איך טעות מעצבנת הצילה אותו מלשלם ארבעים אלף

המשמעות והמסר של עם כלביא יקום: (כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה: ופרק כד (ט) כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר: פרק כג-כד. ופרק כד-ט.

ביקשו לתקן קריאת פ' בלק בק"ש: כתוב במסכת ברכות דף יב ע"ב א"ר אבהו בן זוטרתי א"ר יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? מפני טורח ציבור, מ"ט אלימא משום דכתיב בה אל מוציאו ממצרים, לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים? (ופירש בבא"ח היות והן קצרות עדיף אותן), אלא א"ר יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, ולימא האי פסוקא ותו לא? גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו ע"ה פסקינן, דלא פסקה מרע"ה לא פסקינן.

שאלות

א} והנה מתעוררת השאלה מה מעלת פרשה זו בגלל הפסוק כרע שכב כארי יותר מק"ש עד כדי כך שהיה ראוי לקובעה במקום ק"ש לקרותה פעמיים בכל יום לולי טורח הציבור? ב} ובעצם בכללות הפרשה אריכות רבה התורה מפרטת כל שליחות בלק והתוכניות שלהם ודבריהם, והרי ידוע כמה כל קוץ וקוץ שבתורה אינו מיותר, וא"כ צריך להבין מהו הדבר שאנו לומדים מפרשה זו? ג} זאת ועוד הרי בקריאת שמע יש קבלת עול מלכות שמים ועול המצוות מלבד יציאת מצרים ומה שייך לפרשת בלק?

הנהגת העולם שהאדם חושב שהכל תלוי בכוחו וחוכמתו:

והנראה שאמנם כל מעלת ק"ש היא בזה שמקבל האדם עליו עול מלכות שמים ועול המצוות, אך המפריע הגדול שיש לאדם בקבלת עול מלכות שמים והמצוות הן הנהגת העולם שהאדם חושב שבכוחו וחכמתו מנהל את העולם ולזאת משקיע מאמצים רבים להשיג את מבוקשו ולהילחם על זכויותיו וממילא טרוד הוא בענייני קיומו עד שבקושי יכול להתפנות לקיום התורה והמצוות, ולכן האמצעי לכך שהאדם יוכל לקבל עול מלכות שמים והמצוות תלוי בחוזק האמונה והביטחון בהשי"ת שהכל נעשה ממנו ולא מהאדם, ולכן בפרשה זו רצון הקב"ה ללמדנו את השגחתו על הבריאה בפרוטרוט ובפרט על ישראל כדי שמתוך כך יתחזק באמונה וביטחון שהכל תלוי ברצונו, ויכיר האדם חובתו בעולמו לעובדו יתברך בשמחה. וכמובן שזה יסוד עבודת הי"ת להאמין באמונה שלמה שהכל נעשה בהשגחתו ואין הדבר תלוי ברצון שום אדם בעולם, וכמ"ש חובת הלבבות בשער הביטחון שאם כל העולם כולו יתקבצו וירצו להקדים או לאחר דבר הן טוב והן רע שלא נגזר מאיתו יתברך לא יוכלו והוא סיבת הסיבות ועילת העילות, ומגלגלים חובה ע"י חייב וזכות ע"י זכאי, ואין מקרה בעולם הן במעשיו של האדם ואפילו בדיבורו והכל מכוון בתכלית ההשגחה בתכלית הדיוק והמשקל כל אדם לפי מעשיו.

וז"ל ספר חובות הלבבות שער ד – שער הביטחון פרק ג והחמישי, שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה ולא לזולתו, כי אם ברשות הבורא יתברך וכו' וכן כשירגיש האדם, שלא יועילנו ולא יזיקנו אחד מהנבראים אלא ברשות הבורא ית', ישוב לבו מיראתם ותקותם, ויבטח על הבורא לבדו, כמ"ש: אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. והשביעי, שיתברר אצלו, כי יש לכל ההויות שבעוה"ז מעצם ומקרה גבול ידוע ולא יוסיף ולא יגרע על מה שגזר הבורא ית' בכמותו ואיכותו וזמנו ומקומו, אין מרבה למה שגזר במעוטו, ולא ממעט ממה שגזר ברבותו, ולא מאחר למה שגזר להקדימו, ולא מקדים למה שגזר לאחרו עכ"ל. וזוהי הסיבה שהיה ראוי לקובעה בק"ש שעיקרה להשפיע על האמונה וביטלון של האדם לולי טרחת הציבור. ובזה אף נראה לבאר תירוץ הגמרא מדוע לא תיקנו רק פסוק כרע שכב כארי לבדו, מפני שפסוק שלא פסקו משה רבנו ע"ה לא פסקינן. וצריך ביאור מדוע? אולם אפשר לומר שאם משה רבנו ע"ה לא פסקו סימן שבכדי להבין משמעות הפסוק והמסר הנלמד ממנו זקוקים אנו גם ליתר הפרשה, ואכן כן הוא הדבר שרק כאשר לומדים במשך כל הפרשה כיצד מדגיש גדול נביאי אומות העולם בלעם שאין לו שום אפשרות לשנות אפילו בדיבורו מבלי רצון הקב"ה, ובכל עליה מסיימת במשפט שבלעם חוזר ואומר שאפילו הדיבור שלו תלוי אך ורק ברצון השם יתברך, וא"כ זוהי עדות נאמנה מפי אבי אבות הטומאה והכפירה שהכל תחת השגחתו של הבורא יתברך.

