טבעו בארץ שעריה: החיסרון הרוחני של החורבן

ימי בין המצרים, נשאלת שאלה כואבת ונוקבת בהיכלי התורה ובבתי מדרש כל יהודי שואל את עצמו

אנו רוצים להתחבר אל ימי האבילות אבל שואלים…. כיצד ניתן באמת להתחבר להרגשת האבלות על חורבן עיר הקודש ובית המקדש? שאלה זו אינה נחלת הרחוקים בלבד, אלא אף מציקה לבני עלייה, לתלמידי חכמים עובדי ה' בלב ובנפש, אשר מוצאים עצמם מתחברים לכל מועדי השנה – בפסח לחוויית האמונה, בסוכות לשמחה, ובשבועות לקשר עם התורה – אך כאן, דווקא בימי בין המצרים, הם חשים ריקנות הם לא מרגישים מחוברים.

שהרי גם אדם ירא אלוקים, השוקד על תלמודו ומתעלה בעבודת ה', אינו מרגיש חסר. אדרבה, תורתו משתבחת, יראתו מתעמקת, והוא חש שממלא את ייעודו.

הוא נעשה חכם יותר בתורה

הוא נעשה חד יותר בהשקפה

הוא נעשה מדויק יותר בהלכה… ואם כן – מה בעצם חסר …? מה באמת נלקח בחורבן בית המקדש, אם חיינו התורניים ממשיכים ואף מתעלים?

שאלה זו היא מפתח… השאלה ובעז"ה התשובה תתן לנו אפשרות לפתח בלב את רגשות של אבלות אמתים.

דברי הרמח"ל (בספרים שונים, ובמיוחד ב"מסילת ישרים" ו"דעת תבונות") פותחים לנו שער להכרה חדשה ומטלטלת – כיצד אפשר לחוש את החיסרון של בית המקדש, לא בשכל בלבד, אלא בשגרה בתחושה בחיים

היסוד נעוץ בהבחנה יסודית: ישנם שני מהלכים בעבודת השם

המהלך הראשון – הוא עבודת ה' מצד הכפייה העצמית.

האדם מקיים את רצון ה' כעבד נאמן לרבו. הוא אינו נמשך לכך בטבעו, גופו מתנגד, ליבו רחוק – אך הוא גובר על נטיותיו, כובש את יצרו, ומכופף את עצמו תחת עול מלכות שמים.

זהו מה שנקרא בלשון הפנימיות, והחסידות (תניא ועוד) "אתכפיא" – התגברות. כלומר העבודה נובעת מהכרעה מוסרית – ערכית – שכלית, גם בלי התעוררות רגשית.

והמהלך השני – הוא עבודת ה' מתוך התהפכות הנפש כולה. הלב, הרגש, הדמיון – כולם שותפים מלאים לעבודת השם. האדם מתענג בעבודת ה', כל ישותו אומרת שירה: "לְבִי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל־אֵל חָי". זהו מהלך של "אתהפכא" – לא רק כפייה עצמית, אלא הפיכת הרצון, זיכוך פנימי כזה שכל כולו נמשך אל הקודש.

בחורבן בית המקדש – נחרב לנו עולם שבו העונג בעבודת השם היה גלוי. כיום נסתם הצינור של קרבת ה' המורגשת, של השראת שכינה, של נבואה, של עלייה לרגל, של שמחה בקורבן. נלקח מאיתנו אותו מהלך של "אתהפכא", של עבודת ה' שהיא תענוג ממש, חוויה של חיות – ונשארנו עם עבודת ה' שבאתכפיא, של התגברות יומיומית, של קיום יבש ולעיתים קשה, מתוך מסירות, אבל לא מתוך שמחה טבעית.

זה מה שאומר בעל התניא שהיו עם ישראל מגיעים לבית המקדש להשתחוות לפניך, מה הכוונה להשתחוות? מדובר על הכנעה מוחלטת לבורא עולם מתוך רצון ושמחה מוחלטת

וזוהי האבלות: לא רק על בית פיזי שנחרב, אלא על עולם שלם של קשר בלתי אמצעי, של נוכחות רוחנית בחיים שלנו,  איבוד העונג הרוחני של האדם ועל זה – גם הירא, גם השוקד בתורה, יכול להרגיש שחסר, יכול לבכות. כי חסר לו מה שראוי שיהיה לו – חיים שלמים של דבקות מתוך שמחה, עולם שבו כל החושים והרגשות שותפים בקדושה.

