בין המצרים: לחיות עם שאלה ולהפכה לשליחות

"כָּל רוֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים…" יש רגעים בשנה שבהם הזמן עצמו לוחץ. המרחב מתכווץ, הלב מצטמצם, התקווה נראית רחוקה. בין המצרים – זו לא רק תקופה של לוח השנה. זו תקופה של הנפש. תקופה שבה החושך נהיה מוחשי, והשבר – מורגש כמעט בגוף.

יש  תקופות כאלה… שבהן נדמה ש"אין לאן לברוח." הציפיות נשברו, החלומות התרסקו, והכוחות – דועכים. "כל רודפיה השיגוה" – לא רק אויב מבחוץ. לפעמים אלה הפחדים, האכזבות, הקולות שבתוכנו שאומרים": לא תצליח. זה הסוף. אין טעם".

אבל דווקא בין המצרים, דווקא שם – "גם כי אֶשֵּׁב בַּחֹשֶׁךְ – ה' אוֹר לִי." החושך הוא לא סתירה לנוכחות ה'. הוא המקום שבו מתגלה מה שבתוכי באמת.

האדם נבנה מתוך משבר. הנפש מתעצבת לא רק בשמחות, אלא גם בקירות שהיא פוגשת. מי שיודע לשבת מול כאבו – ולא לברוח – יוצא ממנו חזק יותר, בהיר יותר, קרוב יותר.

מתוך החורבן, מתוך קירות האבנים השחורות של תשעת הימים, נולד אור חדש. לא למרות השבר – אלא דרך השבר.

פעמים שיש לאדם 'שאלות' על החיים, למה הוא לא מצליח למה הוא לא מתקדם, איך הוא לא מתפתח, הוא הרי כ"כ הרבה משקיע למה אין תוצאות…החתם סופר מלמד אותנו שההמתנה -לתשובות היא לא כישלון של האמונה, אלא מהותה של האמונה!

כשיהודי שואל בליל הסדר "מה נשתנה?", והוא אינו מקבל תשובה מספקת – הוא ממשיך בכל זאת את הלילה, ממשיך באמירת ההגדה, ממשיך באמונה. זוהי החוויה הקיומית של יהודי: לשאול – ולהישאר. לא לברוח. לא להפסיק את ההגדה, לא לפרוש מהסדר. יש "קושיא", והיא חזקה – אבל יש גם "קדש, ורחץ, כרפס", ואחר כך "מגיד", ו"אפיקומן". ממשיכים. זוהי אמונה שאינה נסמכת על מערכות חשיבה הידועות לנו בלבד, אלא על קשר עמוק יותר – קשר עם הבנה שיש תשובות לשאלות ואת התשובות אנו לא מחכים לקבל אלא אנחנו יוצרים את התשובות במהלך השנים…

זו עוצמת האמונה = יכולת הכלה רגשית של אי-ודאות

זה  תהליך של בניית חוסן רגשי.

אחד מהצרכים הבסיסיים של האדם הוא ודאות. אך מי שאינו מסוגל לשאת ספק – קרוב מאוד לשבר. דווקא היכולת לשהות במצב של עמימות, מבלי להתמוטט – היא סימן לעוצמה נפשית.

פינחס, כביכול חי עם תחושת הדחייה, עם העלבון, עם הסתירה – אבל הוא לא קורס. הוא אינו מתריס נגד שמים, אינו פותח במחאה. הוא אוגר בתוכו שאלה שאין לה מענה, ובונה מתוכה זהות של ענווה עמוקה וביטול כלפי רצון השם, הזהות היא דווקא בגלל תחושת הדחייה שהוא חווה

האמונה היהודית הוא אינה שוללת את הספק. להיפך: היא מאפשרת לו קיום, אך מקבעת אותו בתוך מסגרת של נאמנות.

כלומר יש לי שאלות, אני מאמין, ויש לי שאלות, ולא תמיד יש תשובות אבל כן יש לי מחוייבות.