דווקא בגלל הטעות בכתובת באה הישועה: מספר ראש כולל חשוב מביתר עילית: פעם בשנה אני נוהג לצאת לחו"ל, נסעתי לארה"ב, והתאכסנתי בעיר הגדולה. לא הספקתי להתכונן כראוי לנסיעה זו, ולא היו בידי די כתובות מיוחדות לגשת אליהן וכדומה. באחד הימים פניתי לאחד מידידי אחרי תפלת שחרית, ובקשתי ממנו הכוונה לאן לפנות. הוא מסר בידי כתובת, לגשת לשדרה פלונית, בית מס' 15, שם מתגורר גביר פלוני אשר מקבל קהל בשעות אלו. שמתי את פני לכתובת המדוברת, ואחרי חיפוש ארוך ומתיש הגעתי אליה. בדקתי כה וכה, ואין כל זכר לקבלת קהל. כל הדלתות נעולות, אין יוצא ואין בא. כנראה טעיתי בכתובת או שהידיד שמסר לי את הכתובת טעה יצאתי מהבית ועמדתי ברחוב, נבוך מהסיטואציה, איני יודע אנה לפנות מכאן. עודני עומד שם, מקבל ייסורי באהבה ומצפה לישועה, ומהבנין הסמוך יצא יהודי מוכר ונשוא פנים, ששמו ידוע כאחד מתומכי התורה. הוא ניגש אלי בחביבות, ואמר כי בביתו מתקיימת כעת שמחת "שבע ברכות" ואין להם "פנים חדשות", כנדרש, לפי הדין צריך שישתתף בסעודה מישהו שלא השתתף עד עכשיו בשמחת החתונה על מנת שיוכלו לברך את שבע הברכות. מה להפסיד לא היה לי, אמרתי לעצמי לפחות אטול ידי לסעודה להחיות את נפשי נכנסתי לשם, ומסביב לשולחן הסבו עוד שני יהודים מוכרים לי מאזור מגורי בביתר הם שאלו אותי בלחש איך הגעתי לפה וסיפרתי על קורותי. הם לא הכירו אותי יותר מידי, אבל במרחק הכל נעשים ידידים הם פתחו בדברים להסביר מיהו ה"פנים חדשות שבאו לכאן", ומילאו פיהם שבח על הראש כולל הנכבד שנקלע לכאן באופן "מקרי" ועל הכולל החשוב שאני מופקד עליו. סוף דבר, אחרי ברכת המזון נערכה במקום התרמה קטנה ומהירה ויצאתי מהשבע ברכות כשבכיסי כמה אלפי דולר נכבדים עבור אברכי הכולל!

השגחה פרטית על הבריאה אפילו הדיבור לפי רצון הקב"ה:

