שתיקה, קנאות ושלום; מסע הנס והפלא של איש האמת

פנחס –חי במשך עשרות שנים בתוך סתירה, שתיקה צורבת, הוא מכל המשפחה שלו, היחיד שנדחה מהכהונה, כל משפחתו כהנים, והוא לא.

כארבעים שנה שכל בני המשפחה שלו, הם כהנים, מרוויחים מתוגמלים אוכלים מבשר הקורבנות, הם עובדים במקדש…ורק פנחס לא!

הוא עומד קרוב לקודש אך מחוץ לו. השבר הזה, מבחינה נפשית, מגלם את אחת החוויות הקיומיות העמוקות ביותר – חווית האדם המרגיש לא רצוי, מודר, נדחה, שלא בגלל חטא, לא בגלל פגם – אלא "כי כך נגזר" הוא לא נמשח לכהונה, הוא לא כהן.

בקלות היה יכול למצוא את הסיבות לאמר – אין לי טעם להמשיך לחיות כך, בקלות יכל להמשיך לאמר אין סיבה לתפקד לעשות יש סיבה לכפור, להיות מיואש

עם הייאוש מגיע התסכול והכאב

אבל מול תחושת הדחייה פנחס מגיב בשתיקה… לא בזעם. לא בייאוש. לא בנפילה. אלא שתיקה!!

שתיקה שהולכת ומתמלאת באור… שתיקה של המתנה, הוא היה בן של אלעזר ונכד של אהרן, ובכל זאת לא נמשח לכהונה. כאשר היתה משיחת הכהנים וכל זרעם אחריהם, פנחס היה קטן. ולכן הוא לא נמשח לכהונה

אבל באמת, מאחורי כל הדחייה הזאת מסתתרת השגחה עצומה! שהרי אילו היה פנחס כהן – לא היה יכול להרוג את זמרי. כהן שהרג את הנפש – פסול לעבודה.

כהן  שהיה רוצח  אפילו בשוגג – באופן כללי הוא לא ראוי לכהונה.
הטעם לכך, כתוב בספרים בגלל שהכהן אמור לייצג את מידת הרחמים והשלום, וכשהוא שופך דם – אפילו בלי כוונה – הוא כבר אינו "כלי" ראוי לברכת ה' ולעבודה בקודש

וכן הוא הדין לעניין ברכת כהנים, ובשו"ע כתוב (או"ח קכח, לה)

"כהן שהרג את הנפש, אף על פי שעשה תשובה – אינו נושא את כפיו לעולם."

כהן שהרג יהודי במזיד או בשגגה, ואם היה נזהר במעשיו לא היה אותו אדם מת – אסור לו לשאת את כפיו.
לפיכך אם נהג ברכבו בחוסר זהירות ראויה כפי חוקי התעבורה, ומחמת זה הרג יהודי – אסור לו לשאת את כפיו.

כמו כן אם לא היה זהיר כראוי בעבודתו, וכתוצאה מכך פגע עם חפץ כבד על ראשו של יהודי והרגו – אסור לו לשאת את כפיו.

ב. כהן שהרג בשוגג או במזיד לנוהגים כדעת מרן השו"ע, למרות תשובתו – אסור לכהן לשאת את כפיו. אולם לנוהגים כדעת הרמ"א – מותר לו לשאת את כפיו.

אם הכהן הרג באונס, כלומר, שהוא לא היה אשם כלל בהריגה – רשאי לשאת את כפיו גם לדעת מרן השו"ע.

לפיכך אם נהג כראוי על פי כללי התעבורה, ולפתע קפץ ילד או אדם מבוגר השם ישמור לכביש לפני מכוניתו באופן שלא יכל לעצור, ולכן נפגע ונהרג – רשאי הכהן לשאת את כפיו.

כן אמרו המפרשים מוהל או רופא שנהרג התינוק או החולה במהלך ניתוח או נתינת זריקה או תרופה שאינה נכונה, למרות ששגגו במעשיהם, ואם היו זהירים יותר לא היה נהרג האדם, מכיון שהם התכוונו לשם מצוה, גם לדעת מרן השו"ע רשאים לשאת את כפיהם. אע"פ שיצטרכו לעשות תשובה על התקלה החמורה שיצאה מתחת ידם.