הרמב"ם עצמו לא נרתע מ"שאלות קשות", ואף הודה במקומות מסוימים שאין תשובה אנושית לכל כמו שאלת הבחירה והידיעה, אבל זה לא אומר שאין תשובה בעולם, זה כן אומר שבעולם מושגי אנושי לא תמיד נמצא תשובה לכל דבר

השכל האנושי הוא עצום ויש להעריך אותו, הוא מבחר האדם אך הוא גם מוגבל, והאמונה היא הודאה בגבולו.

מה שפינחס עושה זו מחויבות לאמונה יהודית הוא מקבל מציאות בלתי פתירה, ודווקא מתוכה קם ופועל במסירות נפש מוחלטת למען כבוד שמים.

-נסביר, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הוא לא כהן מלידתו הוא נעשה כהן, ולמה הוא לא כהן מלידתו הרי הוא נכד הכה"ג – אהרן הכהן.

אז למה הקב"ה משבח את פנחס על אופן התנהגותו ומעניק לו כהונה, לכאורה איך זה ייתכן הרי פנחס הוא כבר כהן כי: "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן…" זאת אומרת שבעצם פנחס כבר היה כהן ומה פשר נתינת הכהונה למי שהוא כבר כהן ?
אלא שפנחס נולד לפני שמשה משח את אהרון ובניו בשמן המשחה, ואהרון ובניו החלו להיות כוהנים רק מרגע שנמשחו ורק ילדיהם שנולדו אחרי שנמשחו יהיו כוהנים ופנחס נולד לפני שנמשחו ולכן בעצם הוא לא היה כהן ונהיה כהן רק מרגע שהקב"ה נתן לו את הכהונה.

• כך הוא הסיפור של פנחס, הוא איננו כהן.

כל המשפחה אוכלת ממאכלי הכהנים, קדשים, והוא לא יושב אתם

הוא אינו יושב עם משפחתו ואוכל אתם בשר הקדשים, הוא יושב בסוף השולחן ואוכל חולין – זה לא רק צער של הדרה טכנית. זהו כאב קיומי. הוא שייך – אבל מנותק. הוא נושא שם כהונה – אבל ללא שייכות ממשית.

מכל המשפחה הוא זה שלא נבחר…

הכהונה שהודרה ממנו – מושגת לא בירושה, אלא במסירות נפש. לא בירידת שמן המשחה – אלא בקנאות דבקה ואצילית.

מוסר ההשכל: חיים עם השאלה, לא עם הפתרון

לא מחכים לפתרון אלא מייצרים אותו

הקב"ה אומר 'תהיו שותפים שלי' אם יש מציאות קשה אני מייצר מציאות חיים אתם מייצרים את המשמעות…

כמה מאיתנו מסוגלים לשבת ליד שולחן ולהרגיש שמחלקים קדושה לכולם…. – ולי לא?  כמה אפשר לחיות עם שאלה שאין לה תירוץ?

לא כאשר נחפש תשובה נמצא איכות חיים

אלא כאשר נייצר איכות חיים נמצא את התשובה

וכך היה פנחס

היכולת להישאר בתוך המתח בין האמונה לספק, בין הדחייה לשייכות,  אין הבטחות מהירות – ותשובות ברורות

כמה עמוק וכמה חד ומצלצל הוא הכאב של פנחס

כולם אוכלים בשר קודשים, שזוהי זכות הכהנים ודווקא הוא – בנו של אלעזר בן אהרן הכהן – דחוי. לא בזעם, לא בגירוש, לא בפסילה, אלא בדממה, דממה ואמונה!

הוא יושב סביב השולחן עם כל בני המשפחה, הוא חלק מן השושלת, נושא בתוכו את כל היוחסין, אבל נעדר – כי לא נמשח לכהונה, כי לא נבחר, כי לא נכלל.

הוא רואה את אחיו ואחיותיו נוטלים מן הקדשים, אוכלים בטהרה ובשמחה, והוא אוכל – חולין.

הוא יודע שאין לו חלק ונחלה בכהונה.