ובזה נבוא לביאור דברי הפרשה יש להתבונן בדברי בלעם שאמר לא אוכל לעבור את פי השם קטנה או גדולה והרי קל וחומר אם קטנה אינו יכול כל שכן גדולה ומדוע הוסיף גדולה? וביאר הגר"א שבלעם ידע שיש שמות השם שהם מדת הרחמים ויש שמות שהם מדת הדין, ובכדי לעורר קטרוג על כלל ישראל היה צריך להשתמש בשמות של מדת הדין, וידוע שם הוי"ה מדת הרחמים ומאידך שם אלקים מדת הדין, אך בשני שמות אלו אם נחלק השמות מתהפך תכונתם אות ו' ואות ה' לבדן הרי מדת הדין, ומאידך אם נקח משם אלוקים אותיות אל"ף ולמ"ד יהיה שם מדת הרחמים, ובלעם היה בערמתו מכוון לומר בכל שם הרומז למידת הדין אך עושה עצמו כאילו רוצה לומר מדת הרחמים, והקב"ה בעל כורחו היה מאלצו להוציא מפיו שם של מידת הרחמים, ולכן כאשר רצה להקטין שם הויה הקב"ה שם לו רסן בפיו ולחצו לגמור השם שיהיה מדת הרחמים ולא דין, וכאשר רצה לעשות גדולה לומר שם אלוקים בשלמות הכניס לו חכה ועצר אותו באמצע כדי שיהיה מדת הרחמים עיי"ש. ומעין דרך זה פירש הבא"ח את הפסוק שבלעם ידע שברגע של כעס כמימרא צריך למצא מילה אחת שבה יוכל לבקש בקשתו, והחליט לומר "כלם" מלשון כליה רח"ל, אולם הקב"ה היפך לשונו ואמר ותרועת "מלך" בו במקום כלם- מלך, והנה אם נתחיל הפוך מאות תשר"ק יוצא מלך, אך הרי בני ישראל תמיד מתחילים מימין לשמאל א-ב-ג ויוצא כלם, וכו' אולם כיון שאומות העולם מתחילים הפוך משמאל לימין, לכן הקב"ה אילצו להפוך סדר האותיות ואמר מלך. ונמצא אם היה מתחיל מאותיות הקטנות יוצא כלם, אבל אם מתחיל מהאותיות הגדולות יוצא מלך, וזוהי כוונת בלעם שאפילו שרציתי להתחיל מהאות הקטנה כדי לומר כלם והקב"ה הפך שאתחיל מהאות הגדולה ויוצא מלך. ודבר זה מלמדנו מוסר השכל שאפילו דיבור האדם שהוא בשליטתו הבלעדי לכאורה, בכל זאת מראה לנו הקב"ה כי הכל תחת השגחתו יתברך ואפילו דיבורו. 1. וכך בסיום כל עליה מודגש המסר הזה. וכן דרשו 2. חז"ל שפיו הכשילו ומאת השם שמים בפיו.

פי האתון:

עוד מבואר במשנה מסכת אבות פרק ה משנה ו עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון וכו': וכתב בעבודת ישראל ליקוטים לאבות פרק ה משנה ו פי האתון. היינו לבל יתגאה האדם במעשיו ובתנועותיו באשר שהם מכח הבורא יתברך שמו, ולזה בלעם שנתגאה בפיו, וכוחו היה בפה רמז לו ה' יתברך שהוא הנותן לו כח, והיינו שהאתון פתח פיו ונצחו: והוא מבואר יותר במדרש במדבר רבה (וילנא) פרשה פרשת בלק ויפתח ה' את פי האתון להודיעו שהפה והלשון ברשותו שאם בקש לקלל פיו ברשותו, ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי אף על פי שמדבר בלשון הקדש עובד כוכבים לשונו סרוח, לו יש חרב בידי משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש בדרך ראה אנקה אחת התחיל מבקש מקל להורגה אמרו זו אי אתה יכול ליטול היאך באת לרפאות בלשונך נשוך נחש, כך אמרה האתון לבלעם אני אין אתה יכול להרגני אלא א"כ חרב בידך והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלימה שתק ולא מצא תשובה התחילו תמהים שרי מואב שראו נס שלא היה כמוהו מעולם, וכן הוא מדרש תנחומא פרשת בלק (ט). וכן כתב הזוהר כרך ג (במדבר) פרשת בלק [דף קפד ע"ב]. והוסיף בספר ברית שלום במדבר פרשת בלק ויבואר על פי מה דאיתא (סנהדרין סה, ב) רבא ברא גברא, (על ידי ספר יצירה שלמדו צירוף אותיות של שם, רש"י), שדריה לקמיה דרבי זירא, הוי קא משתעי בהדיא ולא הוי קא מהדר ליה, (שלא היה בו דיבור), אמר ליה מן חבריא את, הדר לעפרך. שמעינן מהא דיש ביד אדם יכולת לברוא איזה דבר שירצה על ידי צירוף השמות, אפילו אדם יכול להבראות, אלא שאינו יכול ליתן בו הדיבור, רק הקדוש ברוך הוא בעצמו שם פה לאלם.

