הרשע לא ויתר; רק החליף טקטיקה

1.

בתחילתה של פרשת בלק יש פסוק אחד שכולו אומר דרשני. בלעם, נביא האומות, מקבל הזמנה מבלק בן ציפור לקלל את עם ישראל: "לכה קבה לי אותו… אולי אוכל נכה בו וגרשתיו מן הארץ." בלעם נושא עיניים אל הקב"ה, שואל, והקב"ה משיב לו בצורה ברורה: "לא תלך עמהם. לא תאור את העם, כי ברוך הוא".

לכאורה, די היה באיסור: "לא תאור את העם". אבל התורה מוסיפה את הנימוק: "כי ברוך הוא". ורש"י מביא את דברי חז"ל במדרש: אמר לו הקב"ה: "אינם צריכים לברכתך, משל אומרים לצרעה – לא מדובשיך ולא מעוקציך" לא רק קללה אסורה, גם ברכה מיותרת.

עוד באתר:

הגבאי סופד לשלושה

מזעזע: "נסע עם רעייתו, היא ניצלה בנס, הוא נרצח במקום"

אסתי פלד

ר' לוי יצחק הי"ד

הבת משחזרת: "בניתוח גילו שנקרע עורק ראשי, ולא הצליחו"

אבי בלום

צפו בדברים

הגר"י זילברשטיין זעק: "היינו יכולים למנוע את הפיגוע"

נתי קאליש

צפו בדברים

נתניהו בזירת הפיגוע: "נשיג את מי ששלח אותם"

שלמה ריזל

וכאן נשאלת השאלה: בלעם לא היה שוטה. הוא היה מהחכמים שבעמים. אם הקב"ה אסר עליו לקלל, שלא יקלל. אבל איך בבת אחת הוא משנה את עורו ומציע לברך? מאיפה בא הרצון הפתאומי לחבק, לאהוב?

2.

כדי להבין זאת, צריך להזכיר שבלעם היה שונא ישראל משכבר הימים. במסכת סנהדרין מסופר, שבלעם היה היועץ של פרעה בעניין "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". פרעה קיבל את ההחלטה, והמצרים ביצעו את הפקודה, אבל בלעם הוא שהציע בפה מלא להשמיד להרוג ולאבד. הוא לא היה סתם שונא ישראל, הוא ראה בהשמדת ישראל פרוייקט חיים.

לכן, כשהקב"ה אוסר עליו לקלל, בלעם לא מוותר. הוא רק מחליף טקטיקה. אם לא בכוח אז בקרבה. אם לא באיבה אז באהבה. הוא מציע "לברך", אבל הברכה הזאת אינה ברכה של אמת. היא ניסיון לקרב כדי לטשטש את הגבולות. להפוך את ישראל לעם ככל העמים. והוא יודע: כאשר ישראל מאבדים את זהותם, ממילא יכלה שמם.

3.

לצערנו, הרעיון הזה כבר לא תיאורטי. זו היסטוריה. התבוללות, טשטוש, איבוד הייחוד הם החרב השנייה שמונפת על עם ישראל. והחרב הזאת מאיימת לכלותנו לא רק מבחוץ אלא גם מבית.

בשנים הראשונות להקמת המדינה, הגיעו לארץ קבוצות של ילדים ניצולי שואה, ביניהם "ילדי טהרן". חלקם הגיעו מבתים חסידיים, עם שארית של רישומי אמונה על בגדיהם הקרועים. הם התקבלו כאן בחום – חום ששרף.

סיפר אחד מהם, שכאשר ירד מהאונייה, עטפו אותו במעיל, האכילו אותו, ואמרו לו: "עכשיו אתה חופשי. אין יותר צורך בכל הפחדים האלה… גם לא בכיפה הזאת." וביד חומלת, הוסרה ממנו הזהות. לא בצעקה. לא בשנאה. בחיוך. בדאגה. מתוך כוונה "להיטיב".

בדיעבד, אמר אותו ניצול: "עברתי את החשכה של סיביר אבל את ברכת השחר שלי איבדתי כאן, בלב תל אביב."

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. היו שבחרו בדרך הראשונה – כלייה פיזית. אבל היו גם שבחרו בדרך השנייה – כלייה רוחנית. והיא, מתברר, מסוכנת לא פחות: בארה"ב, למשל, חיים עשרות מיליוני יהודים לפי שורש, אך לדאבוננו, רק מיעוט קטן מהם מזדהים כיהודים בפועל וגאים בכך.

אם בלק חיפש השמדה מהירה, הרי שבלעם הציע השמדה איטית, מתוחכמת: לא לקלל אלא "לברך". לא להשמיד אלא לבטל מבפנים. אבל הקב"ה יודע את הלב ואומר לאותו רשע בקצרה ובפשטות: "לא מדובשיך ולא מעוקציך". לא את קללותיך אנחנו צריכים ולא את ברכותיך. "כי ברוך הוא." עם שייעודו נצחי, לא ייכחד. לא מבחוץ ולא מבפנים.