פינחס איננו מתקומם. הוא גם לא מתנתק. הוא אינו פורש מן השולחן ואינו בורח מן המקום. הוא יושב שם – ואוכל חולין. איזו מידה של קבלה, של ענווה, של המתנה. זו לא ענווה רכה – זו ענווה עם נחישות ועשייה, לא שפלות אלא ענווה ועוצמה

ענווה של אדם ששותק לא מפני שהוא שותק – אלא מפני שהוא מקבל את רצון ה' גם כשהוא לא מובן. אם ננסה לרדת לעומק החוויה הזו – נגלה שהיא מהשיעורים העמוקים ביותר של התורה.

איך לחיות עם שאלה, איך לשרוד עם תחושת ריחוק, בלי להפוך אותה למרד, בלי לעטוף אותה בציניות, ובלי לעמעם את הכאב  להכיר בכאב ולחיות בשמחה.

פינחס מחכה. לא לשם קבלת תשובה

אבל השתיקה הזו עצמה הופכת ליסוד. היא איננה רפיון – היא גבורה. כי יש עוצמה אדירה בלחיות בתוך שאלה בלי להפוך אותה לתירוץ לפריקת עול. לא לפנות לייאוש, לא להתבוסס ברחמים עצמיים – אלא לשבת, לא לעזוב את חיי היהדות כאשר הוא לא מקבל מה שהוא מבוקשו.

בתוך השתיקה, נולד מעשה הגבורה. לא פתאום. הוא לא מתפרץ מתוך סערת רגשות רגעית. הוא יוצא מתוך אותה המתנה ארוכה, עמוקה, ממתינה. הוא קם – והורג את זמרי. לא כי הוא כהן. להפך – הוא נוקט יוזמה של כהן עוד לפני שנעשה כזה. דווקא מי שהיה מרוחק מן הקדושה – מתגלה כשליח ה'.

ונסביר:

מעשה זמרי הוא מהאירועים הדרמטיים והמטלטלים שבפרשת בלק, הוא חושף בעוצמה את שבריריות המחנה ברגעי משבר – אך גם את גדולת הרוח של יחידים שבוחרים לשאת את האמת, גם כשנדמה שהיא אבודה.

האירוע היה כך, זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, מביא לעיני כולם, בגלוי,  ובחוצפה את כזבי בת צור – בתו של נשיא מדיין – אל תוך מחנה ישראל,  לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והוא מרשה לעצמו לאמר שהוא פועל בצורה הוגנת וראויה שהרי גם משה רבנו אשתו היא בת יתרו, ממדין.

(אמנם משה רבנו התחתן עם בת יתרו לפני שעם ישראל נעשה עם…אחרי שעם ישראל נעשה עם, צריכים להתחתן רק עם בנות ישראל או מי שעברה גיור ראוי) באותו רגע קשה של קריסה מוסרית ובלבול, כאשר העם בוכה בפתח אוהל מועד, קם פנחס ועושה מעשה.

הוא לוקח רומח בידו, ודוקר את זמרי וכזבי.

אבל את גבורתו של פנחס אי אפשר להבין רק בפעולה עצמה!

האדם לא נמדד במעשה שהוא עשה, אלא ברקע המעשה – אלא באישיות שעומדת מאחורי המעשה

פנחס איננו כהן,  הוא כן בן אלעזר בן אהרן, אבל הכהונה ניתנה לאהרן ולבניו ולזרעם אחריהם – כלומר, למי שנולדו לאחר משיחתם לכהונה.

פנחס נולד קודם לכן, ולכן נשאר "בחוץ".

כל משפחתו כהנים, קדושים, משרתים במשכן – והוא עצמו לא!

הוא היה יכול בקלות לגדול עם תחושת החמצה, קיפוח, ניכור. היה יכול לומר: אם אני לא בפנים – אני לא שייך… למה לי להיאבק למען עם שלא מעריכים אותי.

אבל דווקא הוא – מי שיכול היה להתבצר בפינה ולשקוע בכאבו, מי שיכל לאמר – 'אני המקופח'.

הוא זה שבוחר לתקן את ההפקרות המוסרית, ולעשות מעשה נאמנות מוחלטת לרצון ה'.

הוא לא מונע מכעס אישי, אלא מאהבה עמוקה לאמת, מלהט פנימי לקדושה.