זו הדרך להרגיש באמת את עומק החורבן – מתוך ההכרה עד כמה אנו חיים כיום את הקשר עם ה' רק בשלב הראשון, באתכפיא, ועדיין לא הגענו לתיקון שלם של הלב והבשר שירננו.

בגאולה אנו זוכים למעלה של "ושכנתי בתוכם", לא רק בבית אלא בלבבות.

וכתבו התוס' בב"ב דף כא

כי מציון תצא תורה לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' יש מעלה גדולה למעשר שני, את המעשר שני אוכלים בירושלים

והמעלה שלו שהיה אוכל מעשר שני בירושלים, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה ה' , הרמח"ל בספרו ('משכני עליון') כתב על בית המקדש שהוא מקום החמדה הגדולה ומקום האהבה והשלום … במקום הזה נכלל כל יופי המאור הזה וכל הדרו ושלימותו ובו נמצא כל הנועם וחדוה

זהו העולם שאבד לנו בחורבן. ומכאן נובעת האפשרות האמיתית להתחבר לבכי של בין המצרים: לא רק על בניין שנחרב, אלא על עונג שנלקח, על אהבה שנפסקה, על תפארת פנימית שאינה מורגשת עוד.

ומי שמרגיש – ומי שאינו מרגיש – יתעצב, או על מה שאבד או על מה שלא זכה בו עדיין.

בבית המקדש, בירושלים אנשים היו זוכים לירא"ש

כתבו התוספות במסכת בבא בתרא (דף כ"א ע"ב) על הפסוק "כי מציון תצא תורה" – מדוע דווקא מציון?

לפי שהיה רואה שם קדושה גדולה, כהנים עוסקים בעבודה, וההשפעה של המציאות הזו הייתה עצומה  היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה

עצם המפגש עם אווירת הקדושה בירושלים – העיר שכל כולה אומרת כבוד שמים – עורר  תחושת רוממות והתקרבות.

וזה מוביל לנקודה נוספת

יש הבדל בין שירה לזמרה

שירה היא שלימות וזמרה היא ביטוי של 'לזמר עריצים', ונסביר

אמרו חז"ל במסכת סוטה (דף ל"ה) – שדוד נענש בפרשת פרץ עוזא,

"פרץ עוזא" הוא הכינוי לתגובה האלוקית החריפה על פטירתו הפתאומי של עוזא כאשר שלח את ידו לאחוז בארון ה' כדי שלא ייפול (שמואל ב', ו').

עוזא היה חלק מהמשלחת שנשאה את הארון מבית אבינדב לירושלים.

כאשר הבקר נטה למעוד, עוזא הושיט את ידו לייצב את הארון, ובתגובה נאמר:

"ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם … וימת שם …"

הביטוי "פרץ עוזא" מתאר לא רק את הפן העובדתי – מות עוזא – אלא את העומק הרוחני של האירוע: פריצת הגבול שבין האדם לקודש, והתגובה האלוקית שמעידה על כך שאין לאדם בעלות, שליטה או סמכות "לנהל" את הקודש – אפילו מתוך כוונה טובה.

אמנם זה היה זמן מרגש

כי סיפור העלאת ארון ה' לירושלים בידי דוד המלך הוא שיא של שהארון נלקח בשביל  על ידי פלשתים.

עם ישראל יצאו לקרב והגישה הלא נכונה הייתה כאשר ישראל הביאו את הארון למחנה מתוך תקווה לנצח, הם חטאו בגישה – במחשבה שאפשר "להפעיל" את הקב"ה לצורכי האדם.

הארון הפך למעין סמל מאגי: אם הוא במחנה – ננצח.

המחשבה הזו משקפת תודעת גאווה: כאילו ניתן "להשתמש" בקודש, להפעילו לטובת האינטרס של האדם או של העם, מתוך ההנחה שהקב"ה לא ייתן שיבזו את הארון.

אך יושב בשמים לא מנע את התבוסה, והארון נשבה…

ורק אחר זמן,  התרחש קידוש ה' עצום מול הפלשתים: הם הוכו, נבהלו והשיבו את הארון בכבוד.

כאשר הארון הגיע לבית שמש, אנשי המקום –התייחסו אליו בתחושת בעלות. כיוון שלא גילו יראת קודש מספקת, נפגעו גם הם, והארון הורחק לבית אבינדב בקרית יערים.