אפילו בזמן שכיבה הי"ת שומר הן עם כלביא:

ועוד נלמד מפרשת בלק שנרמז בפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". שעם ישראל אפילו כאשר שוכבים ואין מצידם שום עשיה הרי עדיין הם כארי או כלביא ומי יעיז להקימו בהיות והקב"ה שמור ישראל, וכן פירש באוה"ח הקדוש שהחודש יום פקדתו זכותו תגן עלינו. ובעצם כל התכניות של שני רשעים אלו נעשו בניהם בארמונות המלוכה ובסודי סודות לא לעיני בנ"א וק"ו שלא מידיעת בנ"י ומרע"ה, וללא שום התגוננות הן גשמית והן רוחנית מצד בנ"י והקב"ה משגיח ומקלקל להם התוכניות ואפילו הדיבור שלהם מבלבל ומהפך ובלבד שלא יוכלו להזיק לכלל ישראל. ויסוד זה מתבאר מכל הפרשה חזור והדגש כי אין אפשרות לעשות דבר נגד רצונו יתברך כמאמר בלעם שהיה נביא אומות העולם ועליו נאמר לא קם כמשה בישראל אבל באומות העולם קם והוא בלעם, והוא אומר לא אוכל לעבור פי השם קטנה או גדולה, טובה או רעה מלבי אשר ידבר השם אותו אדבר, ואפילו יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי השם אלוקי.

מהשם מענה לשון:

וכבר אמר שלמה המלך במשלי פרק טז (א) לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן: וכתבו על כך חז"ל בכמה מקומות שאפילו דיבורו של האדם תלוי בהשגחה מהשמים, וכתב במדרש משלי (בובר) פרשה טז סימן א לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. להודיעך שהכל מיד ה' לא מן האדם, לא מחשבת לב, ולא דבור לשון, שנאמר ומה' מענה לשון.

אפילו תפילתו של האדם תלוי בידי שמים:

ומבואר שאפילו בתפילתו של האדם הדבר תלוי בידי שמים, כן מבואר במסכת ברכות דף לד ע"ב משנה. המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע? אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף. וכ"כ האלשיך דניאל פרק ט כיצד האדם צריך להתפלל. וז"ל יעמוד מרעיד ואימתו יבעתהו מהכין לבו ודבר דבר דבור על אפניו, גם כי יסדר סדר תפלה בתחלה, על כן את הדבר הזה יעשה, כי טרם יענה יחלה פני אל ויחנהו, יבינו מה שיאמר יורהו מה שידבר, ויתן לו מענה לשון בל יכשל בלשונו לדבר דבר שלא רצונו, ובגלל הדבר הזה סדרו קדמוננו ביום הזכרון בקשת אוחילה לאל, וכן אשאלה ממנו מענה לשון, והן זאת היתה עם לבב אנשי כנסת הגדולה, אשר למדונו להועיל להקדים בכל תפלה ותפלה פסוק ה' שפתי תפתח וכו', לבקש מאתו ית' טרם נדבר יפתח שפתינו במענה לשון, וסדור דברים נאים ומתקבלים לפני אלוקי עוזנו עכ"ל. וכ"כ בספורנו פרשת בלק (כח). ללמדנו שאפילו תפילתו של האדם צריך להתפלל שהשם שפתי תפתח שלא יכשל בלשונו בכדי שתתקבל.

וכ"כ בעניין משה רבנו בתורת המנחה פרשת בשלח דרשה כג לר' יעקב ב"ר חננאל סקילי (או צקלי) היה מחכמי ספרד מתלמידי הרשב"א. וז"ל וזה דבר של תימה כיון שכל כך היה משה חושק ומתאוה בכניסת הארץ שאפילו אחר הגזירה לא נמנע מלבקש רחמים עליה, אם כן היאך הוציא מפיו בזאת השירה ששר לה', "תביאמו ותטעמו" הוציא עצמו מן הכלל ואל יפתח אדם פיו לשטן, שמא תאמר כבר נתברר לו בזה הרמז שכבר נגזרה עליו הגזרה אם כן מה היה מתחנן לבטלה? דע כי משה לא נתכוון לומר אלא תביאנו ותטענו וכך סדר וערך הדברים בלבו, וכשבא להוציא ולבטא בשפתיו יצאו הדברים והופיעו על פיו בעל כרחו ברצון השם ית' הה"ד (משלי טז א) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, האדם יערוך הדברים בלבו ויסדרם אבל כשיבא להוציאם אין בידו להוציאם אלא כרצון השם ית', והיינו דכתיב ומה' מענה לשון, שהוא ית' יודע מחשבות אדם קודם שיצאו מן הכח אל הפועל הה"ד (תהלים עז ז) עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי עכ"ל.

אברהם אמר נשתחוה ונשובה:

וכן מצינו אצל אברהם אבינו בפרשת וירא (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם: ומבואר במסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מג. וכן הוא במסכת מועד קטן דף יח ע"א. וכ"כ בפסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא מ – בחודש השביעי דבר אחר ונשובה אליכם לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון (משלי ט"ז א') שנתבשר שיצחק חוזר לו. וכ"כ במדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא ונשובה אליכם (בראשית כב ה), בשרו פיו שהוא הולך וחוזר, ורוח הקודש אומר לאדם מערכי לב [ומה' מענה לשון] (משלי טז א). וכן מצינו אצל ריב"ז במסכת גיטין דף נו ע"א שביקש להציל רק את יבנה וחכמיה ועל כך נאמר בגמרא, קרי עליה רב יוסף, ואתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא.