לפי השו"ע מי שהורג יהודי הוא פסול לברך ברכת כהנים, ולפי הרמ"א אם עשה תשובה מותר

כהונה היא תפקיד של השפעה רוחנית. היא נושאת עימה אמון ציבורי, מסירות, טהרה ונקיות כפיים מוחלטת.  ברגע שכהן שופך דם, נפגם משהו עמוק בתפקידו כ"שליח דדרחמנא". גם אם האדם עצמו שב בתשובה   ולכן יש גבול לתיקון ההלכתי. לפי השו"ע הוא תיקן את החסרון שלו, אבל הוא לא יכול לחזור לתפקיד, כי גם לאדם יש 'תשובה' אבל התפקיד שנושא האדם, כשהוא כהן ובו אין שלימות, אז התפקיד נפגם, ומחמיר השו"ע שהאדם יכול לעשות תשובה אבל התפקיד לא יכול למחול, הקב"ה מוחל….התפקיד…לא.

זו ענווה עצומה, להכיר שאפילו אחרי חרטה – יש מקומות שאסור לי לדרוך בהם יותר, כי שליחותם דורשת שלמות עליונה.

ומכאן לפנחס, היות והוא הרג את זמרי בן סלוא מכח הבנתו שלו, לא במסגרת ביה"ד אלא במסגרת הכלל של 'קנאים פוגעים בו' זו הלכה שאין מורין כן, אם כך יש צד לאמר שהוא יהיה 'פסול' לכהונה, ולכן הוא לא היה כהן, וכל השנים שהוא לא היה כהן, היה לטובתו כך כל הדחייה הארוכה, המשפילה, המתסכלת – הייתה תנאי הכרחי לשליחותו העליונה.

לו היה פינחס נחנך לכהונה מתחילה, היה דבוק במידת החסד של שבט הכהונה, ואילו היה הורג אח"כ את זמרי, היה זה נחשב כפגם בכהונה, כי כהן שהרג את הנפש נפסל מן העבודה.

בפרט שלא נהרג זמרי בבית דין, ובגמ' סנהדרין (פב.) מבואר חידוש גדול יותר שזמרי לא היה חייב מיתה בעצם, ואעפ"כ היה מותר לפינחס להורגו, אך אילו היה זמרי מתהפך והורג את פינחס לא היה זמרי חייב מיתה, כי הבא להרגך השכם והרגו.

כלומר אם זמרי היה משכים להרוג את פנחס לפני שפנחס הורג אותו, זמרי לא היה עושה מעשה שלילי, כי הבא להורגך השכם להורגו

ואפילו מי שהיה עם הגויה, קנאים פוגעים בו, פוגעים בו, מכח הקנאות שלהם, אבל עובר העבירה כן יכול להגן על עצמו, ולהשכים ולהרוג את הקנאי – כמו פנחס שבא להורגו, אם כך אין בדבר זה ערך מוחלט שאפשר לאמר שפנחס הרג וזה 'נקי' לגמרי, ולכן אפשר שהוא היה פסול לכהונה,

אז אם פנחס היה כהן, הוא היה  נכלל בדין 'כהן שהרג את הנפש' שהוא נפסל מן הכהונה.

וכך הוא 'עובד על המידות' שלו, והוא גם הנכד של אהרן הכהן, איש חסד איש אוהב בריות, היינו מצפים מי שגדל בבית כזה לא יעשה מעשה של 'קנאות' והריגת זמרי בן סלוא…ובכל אופן, היות ופנחס לא מחפש את 'השלום' אלא את האמת, 'האמת והשלום אהבו', לכן גם אם יש חסרון בשלום אבל יש אמת, אז הוא פועל לפי האמת, כי גם את השלום הוא רוצה בגלל האמת, ולכן כאשר האדם פועל נגד טבעו ניכרת העוצמה שלו.

וכך  פינחס כמו נדרש לוותר על הכהונה כדי להיות נאמן למהות הפנימית שלו.

במקום מידת החסד של שבט אהרן, הקב"ה הטיל עליו שליחות של דין!

תפקידו לא היה לברך באהבה, אלא לעורר את מידת הקנאות והדין.

ועל כן נכתב עליו "הנני נותן לו את בריתי שלום" – שתיקתו של פנחס היא לא חולשה, אלא גבורה. היכולת לעמוד בתוך כאב ולשאת אותו, בלי לדרוש תשובה מיידית – היא כוח עצום של נפש מאוזנת, עמוקה, בריאה, מחכה. לא כל שאלה נענית במילים. יש שאלות שנענות רק בזמן.