הארון נע ממקום למקום – כי לא נמצא מקום הראוי לו…כל ניסיון לשאת את הקודש מתוך תחושת שליטה, או בעלות – יוצר סכנה רוחנית ממשית.

סיפורו של עוזא ממחיש זאת היטב. רבותינו מלמדים על עוזא שעם הזמן חדרה לנפשו תחושת קרבה שהפכה לשליטה… בהרבה מקרים שהאדם 'קרוב' לקודש הוא מרגיש שהוא יכול גם לשלוט על הקודש… כשהעגלה נטתה, שלח את ידו לייצב את הארון – כמו היינו אומרים שהוא 'יעזור' לארון… זו לא הייתה טעות טכנית – אלא שורש נפשי עמוק של חוסר הכרה שהארון הוא 'נס' ולא נושאים אותו, לא מרימים אותו.

לא עוזרים לו.

וכשאירוע כזה קורה בעת העלאה מחודשת של הארון להחזיר אותו למקומו – אחרי הגלויות של הארון – אין מקום לטעויות… המעמד הוא עוצמתי ומיוחד

וכן חסרון קטן, הוא כמו  גפרור במקום רווי דלק

לכן" –וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּא… וַיִּפְרֹץ עָלָיו שָׁם. "

בקרובי אקדש – כמו נדב ואביהוא

לא בכדי נבחר סיפור עוזא כהפטרה של מיתת נדב ואביהוא. גם שם – שני בני אהרן, גדולי עולם, פעלו בקודש מתוך כוונה טובה, אך עם שמץ של יוזמה לא מבוררת, של קרבה שגולשת לגאווה… הכל לפי דרגתם…

בין אם שתויי יין היו, בין אם הורו הלכה בפני רבם – הרי שבעצם המעשה היה ניסיון "לנהל" את הקודש…

גם כאן – מדובר במעמד מכונן,  הקמת המשכן לאחר חטא העגל, ושוב, כל ניצוץ של גאווה עלול להבעיר אש. ולכן: "בקרובי אקדש" – דווקא במי שקרוב, נדרש טהור יותר.

נחזור לעוזא וימי דוד המלך

עוזא נפטר כי הוא שלח ידו לאחוז בארון וזה היה בזמן נשיאת הארון לירושלים זו היתה שמחה גדולה אך אז היה 'פרץ עוזא' מה שפגם בשלימות השמחה.

למה זה קרה אז…אומרת הגמרא כי היה חסרון גם בדוד המלך, הכל כמובן לפי דרגתם של הקדושים ראשונים כמו מלאכים

דוד נענש בפרץ עוזא, מפני שהוא קרא לד"ת 'זמירות היו לי חוקיך' הוא קרא לתורה זמירות וזה היה חסרון

לכאורה מהו החסרון שקרא לתורה זמירות?

מפני מה נענש דוד מפני שקרא לד"ת זמירות?

במהרש"א פירש משום שזמר הוא בפה האדם רק לשעה ולא לתמידות… ודברי תורה צריכים להיות בתמידיות כמו שכתוב שלא ימושו ד"ת מפה האדם לכן אין ראוי לכנות את התורה בשם זמירות

 

אבל עדיין קשה לכאורה, בגלל שהתורה עצמה היא קרויה שיר בתורה, כמו שכתוב 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'

לכן יש שמצאו את ההבדל בין שיר לבין זמרה

בגליוני הש"ס לר' יוסף ענגיל כתב (ע"פ מה שכתב בשו"ת מהרי"ו סי' קצא) שנקראו זמירות מלשון = שמזמרים ומכריתים את כל המקטרגים

לזמר עריצים

ובתורה ישנן שתי סגולות

א. להציל מן המקטרגים.

ב. להעלות את האדם למעלות רוחניות ושיהא מושלם.

וכיון שדוד קרא לתורה רק זמירות היה משמע מכך שבתורה ישנה רק את המעלה של ביעור הרע ולא של ההשתלמות הרוחנית וע"ז נענש דוד המלך

יש שירה שמסמלת שלימות – ויש זמרה.

