבא מהו לבודקו. אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו. כלומר עצם פתיחת הקבר ובדיקת הגופה היא ניוול אסור גם כשמדובר בספק ממוני.

כתבו הפוסקים (עי' ציץ אליעזר ח"ח סי' נ"ח אות ד) כי זהו איסור דאורייתא הנוגע בכבוד האדם שנברא בצלם.

 

עוד טעם שמצינו, חרדת הדין – פחד מיום הדין. הט"ז והש"ך (שם ס"ק א) כתבו: הטעם שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראים מיום הדין. ומביאים ראיה מן הכתוב ישנתי אז ינוח לי (תהלים) ובשמואל למה הרגזתני לעלות – כלומר המתים חוששים שמא הפתיחה באה לדין והדבר גורם להם סבל רוחני.

כלומר פינוי עצמות – גם אם מותר –

גורם התעוררות מחדש של הנשמה בדין.

 כאילו פותחים מחדש את מה שכבר שקט.

המת נח כשהוא שלם בקברו. ואם פותחים – הנשמה חשה, והדין מתעורר.

כלומר, גם אחרי הפטירה – יש לנשמה מעין מנוחה יציבה בקברה, ופינוי – אפילו לצורך – מבלבל אותה, ומערער את מקומה. כלומר כאשר יש פינוי – יש חזרה למצב של "בחינה", של "משפט. "

הנפש נכנסת לחרדה מחודשת, כאילו שואלים אותה שוב,  האם את ראויה למנוחה? האם הכל כשורה?

ולכן  אין להזיז את המת ממקומו אלא לצורך גדול  – כי זה כואב לנפש  ומזעזע את שלוותה.

פינוי מעורר דין מחודש בשמים.

פוגע בשלוות הנפש של המת שנמצא כבר במנוחה.

 

 

 

 

 

לדעת החוות יאיר (סי' רפא) איסור זה הוא מדרבנן אך חמור – שהרי הוא נוגע לשלוות הנפש של המת גם בעולם האמת.

בלבול הנשמה – פגיעה ביציבותו הרוחנית של המת. הנודע ביהודה (מהד"ת יו"ד סי' רי) וחכם צבי (סי' נ סוף) מוסיפים טעם שלישי גם כאשר אין ניוול ממשי או חרדת דין עצם הוצאת העצמות ממקומן יוצרת בלבול רוחני סילוק מנוחת עולמים חוסר יציבות קיומית לנפש. לדעת הנודע ביהודה כאשר נותרו רק עצמות יבשות אין עוד איסור משום בלבול ולעיתים גם לא משום ניוול.

אך כבר העיר על כך הגשר החיים (חלק א פרק כ"ו ס"ק ט–י) כי פוסקים רבים חולקים על גישה זו ולדבריהם גם בעצמות בלא בשר שייכת פגיעה רוחנית ואף ניוול ממשי.

היוצא מכל האמור איסור פינוי קברים נשען על מספר יסודות חלקם מהתורה (ניוול) חלקם מדרבנן (חרדה או בלבול)

וכולם יחד יוצרים מערכת של הדרת כבוד ועצמת רגש כלפי נשמת האדם גם לאחר מותו והפוגע במנוחתו גם בכוונה טובה חוצה קווים הלכתיים ורוחניים העלולים להשפיע לא רק על היחיד אלא גם על הכלל כולו.

מעתה ההיתר לפנות קבר למשל כשיש נזק לרבים או חשש גדול נבחן לאור מקורות אלו ומותנה בהיתרם הברור של גדולי הדור מתוך ראייה כוללת של גוף ההלכה נשמת ההשפעה והאחריות לדור

בהתבוננות תורנית רצינית ומעמיקה, מצאנו בדברי רבותינו כי יש פגם עמוק, הלכתי ורוחני, בפעולת פינוי קברים ובית עלמין, גם כאשר נעשה בהסברים של צורך ציבורי. הרי זו שאלה שעמדו עליה דורות של פוסקים וגדולי הדור, ומבוססת על יסודות גדולים בגדרי כבוד המת, קדושת הגוף והנפש, וחובת יראת הדין והנצח.

 

ויש כמה טעמים, טעם אחד הוא

א. ניוול וביזיון המתים

עצם הפתיחה של הקבר – בפרט לאחר שנות קבורה רבות – נחשבת לפעולה של ניוול

לא מדובר בביזיון חיצוני בלבד – אלא פגיעה פנימית בצלם אלוקים שהיה בגוף, גם לאחר פטירה.