פנחס – שכביכול נדחה מהכהונה  הוא נעשה שליח

כאשר האדם לא נשבר מה'סבל' הוא מגלה את כח השליחות שיש בעקבות ה'סבל'…

וכך אפשר להבין את הגמרא שאומרת הרואה פנחס בחלום ייעשה לו פלא

מהו נס? המונח "נס" שייך ללשון הרמה והתרוממות –כמו דגל מתנוסס דבר שמתרומם מעל לדרך הנהגת העולם.

נס הוא כאשר הטבע נשלט… כמו היינו אומרים, הטבע נכנע לרצון עליון.

לדוגמה: קריעת ים סוף – המים עומדים כחומה, לא משום שהם חדלו מהיותם מים, אלא שהתקבלה עליהם גזירת הרצון העליון.

כעת בואו ונראה את הנס והפלא הנפלא באישיות של פנחס כפי שאנו למדים מתורת רבותינו, פנחס – לא נמשח לכהונה. לא נבחר. לא צוּוה.  דווקא משום כך – פנחס פועל ממקום עליון, של גילוי הפלא שבקיום האנושי.

הוא רואה את חרון אף ה', הוא רואה את הזלזול של נשיא שבט שמעון, הוא רואה את מידת הדין המקטרגת והוא חורג ממידת הדין המקובלת. לא מפני שהתעלם מההלכה – אלא מפני שידע לעמוד בפרץ, ברגע של שבר מוסרי עמוק, בו נדרשה תעוזת אמת החורגת ממסגרות, אך יונקת את כוחה מהן.

התגובה האלוקית למעשיו –נתנה לו ברית כהונת עולם – איננה תגמול טכני. אלא הכרה שהנהגתו של פנחס גילתה את שורש הכהונה

ואם נעמיק למה הוא זכה לכהונה במעשה הזה? זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון הוא רצה להעביר מסר סמוי לעם, אין הבדל בין היהודי זמרי בן סלוא לבין הגויה כזבי בת צור, אפשר להתבולל, כנגד ההתבוללות הזו, נלחם פנחס, ולמה הוא זכה? הוא זכה להיות כהן,  כי הכהן הוא מראה שגם בעם ישראל יש ממדים שונים, יש דרגות שונות, כהן לוי ישראל, הוא היה ישראל, הוא נלחם נגד ההתבוללות לכן הוא זכה להיות כהן, מי שהוא 'מעל' הישראל הרגיל, זו מכ"מ

 

יש נס שהקב"ה עושה, ויש נס שעושה האדם, כאשר הוא שוכח מהאגו והיצרים שלו, והוא כולו מסור להקב"ה, לרצון השם, זה 'נס' אנושי – כאשר אדם מצליח להתעלות מעל כוחותיו הטבעיים, לשבור את הרגליו, ולבצע פעולה הנראית כבלתי אפשרית לפי כללים של מדידה טבעית ורגילה לפי האופי הרגיל של האדם. כלומר, כשם שהקב"ה מגלה את שליטתו בבריאה באמצעות נס, כך גם האדם מגלה את צלם אלוקים שבו כאשר רצונו הפנימי מתגבר על כל מניעות ומגבלות, והוא מצליח לפעול פעולה שהיא למעלה מדרך הטבע האישי שלו,  זה הנס האנושי של האדם.

ויותר מכך, יש ממד של נס באדם, ויש ממד של פלא, פלא הוא עוד יותר גבוה מנס,

נס שהאדם צריך להתאמץ ולעשות מעבר ל'רגיל' שלו…ויש את הפלא, הפלא הוא כאשר העבודה העמל והיגיעה, היא לא קושי, אלא היא נעימה, היא מתוקה טובה ויעילה האדם אוהב את עבודת השם.

האדם מגלה את האני המדוייק שלו, האני המדוייק של האדם זה הממד שרוצה לקים את רצון השם להכניע את רצון הגוף

ואת זה הוא לא עושה מתוך תסכול אלא מתוך אהבת השם.

הפלא האנושי הוא מצב של בהירות עמוקה וידיעה ברורה שעושה האדם את המעשה הנכון והראוי.