שירה יש בה שמחה של חיבור והזדהות עמוקה עם החיבור

ולכן החיסרון היה למה דוד המלך קרא לתורה רק בשם 'זמירות היו לי חוקיך' התורה לא באה רק לעקור את הרע שיש באדם

אלא גם היא מעניקה לאדם שלימות וזה 'השיר'

ולכן חוסר השלימות בא לידי ביטוי בעוזא וזה היה בדרך להובלת הארון לירושלים, זה הקשר בין הזמירות היו לי חוקיך

חוסר השלימות של דוד המלך ועוזא.

זמרה מסמל את האיזהו גיבור הכובש את יצרו, לזמר עריצים לכרות את המקטרגים, לכן פסוקי דזמרה קרויים כך, על שם לזמר  – לחתוך את כל הקליפות שנגיע לתפילה ראויים, להסיר את המקטרגים עד תפילת העמידה

אבל השירה היא שלימות הלב לעתיד לבוא נגיע למצב של  "שירו להשם שיר חדש"

הטעם וההסבר שנענש דוד המלך דוקא בפרץ עוזה, בארון הברית.

כי הארון זה המקום שמבטא את החיבור אהבה הדביקות החדווה והשמחה שיש ביחס בין כלל ישראל להשי"ת, שם היו הכרובים מעורים זב"ז ושם הביטוי הגדול ביותר לבחינת החיבור הגדול שהיה בין כלל ישראל לקב"ה

ולכן יש כאן מכ"מ, כלומר, מכיון שדוד הגדיר את החיבור של האדם לתורה במהלך של כפייה (זמירות היו לי חוקיך) לכן הוא נענש בארון העדות שהוא המקום שבו מתבטא שצורת החיבור להקב"ה אינה בכפייה אלא בשיא הרצון והעונג

ועוד, בשלושת השבועות קוראים שלוש הפטרות של פורענות, ועוד שבע של נחמה, מהי משמעות הדברים

מדוע קוראים הפטרות אלו דווקא בשבת ומה השייכות בין שבת קודש לחורבן הבית ?

המהות של ביהמ"ק היה במה שהוא העמיד את החיבור בין כלל ישראל שיהא במצב של עונג שמחה ואהבה, לכן זה הטעם שקוראים את ההפטרות דווקא בשבת מפני ששבת זה הזמן שבו האדם מרגיש עונג ושמחה מעין עוה"ב ולכן אם אנו רוצים להבין מה קרוב להרגשה של בית המקדש, זה שבת. שבת זה הזמן של עבודת השם ברמה הגבוהה, מה שאמור להיות, לכן גם בשבת אנו קוראים את הפטרות הפורענות הכי קרוב למה שהפסדנו

וכן בשבת אנו קוראים את פרשיות הנחמה, הכי קרוב למה שאפשר להרוויח.

דווקא בשבת שיש בו את הרגשת העונג והשמחה לאדם

ישנה לשון של המסילת ישרים בתחילתו: "רבים הם המרחיקים אותו ממנו יתברך".

כלומר, הרצון הפנימי של האדם חסום, הוא צריך להתגבר, להיאבק, לכפות את גופו ואת נפשו כדי לעשות את רצון קונו.

אין התענוג גלוי, אין שמחה טבעית, אין רצון פשוט לעבודת ה'. זוהי עבודת האתכפייא – עבודת ההתגברות.

אבל כאשר היה עומד האדם בבית המקדש –שם חווה את התענוג הגדול.

מהנוכחות של השראת השכינה

במדרש תנחומא בפרשת בהעלותך נאמר על הפסוק "טבעו בארץ שעריה" – שכלי המקדש בבית שני יצאו לגלות, ושלטו בהם הזדים, אך שערי בית המקדש, כלומר דלתותיו, לא שלטו בהם השונאים, אלא טבעו בארץ, נעלמו ולא נבזזו. עובדה זו נראית חריגה – מדוע דווקא השערים?

מדוע נשתמרו הדלתות בשעה ששאר הכלים נלקחו?

הגמרא במסכת יומא מספרת על ניקנור, שעשה את דלתות שערי ניקנור והביאן מאלכסנדריה. בדרך טבעו במים הסוערים, ואנשי הספינה ביקשו להשליך גם את הדלת השנייה.

ניקנור סירב ומסר נפשו עליה – ובסופו של דבר נעשה לו נס, והדלת השנייה עלתה וניצלה.

הדגש שניתן בתורה שבעל פה לדלתות הללו, בגלל המסירות נפשו של ניקנור, מלמדת שיש בהן יותר מעוד פרט אדריכלי.