המגיד שיעור טעה שלוש פעמים לומר את הסיום בהשגחה:

סיפר רבי אלימלך בידרמן שליט"א, סיפור מדהים שמראה מעל לכל ספק את גודל ההשגחה העליונה. "תראו מה זו טעות אנוש ש"מאת ה' הייתה זאת. יש יהודי בשם הרה"ג רבי זאב בער שמתגורר בשכונת 'גני גאולה' בירושלים, ר' זאב התפלל כפי שנוהג מדי יום בביהמ"ד 'נחלת עקיבא' הסמוך, ובהיותו בכור, נעמד לאחר התפילה לעשות 'סיום' על מסכת בבא קמא בכדי להיות פטור מהצום כנהוג בערב פסח. "ר' זאב היה המתפלל היחידי שערך סיום באותו מנין, ועל כן נאספו סביבו כל המתפללים, והוא החל לקרוא את השורות האחרונות בגמרא, כשהוא מפרשם לעצמו ולסובבים בטוב טעם ודעת. תוך כדי קריאת הגמרא הרגיש שהינו מכיר היטב את דברי הגמרא, וחשב לעצמו שמא הוא זוכר אותם מימי קדם משנות בחרותו בישיבה, והמשיך ללמוד עד שסיים את הגמרא. וכשרצה לומר 'הדרן עלך' שם לב שכתוב הדרן עלך פרק מרובה הפרק השביעי ממסכת בבא קמא, במקום הפרק העשירי שהוא האחרון ובו מסיימים את המסכת". "מיד התברר לו שבטעות נטל לידיו את הכרך השני של בבא קמא במהדורת שוטנשטיין, במקום לקחת כרך ג' ולכן הוא זכר את הגמרא. כאן המבוכה נמשכה הוא הוציא מארון הספרים מסכת בבא קמא אחרת, ופתח במקום שפתח והחל לקרוא בקול את הקטע האחרון שבפרק 'הגוזל' וכשסוף סוף סיים ללמוד והחל להכריז 'הדרן עלך', ראה ששוב טעה וסיים פרק הגוזל עצים (הפרק התשיעי) ולא את פרק הגוזל ומאכיל (הוא הפרק האחרון). והיה הדבר לפלא גדול; מי הוא שטועה בעת אמירת 'סיום', ועוד שתי טעויות כאלו בזו אחר זו? לא ראינו ולא שמענו עד עצם היום הזה! "אחד המתפללים כבר שאל אותו האם שתה לשוכרה והוא השיב לו מיניה וביה, 'דווקא בגלל שלא שתיתי היום אני מבולבל מעט, אני בצום, וטרוד בהכנות לפסח וגם נולד לי ילד לפני כמה ימים "הבושות שהיו לר' זאב באותו רגע היו גדולות, בפרט שהוא משמש כ'מגיד שיעור' בביהמ"ד, והוא אמור לדעת כיצד עורכים סיום מסכת, בנוסף, היה זה 'טרחא דציבורא' שנמשך כל מעמד הסיומים, כעשר דקות. "לאחר שסיים ב'שלישית' את מסכת בבא קמא, התיישבו הקהל למסיבת לחיים, ופתאום רצו כמה אנשים בבהלה והודיעו כי יש מחבלים בחוץ. באותם רגעים הסתובבו אותם ישמעאלים ימ"ש וזממו לפגוע ביהודים ה"י. וכעת ראו כולם את גודל הנס, שכידוע אותם חיות אדם הגיעו תחילה ברכבם על יד ביהמ"ד 'נחלת עקיבא', כשהם רוצים לבצע את זממם ולפגוע במי שיבוא או יצא מביהמ"ד. אלא שלא מצאו שם איש, ונסעו הלאה "תחשבו", אומר ר' מיילך, "אילו היה עורך מיד את הסיום בלי עיכובים שונים המתפללים היו יוצאים כמה דקות קודם והמחבלים מוצאים אותם, ובפרט שהיו שם בציבור המתפללים אנשים מבוגרים שאין בכוחם לרוץ, ומי יודע מה היה קורה רח"ל כולם ראו בעיניהם כיצד הכל לטובה, אם בתחילה היו חלק הקהל שהתרגזו מדוע הוא מעכב אותם בטעויותיו, ובפרט ביום מלא וגדוש בעבודת הקודש כמו ערב פסח, שכולם ממהרים, כולם ראו שדווקא הטעויות היא שעמדה להם להותירם בארץ החיים".