יש לו את הסיבות לאמר, אם משה רבנו לא דאג לי, לא נבחרתי לכהונה, אם אני בחוץ…סוף סוף הוא רואה מעין 'צדק'…מאשימים את משה רבנו…

כך הוא יכל להרגיש ולאמר…

אבל לא, הוא לא מחפש את המקום שלו

אלא הוא מחפש את האמת

האמת זה המקום שלו!

הו אלא עושה חשבון, של: "האם יעריכו אותו"

"מה יגידו עליו"

"האם זה מתפקידו"

אלא הוא שואל שאלה – מה רצון השם.

והתשובה היא 'קנאות'

והוא עושה את מעשה הקנאות

מי שלא קיבל את הכהונה בירושה – קונה אותה במעשהו.

הוא קיבל בירושה את הכהונה, כדי שיוכל לקבל אותה במעשים שלו.

הוא מוכיח שהכהונה האמיתית אינה שייכת רק ללבוש של הכהן…אלא ללב המחויב לאמת ולרצינות.

הנאמנות  נמדדת לפי הנכונות.

הקב"ה מעיד עליו":פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בן אהרן הכהן… הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי… ואז יהיה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם "

 

פנחס מלמד אותנו, מי שבוחר להיות נאמן –מתוך מורכבות, מתוך תחושת חוץ,  מתוך הקושי – הוא זה שזוכה להיות הכי "בפנים…".

הקרבה אל ה' לא נקנית דרך תפקידים או מעמד – אלא דרך בחירה פנימית עמוקה ונאמנות למצפן האלוקי

ואולי זו ההגדרה העמוקה של שליחותו: הוא שליח נאמן של הקב"ה בתוך מציאות לא פשוטה – מציאות של ספקות, של מורכבויות, של קונפליקטים, של כאב אישי. ובתוך כל אלו – הוא בוחר באמת.

דווקא אותו פנחס שהוא לא כהן כמו כולם,  הוא לא  היה משוריין בהגנת הקדושה של 'כהן' כמו כל הכהנים, אין ממנו ציפיות אין לו תפקידים מיוחדים, הוא לא כמו כל הכהנים, בכל אופן, נותרה בו היכולת לפעול בקנאות אמיתית! לא מתוך גאווה – אלא מתוך טהרה! יש לו את כל הסיבות להיות 'המקופח' והוא בוחר להיות 'היוזם'.

רק אז ניתנת לו "ברית כהונת עולם".

מה שלא נמסר לו מהתחלה – ניתן לו מתוך מעשה. מתנת כהונה – מתוך התמודדות אנושית אמיצה. לא ירושה – אלא קניין.

כמה פעמים האדם יכול לאמר שהוא מרגיש הרגשה דומה

כמה אנשים שמרגישים שדילגו עליהם – אולי במשפחה, אולי בעולם התורה, אולי באמונה.

אולי בנושא המוסדות שלא מקבלים אתה הילדים שלהם

בנושא שלום בית או השידוך שהם קיבלו שלא נראה להם מתאים

הם לא מתוגמלים…

הם מרגישים ש… כולם זכו – רק הוא/ היא לא!

מעשה פנחס כמו כל אירוע התורה, הם לא אירועים של היסטוריה אלא תיאור של ההווה!

כל יהודי לומד תורה כאילו היום היא נתנה, והיום- התורה לא מבטיחה לכולם שוויון – היא מבקשת מהאדם אמת.

פינחס מלמד שהאדם לא נמדד לפי מה שנתנו לו – אלא לפי מה שהוא עושה עם מה שלא קיבל

מה שהוא עושה למרות שהוא 'לא קיבל!!

ואז נפתחת הדרך – דרך חדשה.

לא דרך של הבנה אלא של אמת. לא דרך של נחמה, אלא של שליחות.

האדם שהמתין – נעשה נושא הברית. זהו הסוד  של המאמין

הוא שותק כשאין מענה, מחכה בלי לערער, ומתוך ההמתנה הזאת – יוצא האור הגדול

הדחייה השקטה של פנחס, דוחים אותו,

לא מנמקים ולא מצדיקים –

זוהי גבורת של פינחס – ההמתנה…. שנים של ישיבה ליד שולחן, כל המשפחה אוכלת מבשר הקורבנות…רק הוא לא…

המשיך להאמין. פינחס לא זכה לכהונה כי נלחם. הוא זכה לה – כי שתק.