היה פה פעם אדם שהיה כמו כולם, כעת הוא מת, התצורה הזו, לראות את זה  זה ביזיון למת

 

אין אנו רשאים לחשוף עצמות קדושות

 

דבר נוסף  (ב) חרדת הדין ובלבול לנפטרים

דבר זה מבואר בדברי הש"ך

שיש בזה חרדת יום הדין ובלבול לנפטרים.
כלומר, כאשר פותחים קבר, הנשמה עצמה חשה, והיא מתעוררת שוב לדין, אף אם כבר זכתה למנוחה.

הפתיחה מחוללת זעזוע בעולמות העליונים, כאילו נשמעת קריאה מחודשת לדין – ושוב ניצבת הנפש לפני כיסא המשפט.

 

דבר נוסף,

ערבוב עצמות המתים

פעמים רבות, במהלך פינוי קברים – בפרט קברי עתיקים – לא ניתן לשמור על הפרדת עצמות בין המתים. העצמות מתערבות אלו באלו, נשברים חלקים, והזיהוי הולך לאיבוד.

עוד בעיה,  גזילת מנוחת עולמים ועריבות לקבורת אבותיהם

ונאסף אל אבותיו – כך נאמר על הצדיקים. לא רק שבעוה"ב הם סמוכים לאבותיהם אלא גם בקבר, הם סמוכים לבני המשפחה

הקבורה סמוך לאבות – איננה רק סמל, אלא תיקון אמיתי לנפש, מנוחה רוחנית

כאשר מפנים מת מקברו, וקל וחומר אם מפנים כמה מתים לבית קברות אחר בתערובת – הרי גוזלים מהם את הזכות להיות "עמהם יחד", וזוהי הפרעה ממשית למנוחת עולמים

עוד הסבר מצינו שזה  גרמא לסכנת חיים לאנשים החיים

הרי זו סכנה, וסכנתא חמורה, שעליה אמרו רבותינו: חמירא סכנתא מאיסורא, ואין להקל בזה כלל.

גם יש עוד חיסרון,  חילול שם שמים בין האומות

כאשר אומות העולם רואות שיהודים עצמם מפנים בתי עלמין – הם מרגישים חופשיים לנהוג כן בעצמם, ללא התחשבות בקדושת ישראל ובמנוחת המתים במקומות שלהם.

אומר האגרות משה

אם אנו בעצמנו מפנים בתי קברות עתיקים – מה יאמרו הגויים כאשר ירצו לבנות על קברי יהודים בגולה…"?

אם יזלזלו בארץ בנפטרים, בחו"ל יעשו כן בקלות רבה יותר.

ועוד קדושת בית העלמין יהודי  הוא לא רק אתר של זיכרון או מנוחה, אלא זה מקום קדוש

 

השלטי גבורים (מסכת מגילה פ"ג אות ג), מעגן את רעיונו בכך שדין בית הקברות כדין בית הכנסת, ולפיכך – לא ניתן להפקיע את קדושתו אלא לפי התנאים המוגדרים בהלכה.

כשם שבית כנסת, אף אם חרב, לא פוקעת ממנו הקדושה

כך גם בית הקברות אינו "מגרש" אלא מקום קדוש
גוף האדם היה משכן לנשמה, ומקום מנוחתו הוא מצבה רוחנית ומקומית של קדושה. בשו"ת דעת כהן כתב

כשם שאין רשות לקבור בבית הכנסת, כך אין רשות לקבור נכרי בבית הקברות, כי אי אפשר להפקיע קדושת מקום שנקבע לישראל בקדושת קבורה.והוא אומר כמו  שאין מקדישים ספסל של בית הכנסת עבור דבר חולין – כך אין לייחד חלקת קבר בתוך קדושת קבורה יהודית למי שאינו שייך לאותה נשמה כללית של עם ישראל ולכן אי אפשר לתת מקום לאינו יהודי בבית קברות יהודי

 

כשם שאין נוהגים קלות ראש בבית כנסת, אין מדברים שם שיחה בטלה, ואין מכניסים דברים מבזים – כן ממש יש לשמור על קדושת בית הקברות.