מה עושים כשבעל הקטרינג לא רשם את ההזמנה:

מספר יהודי מבני ברק: בשעה טובה ומוצלחת, בכ“ו בחשוון חגגתי לבני בר מצווה. אולם לשמחה כבר היה לי מן המוכן: הוריי גרים ביישוב חשמונאים, יש להם חצר גדולה ונאה, והם שמחו לארח את שמחת הבר מצווה שלנו. לגבי האוכל התקשרתי לקייטרינג מסוים, וקבעתי איתם שיכינו לי מאתיים מנות לכ“ו בחשוון. יום הבר מצווה מגיע. כולנו נרגשים ושמחים. בסביבות השעה שבע אני מתקשר לבעל הקייטרינג, ומזכיר לו שהאירוע עומד להתחיל עוד מעט. והנה, הבן אדם לא יודע על מה אני מדבר: ”בר מצווה?! היום?! לא כתוב לי כלום ביומן“. ”מה פירוש???“ אני המום, בעל הבית מבולבל, ושנינו מגלים כי אני התכוונתי ללילה זה – אור לכ“ו, ובעל הבית הבין שהבר מצווה בכ“ו, היינו בלילה שלמחרת. יש אולם, יש בחור בר מצווה, יש מאות מוזמנים, וסעודה אין. התפללתי לה‘ שיעזור לי, והתחלתי בסבב טלפונים. עברתי מקייטרינג לקייטרינג, וכולם נענים באותו פזמון: אין להם מאתיים מנות מיותרות. אלה לא שתיים או שלוש מנות, שעוד אפשר למצוא אני ממשיך. ה‘ בוודאי יעזור לי ויציל אותי מהבושות הגדולות. קייטרינג נוסף עונה. הפעם אני מנסה לשאול, אולי יש להם לפחות חמישים מנות. הם כמובן עונים שאי אפשר, אבל אחרי כמה דקות הם מתקשרים אליי ואומרים: ”יש לנו מאתיים מנות בשבילכם, ותוך כמה דקות אנחנו אצלכם“. איני שואל שאלות. הזמן קצר והמלאכה מרובה. הקייטרינג מגיע, האוכל מצוין לפי כל קנה מידה, ממש כסעודת שלמה בשעתו, והמוזמנים מגיעים אל המוכן, בלי להעלות על הדעת שהם סועדים עתה כמו עם ישראל במדבר, שירד להם מן מהשמים. בסוף האירוע שאלתי את בעל הקייטרינג איך היו לו בשבילי מאתיים מנות, ומה פשר העניין שבתחילה אמר שאין לו, ואחר כך אמר שיש לו ענה לי בעל הקייטרינג: ”כשמישהו מזמין קייטרינג, אנחנו לוקחים ממנו את כל הפרטים במדויק: שם ומשפחה, טלפון בבית ופלאפון, וכמובן המקום שבו נערך האירוע. והנה, היום היה רשום ביומן ’משה שבע ברכות‘. כזה מין רישום עלום. מי זה משה? איפה השבע ברכות? אני שואל את כל מי שנראה לי קשור לשורה הזאת ביומן, ואף אחד לא יודע לענות במה מדובר. "אני מחליט להמר ולהכין מאתיים מנות, כי נראה לי פחות גרוע להיתקע עם האוכל, מאשר לתקוע מישהו שהזמין אנשים ואין לו מה להגיש להם. אנחנו עובדים ומכינים, ובשעה שבע בערב, השעה המקובלת שבה המזמין מתקשר ומבקש שאבוא, אף אחד לא מתקשר. אנחנו מחכים עוד קצת, ובסוף אין משה ואין שבע ברכות, אבל יש אותך עם הבר מצווה שלך. חיכיתי עוד קצת כדי להיות בטוח שאף אחד לא צריך את המנות האלה, ואחר כך התקשרתי אליך“. זה ההסבר המפליא למאתיים המנות שחיכו לי. מדהים איך הקב“ה ניהל את הכול וסידר לנו את האירוע בצורה מדהימה כל כך. כאן יש טעות בתאריך, שם מכינים מנות בלי לדעת למי, והקב“ה מציל מהפסד ומושיע ושולח. עם הכנס בני לעול מצוות, הוא זכה לקבל גם שיעור באמונה. [עלון השגחה פרטית]

איך טעות מעצבנת הצילה אותו מלשלם ארבעים אלף:

הרב מרדכי הכהן מלאכי שליט"א 'בטחוני בצורי': מספר ידידי הרב ל. שווייצר: היה זה לאחר מיד נישואי, בשנת תשע"א. רכשתי דירה בבית שמש ב"מתחם גולובנצ'יץ". וכשחלפו שנתיים והעניין לא התקדם, רכשתי דירה נוספת בקרית גת, כדי לא להשאר בלא כלום. חלפו שנתיים נוספות, והוצרכתי למכור את הדירה בקרית גת. נמצא קונה הגון שניאות לשלם את המחיר המבוקש, וחתמנו חוזה אצל עורך דין. כאן נתעוררה בעיה. כדי למכור את הדירה יש לשלם "מס רכישה", שהסתכם בכארבעים אלף שקלים. החוק קובע כי אדם שמוכר דירת מגורים יחידה פטור מהמס, אבל על שמי היתה רשומה גם הדירה הראשונה בגולובנצ'יץ, ולכן נדרשתי לשלם מס כמי שיש לו 2 דירות. הגשתי ערר באמצעות עורך הדין שלי, שהלא הדירה בגולובנציץ אינה כרגע יותר מחלום בעלמא, וממילא מדובר בעצם בדירה יחידה, אבל הערר שלי נדחה. כסף לשלם את המס לא היה לי ודחיתי את הענין, אולם העו"ד הבהיר לי, שבלי לשלם את המס לא ניתן לבצע העברת בעלות עבור הקונה, ואם אמשיך להתמהמה ייווצר מצב של הפרת חוזה עם הקונה בקרית גת, מה שיחייב אותי בתשלום קנס של שמונים אלף ש"ח, כך שעדיף לי לשלם את המס מה עושה אברך כולל צעיר שצריך לשלם ארבעים אלפים ואין לו? פניתי לדבר אל הקב"ה. כאברך כולל לא היה לי פנאי לנסוע לכותל המערבי, ואף לא לשבת לומר תהלים פשוט, בדרכי לכולל הייתי פונה אל השי"ת ואומר לו: "אבא, בבקשה תסדר לי את הענין הזה, שמכביד עלי ומפריע לי ללמוד את תורתך הקדושה. אני לא מבקש כסף, ואני לא נותן לך עצות, אתה יודע טוב ממני מה ואיך לעשות כדי שאוכל להמשיך לשבת וללמוד במנוחת הנפש, יש לי 5 ימים לסדר את הענין ואני מבקש ממך לעזור לי בזה". כך דיברתי אל הקב"ה בדרך הליכתי לכולל וגם בדרך חזרה, מידי יום. חלפו הימים, וכשראיתי שהענין לא הסתדר, לא נותרה לי ברירה. פניתי לסניף הבנק ומימשתי "אשראי ברגע" על סך 40.000 ש"ח כדי לשלם את המס המיותר. כשהכסף נכנס לחשבון העו"ש העברתי אותו לפיקדון, כדי שלא יתמסמס, ואחר פניתי למשרדו של העו"ד, מסרתי לו שיק פתוח, בתקוה שהוא יצליח להוריד את הריביות שהצטברו, וסיכמתי אתו שכאשר הוא יהיה ברשות המיסים הוא יתקשר אלי ואשחרר את הפיקדון בסכום המדוייק, ורק אז הוא ימסור להם את השיק. אחר קיימתי בעצמי "ויחזור לתלמודו" והסחתי את הענין מדעתי. עבר חודש ימים, וביום חמישי אחד פנה אלי ידיד בכולל וביקש הלוואה עבור צרכי שבת. התקשרתי לבנק כדי לבצע עבורו העברה בנקאית, והפקיד אומר לי שהחשבון שלי מעוקל לשאלתי: "על מה ולמה"? התשובה היתה: אין לנו רשות לפרט בטלפון, אני יכול לומר לך מילה אחת: מיסים. או אז נזכרתי שאכן עד לרגע זה העו"ד לא התקשר שאשחרר את הפיקדון! כעסתי מאד על התרשלותו של העו"ד. התקשרתי אליו מיד וענה לי המזכיר שלו. שפכתי עליו את מרתי, הרי אמרתם לי שזה דחוף וחייבים לסדר את זה תוך חמשה ימים, ובסוף לא בצעתם את תפקידכם, כעת עיקלו לי את חשבון הבנק סיימתי לשפוך את מה שבלבי עליו, והוא אמר שיעביר את הפרטים לעו"ד בהקדם האפשרי. שעה לאחר מכן נסתיים הלימוד בכולל, או אז ירדתי לסניף הבנק הממוקם בחזית הבנין, כדי לבדוק מה בדיוק אירע בחשבון. עברתי מפקיד לפקיד כמיטב המסורת, עד שהתברר לי שהעיקול