כי עמד בניסיון העמוק מכל

להיות שייך – מבלי להיכלל. הוא שייך והוא לא נכלל… הוא לא כהן עד שהוא עושה מעשה, מעשה קנאות

פנחס כאשר הוא כביכול 'סובל', הוא לא שואל 'למה'…אלא הוא שואל מה עושים עם המידע הזה.

הוא לא שואל "למה" במובן הזועם, אלא "מה עושים עם זה".

זו בדיוק תחנת המעבר שבין קורבנות לחירות.

כאשר האדם מחליט לחיות עם השאלה מבלי להפוך אותה לסיבה לנתק – הוא הרגע שבו הוא הופך ממתבונן לבעל בחירה, מנפגע לנושא שליחות לאדם עם ייעוד.

קנאות אמיתית, היא לא מגיעה ממקום ש 'תסכול' וכאב…לא!

אחת ההבחנות העמוקות ביותר שיש לעשות בנוגע לקנאות – היא ההבחנה בין קנאות טהורה לבין קנאות רעה ופוגצת

יש קנאות שמגיעה מתסכול, פחד, כעס או חוסר איזון פנימי – ויש קנאות שהיא ביטוי של לב טהור, של אהבה עמוקה לאמת, ושל מסירות מוחלטת לערכים נעלים. ההבדל ביניהן הוא תהומי – לא רק מבחינת התוצאה, אלא גם מבחינת המהות.

הקנאות הפסולה:

כאשר אדם סוחב בלבו כאב, תחושת דחייה, השפלה, ניכור, חוסר הערכה – פעמים רבות הוא ילביש את הקנאה והקנאות שלו, הכעס והתסכול שלו בלבוש של "עקרונות"…כאילו זה 'עקרונות'.

הוא יזעק על כבוד שמים, אבל בתוכו – הוא זועק את הכאב של הילד הפנימי שבו… שלא קיבל מקום…

הוא מחפש "אויב" כדי להשליך עליו את הרגשות שלא קיבלו תיקון… הקנאות הזו אינה טהורה – כי היא מגויסת לשרת צרכים לא פתורים.

הקנאות הזו איננה נובעת מנקיות – אלא מתוך סבך של רגשות לא מעובדים. היא נראית קנאית לשם שמים – אך במהותה היא מלחמה פנימית שמושלכת החוצה. היא מלאת מתח, נוקשות, רגזנות. לעיתים תכופות אפשר לזהות בה גם שמחה סודית בנפילה של האחר, כביכול היא מזכה את הקנאי להיות הצודק….

וזהו עוול מוסרי ורגשי כאחד – כי במקום שהאדם יפגוש את פצעיו באחריות, הוא משתמש באידיאולוגיה כדי לברוח מהתמודדות פנימית.

לעומת זאת, הקנאות של פנחס – היא קנאות נקייה.
היא לא נובעת ממקום אישי. להפך – לוּ היה פנחס עסוק בכעס אישי, היה לו על מה לכעוס: הוא עצמו נדחק לשולי הקדושה, לא נמשח לכהונה, אינו זוכה למעמד. אבל הוא בוחר שלא להתעסק בעצמו – אלא באמת.

פנחס אינו שונא את זמרי – הוא אוהב את הקב"ה. הוא לא מונע מתחושות של "לקחו לי" – אלא מגעגוע עמוק לשלמות הקשר בינו לבין הקב"ה בין הקב"ה ועם ישראל

הוא לא שואף להכאיב – אלא לרפא. הוא פועל לא מתוך סערת רגשות, אלא מתוך עוז פנימי, מתוך בהירות, מתוך נאמנות שקטה אך עזה.

וזוהי מהות הקנאות האמיתית:

היא אינה תגובה, אלא שליחות.

היא אינה רעשנית, אלא עמוקה וחרישית.

היא אינה נובעת ממחסור – אלא משלמות.

היא אינה פורקת כאב – אלא מבטאת אהבה.