ומעתה נבין מדוע כל פגיעה במקום קבורה – כל פינוי, כל השחתה, כל שינוי יעוד – נחשב לפגיעה בשכינה עצמה.וכמו שלא מזיזים ארון קודש כדי לבנות כביש – כך אין להזיז קבר קדוש

השלטי הגבורים על סנהדרין, חידש שמעמדו של בית קברות השייך לרבים הוא כבית כנסת של כרכים, שאין רשות אפילו לז' טובי העיר לשנות את ייעודו, מפני קדושת הציבור הבלתי ניתנת להפקעה.

ולפיכך, גם אם מקצים חלקה נפרדת לנכרים, אפילו בריחוק מקום ובמחיצה ניכרת – אין זה מועיל, שהרי עצם ההקדש הציבורי הוקצה לקדושת קברי ישראל, וכל ההיקף כולו קיבל גדר של מקום האסור בהנאה, כבית הכנסת ממש.

הרמב"ם (הלכות אבל פרק י"ד הלכה י"ג) פוסק:

"בתי הקברות אסורים בהנאה. כיצד? אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן ולא שונין בהן, כללו של דבר אין ניאותין בהן."

השלטי גבורים מבאר שהקדושה חלה לא רק על מקום הקבר עצמו, אלא על כל הקרקע שהוקצתה לצורכי קבורה, אף אם טרם נקבר בה איש.
כאן, במקום שנקבע לקבורת רבים, הקדושה חלה על כל המתחם כולו, עצם ייעודו הציבורי כמקום קבורה – הופך אותו למקום קדוש

ואמנם מצינו שיש הבדל בין קדושת בית קברות לבין קבר יחיד

השלטי גבורים עמד על הסתירה בדברי הרמב"ם עצמו:

• בפרק י"ד הלכה י"ג – הרמב"ם אוסר כל הנאה מבית קברות.
• לעומת זאת, בהלכה י"ז – הוא כותב שלעניין יחיד, עפר המת אינו אסור בהנאה, ורק קבר הבניין אסור.

והסביר, שלגבי בית קברות של יחיד – לא חלה עליו קדושת הציבור, ולכן אין עליו קדושת מקום כללית,

 

אלא נקודתית מקום שאין להינות ממנו.

מה שאין כן בבית קברות של רבים, הרי הוא כבית כנסת של כרכים, שהוקצה לציבור, וממילא חלה עליו קדושה בעצם – לא רק מהקברים עצמם, אלא מן ההקדשה הכוללת.

ומכוח זה:

אין להשתמש בו.

אין להקצות ממנו לאחרים.

אין לשנות ייעודו

אחרי הנחת היסוד הזו, מתי בכל אופן כן מצינו אופנים והיתרים לפנות את המת מקברו

מופיע בשולחן ערוך יורה דעה סימן שסג ס"א

לפנותו לקברי אבותיו  אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו.

וכן כדי לקברו בארץ ישראל מותר.

ואם נתנוהו על מנת לפנותו מותר בכל ענין.

ואם אינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו עכו"ם או שיכנסו בו מים.

וגם קבר הנמצא [בשדה שאינה שלו, בקרקע גזולה] – מצוה לפנותו".

ובפשטות, הטעם בכל אלו, שבהם הפינוי הוא לטובת הנפטר, לפיכך אינו חרד, ואין בזה ניוול אלא ניחותא לו.

מעבר להיתרי פינוי אלו, מצינו הלכה נוספת בשו"ע יו"ד סי' שסד ס"ה  בדין זה:

קבר המזיק את הרבים "כגון שהוא סמוך לדרך, אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה, מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה".

מתי נאמר היתר הפינוי מדין "קבר המזיק את הרבים", מה הכוונה ומהי המשמעות של  צורך רבים?

בגמרא במסכת סנהדרין, נתבאר שמותר לפנות קבר המזיק לרבים, ופירש רש"י שמדובר בקבר שנמצא במקום הילוך רבים והם נטמאים בו בטומאת אוהל. ומכיוון שהקבר גורם להיזק ממשי לציבור, בפרט להולכי הדרכים, כי הזכות של הרבים גוברת.

בתשובתו של רבי עקיבא איגר לרבי יעקב מליסא בעל נתיבות המשפט, מבואר יסוד גדול נוסף: שמותר לפנות קברים לא רק כאשר יש נזק גשמי ישיר לרבים, אלא גם כאשר יש צורך ציבורי חיוני, אף ללא היזק פיזי, כגון צרכים של קדושת הרבים או בניית מוסדות ציבור חשובים. וכך כתב בלשונו הברורה: "הדבר פשוט… דאין לך מזיק רבים יותר מזה. ואף שהיה מתחילה בית הקברות דרבים ומדעת רבים, מכל מקום לצורך הרבים שרי לפנותו.