לא הוטל על ידי רשות המיסים אלא על ידי עיריית ירושלים עבור חוב ארנונה בלי קשר למס רכישה. חוב ארנונה לא היה לי, הארנונה שלי משולמת על ידי הוראת קבע מסודרת, ועכשיו החלה סדרת טלפונים לעיריית ירושלים להבהיר את הטעות תוך כדי, אני רואה שהעו"ד מחייג אלי הבנתי שאני עומד לקבל ממנו על הראש, על האשמת השווא שהטחתי בו, והעדפתי לא לענות כרגע לשיחה הבלתי נעימה, ולהמתין לעיתוי מאוחר יותר, כשגם הוא ירגע ביום ראשון, אחרי סבב טלפונים הצלחתי להשיג את ביטול העיקול של העירייה, ואחר כך התקשרתי לבנק לבקש שישחררו את הפיקדון כדי שהעו"ד יוכל להשלים את תשלום המס ולהעביר את הדירה על שמו של הקונה. חודש נוסף חלף לו הגיעו ימי בין הזמנים. בשעת הפנאי אני עובר על חשבון הבנק, ומגלה שה 40.000 ש"ח עדיין נמצאים בחשבון ואז אני נזכר שהעו"ד כלל לא דיבר איתי מאז, ושום דבר לא התקדם שוב התקשרתי אל העו"ד והפעם הוא ענה בעצמו לטלפון. שאלתיו בטרוניה: הייתכן שאותי אתה מלחיץ להשיג את הכסף תוך חמשה ימים, ואילו אתה לא מתקדם כלל והכסף שלוויתי מונח כאבן שאין לה הופכין? העו"ד ענה לי בפליאה: "איני יודע מה אתה שח! באותו יום חמישי שהתקשרת בקשר לעיקול, הצטערתי מאד על העגמת נפש שנגרמה לך, מיד פניתי לרשות המיסים ואמרתי לפקיד שהם הטילו עיקול על החשבון שלך. והנה מה שמעוקל בחשבון הוא כסף שהכנת לתשלום המס. יתכבד נא הפקיד ללחוץ על "אנטר" ולממש את העיקול, הכסף המעוקל יעבור מיד לרשות המיסים, ובבקשה ממנו שישים מיד חותמת של "שולם" על דרישת התשלום, וכך נוכל לבצע מיד העברת בעלות בטאבו. הפקיד קיבל את דברי, לחץ על "אנטר" והחתים מיד "שולם" ובו במקום בוצעה העברת בעלות לקונה! הבנתם מה קרה? כשאני התרוצצתי בבנק העו"ד היה ברשות המיסים, אני לא עניתי לו בטלפון ולכן הוא לא ידע שהעיקול הגיע בכלל מהעירייה, הוא נשא ונתן עם הפקיד ש"הקיש אנטר", אבל העיקול לא היה של רשות המיסים אלא של העירייה, כך שהעיקול לא יכול היה להתבצע אבל החותמת שולם כבר ניתנה, והעברת הבעלות התאפשרה, וכך לא נותר לי כעת אלא להחזיר אחר כבוד את ה-40.000 ש"ח לבנק, לתשלום הלוואת האשראי שנטלתי! כך התברר ש"טעות מעצבנת" של עיריית ירושלים, + שיחה שלא עניתי לעו"ד חסכה לי תשלום של סך 40.000 ש"ח.

מוסר השכל:

הראת לדעת כי כל אדם מישראל מונהג ומושגח באופן פרטי ופרטני ואין שום בריה בעולם שיכול להזיקו או לעוזרו נגד רצון השי"ת עד שאפילו דיבורו של האדם אינו שולט בו אלא כרצון השי"ת, עד שאפילו גדול הנביאים בעכו"ם הודה בפה מלא בדבר, וגם בלק גדול המכשפים שידע והכיר כי כל כוח אומה זו בפיהם וחשב לגבור עליהם בכוח הפה הגיע להכרה כי הקב"ה שולט על הכל, וכאשר ביארנו שאפילו תפילתו של האדם תלוי בהשגחה עליונה, וכאשר האדם מאמין באמונה שלימה בזה שהכל בידי שמים הרי בטלו כל החשבונות המפריעות לאדם בקיום התורה והמצוות, אלא יאמין ויבטח בקב"ה שכל המגיע לו יקבל ולא יועיל שום אדם בעולם לשנות את מה שנגזר עליו, ולכן תמיד יהיה בראש מעייניו לבחון את מעשיו ודיבורו האם הם רצויים לפני השי"ת או שזה נגד רצון השי"ת ועי"ז יצליח בכל דרכיו ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח אמן.