קנאות היא ביטוי אהבה שמירה על אהבה שמירה על קשר

האדם הקנאי הטהור הוא אדם שפגש את רגשותיו, עיבד את הכאבים הרגשיים, ויצא מהם בטוהר ובנאמנות לערכיו. אין בו שנאה – יש בו עומק של זהות. אין בו תוקפנות אין בו בלבול בין העצמי לבין רצון ה'

 

יש הבדל בין קנאת פנחס לבין קנאת קורח. קורח זועק על כבוד שמים – אבל שורש טענתו הוא תחושת החמצה אישית. פנחס לא מדבר כלל – רק פועל. כי מי שנקי – אינו זקוק לצעוק, הוא נוכח באמת.

ואכן, רק פנחס – ולא אף אחד אחר – מקבל את ברית השלום

כי הקנאי האמיתי – איננו איש מלחמה, אלא איש שלום

הקנאי האמיתי הוא אדם שמוכן לשלם מחיר אישי – אבל אף פעם לא גובה מחיר מאחרים כדי לכסות על חולשותיו.

וכך היה פנחס, אחרי שהוא הוכיח שהוא מוכן להיות עובד השם, אפילו שכל בני המשפחה שלו קבלו את הכהונה, הוא מוכן לוותר
הוא נאמן גם כשהוא בודד, גם כשלא מבינים אותו – כי הוא שליח של אמת, לא נציג של רגשותיו.

 

קנאות של תסכול היא רעשנית, תוקפנית, הרסנית – כי היא נובעת מפנים פגועות.
קנאות של שלמות היא שקטה, מדויקת, מצילה – כי היא נובעת מנפש מתוקנת.

פנחס מלמד אותנו שהשיא של קנאות – הוא השיא של אהבה.
אהבה עמוקה כל כך – עד שהיא אינה יכולה לשתוק כשהברית נפרצת.
לאמיתו של דבר הקנאי האמיתי: הוא לא נלחם – הוא נאמן.

 

כאשר פנחס עושה מעשה קנאות והוא הורג את זמרי בן סלוא… במעשה הקנאות הוא מממש את מה ששתק זמן רב. כל פעולתו היא המשך ישיר של הסבלנות, של הדממה, של ההסכמה לחיות באי־הבנה. ומתוך המקום הזה – מתוך קבלת ייסורים באהבה ,מהמקום הזה מגיע האמת.

פנחס מתמודד עם ייסורי ההחמצה והכאב וההמתנה.

 

וכאן מגיע עומק מדהים: הוא שותק. לא טוען, לא מתלונן, לא תובע. לא שואל "למה"?

השתיקה הזו איננה שתיקת ניתוק אלא שתיקת אמון.

מתוך הדומיה הזאת, הוא מזכך את נשמתו עד שמקבל שכר עצום:

הוא נעשה אליהו הנביא – "פינחס זה אליהו. "

 

בגלל שהוא לא שאל קושיות על הקב"ה – ניתן לו הכוח לתרץ את כל הקושיות של כלל ישראל…!!!!

כל ה תיקו"ים  שבש"ס, כל מה שנותר סתום – נמסר לו.

חז"ל מלמדים שהאותיות של תיקו הן ר"ת: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות

והסיבה היא שהוא עצמו לא שאל, לא הקשה – אלא חיכה.

השתיקה שלו מול חוסר הצדק האישי – היא

ועוד עומק לכן תפקידו של אליהו הוא לא רק לתרץ קושיות של גמרא, אלא לעשות שלום בין ה' לישראל. הוא יחזיר את הלבבות. הוא האיש של האמונה הפנימית, של השיבה, של הקרבה, של המענה הפנימי שבלב – גם בלי מענה בפה.

 

התקווה הגדולה של כל אדם ששותק מול קושיה. אליהו יתרץ את כל הקושיות – כי הוא חי חיים של שתיקה.

זהו הלב של פינחס. זהו הלב של אליהו. וזהו הלב של כל מי שמוכן לחיות בשאלה – בלי להפוך אותה לתירוץ לעזוב. והלב הזה – הוא שיוליך אותנו אל הגאולה.