גם הביא שו"ת חוות יאיר.

שחידש שני חידושים חשובים: ראשית, שמותר לפנות קברים לצורכי הרבים, גם אם לא קיים בהם נזק ישיר, שנית, שמותר אף לפנות בית קברות שלם ולא רק קבר בודד, בניגוד לדעת כמה אחרונים, ובכללם הגר"מ פיינשטיין, שכתב שפינוי בית עלמין שלם אסור בכל אופן.

בשו"ת חוות יאיר  בסוף מופיעים מכתבים של הגאום רבי דוד אופנייהם, הוא דן במקרה שבנו בית כנסת ומצאו בית קברות… ואז היה מותר להמשיך את הבנייה של הבית הבית כנסת ולפנות את הבית קברות

אבל השאלה היא מה נקרא צורכי הרבים

שאלת השאלות כיצד נגדיר "צורך רבים".

כאשר מדובר בצורך ביטחוני מובהק, ואין חלופה אחרת – הרי זה בגדר צורך רבים

אך במקרים פחות חריגים, ההכרעה אינה פשוטה. יש מן הפוסקים, שראו צורך להרחיב את ההגדרה כך שתכלול גם צרכים כמו פיתוח עירוני, נוי ותחזוקה של ארץ ישראל, כי זה מחזק את היישוב שלנו בארץ ישראל אך רוב הפוסקים נטו לגישה מצמצמת, שלפיה רק צרכים חיוניים ביותר ובעלי דחיפות אמיתית ברורה ומוחשית,  נחשבים כצורכי רבים שמתירים פינוי.

לצד כל זאת יש להידרש לשאלה מעשית כבדת משקל: כאשר ניתן להימנע מפינוי קברים על ידי השקעה כספית – האם הציבור מחויב לעשות זאת גם במחיר של הוצאות מרובות? הרמ"א פסק שאין הציבור חייב להוציא ממון רב כדי למנוע ביזיון קברים, כל עוד אין בידם למחות בהוצאה מועטת, ומסתמך בזה על תרומת הדשן, שדן במקרה שבו המושל ביקש להכניס את סוסיו לבית הקברות, והכריע כי אם המניעה עולה במחיר כבד – אין לחייב את הציבור. עם זאת, פוסקים אחרים חלקו על כך, ובראשם בעל שו"ת שיבת ציון, שדן במקרה של פינוי קברים לטובת דרך עירונית חדשה, ופסק שהציבור חייב להשתדל בכל כוחו, גם אם מדובר בהוצאות כבדות, ואם אין ביכולתם – הרי יש לפנות את הקברים בזהירות למקום אחר.

יש להשתדל להגן על קדושת הקברים, ואם לא ניתן למנוע את הפגיעה אלא במחיר בלתי סביר – רק אז יש להתיר את הפינוי.

וכך פסק בשו"ת מנחת אלעזר שיש לחייב את הציבור להוציא הוצאות רבות כדי להגן על קברי ישראל, משום שאין זה דומה למרעה בהמות זמני, אלא

אבל בשו"ת חתם סופר כתב להיתר לפנות את הקברים, אף אם ניתן היה למנוע את הביזיון באמצעות השקעות מרובות, שכן אין בידנו להטיל על הציבור הוצאות וטירחה מרובה כל כך.

אולם החתם סופר   התיר לפנות קברים כאשר ההוצאות להגן על הקברים הן "עול" על הציבור.

אז יש מקרים רבים שהם לתועלת הנפטר או לתועלת הבית קברות  או הקבר עצמו, או שאין ברירה בגלל שהשלטון עוין ואי אפשר לשדכו בכסף בסכום שהציבור יכול לעמוד בו

אם יש חשש התגרות בשרי העיר ועוד מקרים שהם ציבורים, אז מצינו בדורות האחרונים שגדולי ההוראה  התירו לפנות את הקברים

וגם מצינו מקרים שאין ברירה, כמו שאומות העולם מכריחים אותנו להעביר את מקום הקברים, במקרים אלה  חייבים לפנות מיד ולהעביר לקבורה מהירה