יש שלב ראשון שהאדם עובד את הקב"ה באמצעות גישה של 'שבירת הרגלים', וזה דבר גדול, שבירת הרגלים,  התגברות על היצר, פעמים סיגוף, זו מדרגת ה"נס" אצל האדם-  רצון השם גובר על כוחותיו הסוערים

ויש אדם שזוכה להגיע לדרגה שבה הטבע שלו עצמו מתעדן – רצונו מתוקן, השגת הלב שלו בהירה, והתורה והקדושה פועלות בו לא ככפייה אלא כהתגלות של מהותו. זה הפלא – גילוי הפנימיות הרוחנית שכבר הייתה חבויה בו(כמו שאומר הרמב"ם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני)

וכמו שאומר האור החיים הק', אמר בלעם, 'לא ראה עמל בישראל', הוא רואה שעם ישראל מקיימים מצוות אבל בלי 'עמל' ויגיעה אלא הכל בשמחה, וגם את עמל התורה הם עושים ולומדים מתוך שמחה ורצון, הם אוהבים את העמל

וככל שזוכה האדם לעבודה פנימית יותר ועמוקה יותר, הוא יותר מזדהה אתה – כך פחות הוא נזקק להרגיש שהוא נלחם נגד עצמו, הוא אוהב להתייגע, הוא לא מצטער שהוא אמור להתייגע.

ונפרט:

באדם פועלים רבדים רבים של רצון:

רצונות שטחיים, רגעיים, תגובתיים.

וגם רצונות עמוקים יותר – תוצאה של התבוננות, אמונה, ערכים.

כשהאדם מזדהה עם המדדים העמוקים שלו הוא מרגיש 'סיפוק' עצום, הוא מרגיש שהוא נאמן למערכת ערכית והמצפון שלו מתגמל אותו בסיפוק אדיר

אז הוא חווה בהירות פנימית שאין עליה עוררין = רצון שאינו מתלבט.

והדרגה של פנחס  היא מסירות נפש לא מתוך "קפיצה" אלא מתוך קביעות…

כשאדם מוסר את נפשו – הרבה פעמים מדובר ברגע הירואי, רגע נדיר שבו התגבר על טבעו, על פחדיו, על אנוכיותו. זה נס.

אבל פנחס לא פעל כך. הוא לא שבר את טבעו – הוא גילה את מה שהוא באמת היה כל הזמן. זה לא רגע של חירום – אלא תמצית של "מי אני". ולכן, המעשה שלו אינו חד־פעמי, אלא התפרצות של מה שהיה גנוז בו.

זו דרגת "פלא" – כשעצם המציאות הפנימית של האדם נהיית גלויה.

לא היה צורך לדרבן אותו, לשכנע אותו, להילחם בעצמו – הוא לא יכל לא לפעול

לא מתוך כפייה – אלא מפני שהפעולה הייתה הביטוי הכי כן של זהותו הפנימית.

וזו דרגה עצומה: לא נס – אלא פלא

יש את כח הרצון שנאבק ביצרים, פחדים, קונפליקטים.
אך הפלא – הוא מצב שבו  אין מאבק – כי כל כוחות הנפש כבר מסונכרנים עם כיוון הרצון העליון.

 

כאשר אדם פועל ללא צורך אישי, ללא תלות באישור חברתי – אלא רק מתוך תודעה פנימית שאין בה ספק, אין בה נגיעה, אין בה אינטרס – אז הוא יכול להגיע לקנאות של 'אמת'.

לא כל אחד רשאי לפעול כך

רק מי שעבר תהליך עמוק של בירור פנימי, של ניקוי מוחלט מה"אני", מהפחדים, מהגאווה – יכול להיות כלי לקנאות אמיתית.

לכן רק פנחס – שהוא גם לוי, גם משושלת אהרן, גם מי שלא קיבל כהונה בתחילה – דווקא הוא נעשה כהן בשל קנאותו.

לכן אמרו בגמ' כל הרואה פנחס בחלום, הוא רואה 'פלא', כי זו עדות וסימן ללב הטהור שיש לאותו אדם, פנחס הוא סמל הפלא האנושי

 

לא קל להיות קנאי למען האמת, אנשים רבים משתמשים ברחמים כדי לחמול על הרוע… הם מרגישים מוסרים שהם מרחמים על אכזרים.

השאלה,  האם רחמים כלפי הרוע הם חסד או שמא הם  קיבוע של הרוע ?

והאמת מה שנראה כחמלה – אינו אלא חולשה מוסרית במסווה של טוב?

האור החיים הקדוש בפרשת פינחס (במדבר כה) דן בנקודה העמוקה הזו, ומעמיד אותנו מול יסוד מהפכני:

מעמיד האור החיים הק' יסוד חשוב, הוא אומר תשובה אינה מתקבלת בצורה מושלמת לפני ה' כל עוד האדם משאיר בלבו אפילו שמץ של תאווה לרע.

כי האדם שעושה תשובה הוא לא רק נאבק בשינוי הרגלים אלא הוא במאבק על הלב – לא רק על המעשים

האור החיים מדייק מן הפסוקים, שבתחילה – כאשר ישראל נענשו על חטא בעל פעור והייתה מגפה – ה' לא ציווה מיד להכות את האויבים או את החוטאים.

רק לאחר זמן – כשראה שלא סרה מתוכם התאוות,  – אז ציווה

"צרור את המדיינים והכיתם אותם".

וכך כותב האור החיים הקדוש:

"תשובה אינה רצויה לפני ה' עד שיסור מלבו כל תאוות העוון."

כלומר: אין די בכך שהאדם מפסיק את החטא בפועל

כל עוד התאווה – אפילו רק כרעיון, חשק, כמיהה נסתרת – עוד שוכנת בלב, הרי שהרוע ממשיך לחיות בקרבו, והוא עצמו נותר נתון תחת השפעת החטא.

עוד נעמיק, רחמים על הרע – הם שותפות עם הרע

החברה המודרנית מרבה לדבר על "אמפתיה" לכל אחד, גם לחוטא, גם לעושק, גם לרשע.

היא מפחדת מהכרעה מוסרית ברורה, מהוקעת הרוע כשלעצמו.

אבל התורה אומרת:

"וביערת הרע מקרבך."
ולמה?
כי אם אתה לא מבעיר את הרע – אתה משמר אותו בתוכך.

ורחמים לא במקומם,  אינם רחמים – אלא אכזריות כלפי העולם, כלפי הטוב, כלפי הקורבן. (הרחמן על אכזרים מתאכזר על רחמנים, מי שרחמן במקום שיש להיות אכזר הוא מקבע את הרוע, הוא שותף לרוע כי 'הרוע' אומר כל עוד מרחמים עליי אני יכול להמשיך בשלי)

ממשיך האור החיים הקדוש ואומר: המגפה נעצרה רק כשישראל הסירו את תאוות החטא מליבם.
זה לא היה שינוי טכני, אלא שינוי לבבי עמוק:

מתי המגפה נעצרת – כאשר הוסרה תאוות העוון.

במילים אחרות:
אם האדם עוד "נמשך בליבו" לרע, אפילו אם הפסיק בפועל – הרי שהוא עודנו כבול.

תשובה אמתית, מוסרית, שלמה – היא כזו שהאדם מואס בליבו את הרע

הרוע שהאדם היה דבק בו, החטא הוא כמו תלות רגשית. גם אם האדם חדל מההתנהגות החיצונית – אם עדיין קיים בו הדחף, הזיכרון והרצון,  זו עלולה להיות שאלה של זמן עד שהתאוות שוב יכבשו את לב האדם

לכן אומר דוד המלך, "אוהבי השם שנאו רע"

לאהוב את הטוב – מחייב לשנוא את הרע.
כי אי־שנאה לרע – משמעה הסכמה שקטה,

לכן אומר האור החיים הק'

אין רק להילחם נגד המדינים, אלא גם 'צרור' את המדינים, רק כך תיעצר המגיפה

יש לשנוא את המדינים לא רק לאמר שהוא רעים… הקב"ה לא אמר רק להתנקם במדיינים אלא גם צרור אותם, לשנוא אותם.

כזה הוא איש האמת פנחס

 

השתיקה שהוא שתק שנים, היא לא חולשה, ולא רפיון אלא ענווה ומחויבות לאמת

אמרו חז"ל (ברכות ס"ד):

"כל הנדחה מפני השעה – שעה נדחית מפניו."
כלומר: אדם שדוחים אותו והוא מקבל בדומיה,  לא מאבד את מקומו – אלא בונה לעצמו כלי שיהיה גדול יותר בשעה ובזמן הראוי לו.

מי שיודע לקבל את המציאות עוד יגיע הזמן שהמציאת עצמה תידחה מפני האור שיאיר דרכו.

השתיקה של פנחס לא רק גידלה את עולמו האישי – היא בנתה שושלת של קדושה.
פעמים שאדם מקבל יסורים בשתיקה – והם נושאים בו פירות.
פעמים שהפירות ניכרים רק בדור הבא,
ופעמים – שרק לעת קץ ייוודע איזו ברכה נולדה מאותה קבלה באמונה.

אומרים חז"ל": פנחס זה אליהו. "
ואליהו – מה תפקידו?"

להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם "

איך הוא ישיב אותם? הוא יתן תשובות, איך נותנים תשובות? על ידי לב טהור, לב אמתי, למי יש את זה, לפנחס ופנחס זה אליהו

זה מסר לחיים, אם אדם מרגיש דחוי – ידע ששתיקה והענווה בונה עתיד.
ברגעי הענווה,  ייתכן שכעת הוא נבחר …  אך זמן הגילוי עוד לא הגיע.

והנה פנחס –השותק, הוא שהפך לאליהו  והוא שיבשר לעולם את התשובה השלמה ואת הגאולה.

 

פינחס, בן אלעזר בן אהרן הכהן, נדחה. לא נמשח לכהונה יחד עם אהרן ובניו. עמד מן הצד, שותק. לא תבע דבר. לא התרעם.
והשתיקה הזאת – היא עצמה שזיכתה אותו למה שלא זכו אחרים  כהונת עולם לו ולזרעו אחריו.

אבל לא רק שתיקה הייתה בו.
כאשר הגיע רגע האמת – עת חילול שם שמים בגלוי, והעם עומד חסר אונים – קם פנחס, וללא שאלה וללא חישוב  קינא קנאת ה'  וזוכה לכהונת עולם.

לא משיחה בשמן, לא מינוי חיצוני – אלא קריאה של מעלה  אשר הכתירה אותו לאב חדש לכהונה.

כתב הרמ"ע מפאנו זצ"ל: טוב שם משמן טוב."
פינחס, שלא נמשח בשמן הקודש – קיבל "שם", משמעות נצחית: כהונתו נבעה מן המהות הפנימית, לא מהשמן החיצוני.
שמן – נמשח ומסתיים.
שם – נחקק ונשאר.

הייתה בו גדלות כזו, שהקב"ה בכבודו ובעצמו מכריז:
"הנני נותן לו את בריתי שלום."
כהונה שנולדה מברית, לא רק מהשתייכות משפחתית

פינחס מגלה שהוא איננו רק כהן משום שהוא נכדו של אהרן – אלא כהן מעצם אישיותו.

בספר יהושע מסופר (פכ"ב): בני ראובן, גד וחצי מנשה הקימו מזבח במקומם שאר השבטים ראו – והזדעזעו.
הרי איסור הבמות בתוקפו!
הרי אין לנו אלא מזבח אחד!
המחשבות רתחו, וכבר הושחזו חרבות.

אך פינחס – הולך לשמוע.
הוא אינו מקבל את הקושיה כעובדה – הוא הולך לשמוע את האחים.
ושם, בגלעד, הוא מגלה:
אין כאן מרידה. אין כאן קרבן. יש כאן רק זיכרון. מזבח זיכרון  שיהיה תזכורת לבנים שמעבר לירדן, שגם הם בני ה', שגם להם חלק במשכן.

ונעמיק,  מתי בדיוק נתכהן פנחס? ומדוע לא זכה מיד בכהונה כאשר נמשחו אהרן ובניו?

הגמרא במסכת זבחים ק"א ע"ב מביאה בזה שתי דעות:
האחת – שפנחס נתכהן בעת קנאותו  במעשה זמרי
והשנייה – שלא נתכהן אז, אלא רק לאחר ששׂם שלום בין השבטים, בפרשת מזבח בני ראובן וגד וחצי מנשה (יהושע כ"ב).

בעלי התוספות עמדו על קושי מהותי:
איך ייתכן שפנחס נתכהן רק בימי יהושע?
הרי אם בתקופת משה – שבה ניתנה התורה ונמסרה כהונה – לא חלו בו דיני כהונה  כיצד תתחדש כהונה בתקופה מאוחרת יותר?

ותירוצם מדהים

אמת – פנחס נתכהן בעת מעשה זמרי. אלא שהעם לא קיבלו את כהונתו בפועל.
כלומר, הקדושה נמסרה לו – אבל הלגיטימציה לא ניתנה.
בני הדור, בני השבטים – לא יכלו להכיל את מעשהו. בעיניהם, הוא זה שהרים יד בנשיא שבט – גם אם בדין  הם לא בשלו עדיין להכיר בכך שזהו כהן ה. '

רק בשלב מאוחר יותר – כשפנחס יוצא בראש משלחת השלום ליישב את המחלוקת על המזבח בעבר הירדן, והוא משיב בלב רחום ובשיקול דעת את אחיו למקום של אמון – רק אז התרצו לו.
אז התקבלה הכהונה – לא מצד מעלה, אלא מצד התקבלות ציבורית.

 

אבל מה שראינו שאיש האמת פעם הוא בענווה פעם בקנאות ופעם בשלום הכל לפי הצורך והעניין.