יש כאן סמל. יש כאן מהות.

הדלת – היא הקובעת מהו פנים ומהו חוץ

היא זו שמסמנת גבול, מפרידה, אך גם מאפשרת חיבור

הדלתות של המקדש, הן שמבססות את בית המקדש כמקום של ייחוד בין הקב"ה לכנסת ישראל.

המקדש הוא המקום שבו התגלה החיבור הרוחני בין עם ישראל לבין הקב"ה, והדלת – היא הסמל של אותה שמורה, ייחודית ומיוחדת שבה מתרחש החיבור.

לא כל אחד יכול להיכנס, לא כל דבר מותר לו להיראות – כי המקדש אינו מקום ציבורי פתוח, אלא מקום חתום, מקום שיש בו סוד, כבוד, חיבה.

ומכאן, שהדלתות – הן ששמרו על כבוד החיבור, על סוד הקשר. ולכן לא נבזזו. כי את מהות החיבור לא יכלו האויבים ליטול.

ומשום כך גם גזרו היוונים, כפי שמובא במדרש חנוכה: "אמרו בואו ונחדש עליהם גזירות עד שיבעטו באלוקיהם ויאמינו בעבודת כוכבים שלנו". ואחת הגזירות המרכזיות שגזרו: "שכל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגר לפתחו – ידקר בחרב. "

לכאורה, מה טמון בבריח או מסגר פשוט?

אלא שהיוונים הבינו שהמסגר אינו רק הגנה – אלא זו הכרזה זו הצהרה שהבית הזה – אינו הפקר.

שיש לו גבול, שיש לו פרטיות, שיש לו קדושה. ואומה שהבית שלה הוא מבצר של נוכחות אלוקית – אי אפשר להכניע אותה. ולכן הם נכנעו נגד הסגירות

המאבק על הדלתות היה מאבק על הייחוד. על הזכות של עם ישראל לשמור את אהבתו עם קונו כקודש קודשים.

על כן, דווקא הדלתות – הן אלו ששמרו על המקום, הן שזכו לנס, הן שלא נבזזו, הן ששרדו. ומכאן נבין: כשאנו מתאבלים על חורבן המקדש, איננו בוכים רק על קירות שנפלו, אלא על הדלתות שנסגרו. על אותה כניסה ללב – שנאטמה.

וכתוב ברש"י סוכה דף מא שבית המקדש השלישי ירד בנוי ומשוכלל מן השמים וכן כתבו תוס' בשבועות טו ע"ב בשם המדרש תנחומא סוף נח וכך כתב הראב"ן בר"ה דף ל סי' תנ"ט מהרה יבנה בית המקדש כלומר לפי שעה יהיה בנוי כהרף עין לפי שהקב"ה בעצמו יבנהו כמו שדרשו שלם ישלם המבעיר את הבערה אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש

אמנם יש מקורות אחרים כמו  בירושלמי פ"א ממגילה הי"א נאמר שיתעוררו הגלויות שהם בצפון הם יבואו ויבנו את בית המקדש שנתון בדרום וכך כתב הרמב"ם פ"א ממלכים ה"א שמלך המשיח יבנה את ביהמ"ק

וביאר הגר"א באמרי נועם (ברכות בביאור ברכת הביננו) שהעיר צריכה להבנות אבל ההיכל כבר בנוי בשמים

ולכאורה, כיצד תתקיים מצווה זו של בניין מקדש על ידי כלל ישראל, אם המקדש יירד בנוי מן השמים?

שאלה זו נידונה בדברי רבותינו, ובפרט מובא בסידור אשי ישראל (עמוד פי', בפירוש "שיח יצחק") בשם מרן הגאון המהרי"ל דיסקין זצ"ל, יסוד נפלא: אמנם הבית ירד מלמעלה – אך בלי דלתות…

והמצווה של כלל ישראל תתקיים בהעמדת הדלתות, שהן החלק החסר במקדש שירד מן השמים.

ולא זו בלבד, אלא שאותן הדלתות, כפי שלמדנו לעיל ממדרש תנחומא, טבעו בארץ ולא נבזזו, והן עתידות לעלות ולשוב – ובכך ישוב גם חלקו של האדם בבניין המקדש.

וכך כתוב בגמרא במסכת בבא בתרא (דף נג ע"א) ":הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר, ובא אחר והעמיד להן דלתות – קנה".

כלומר, אף שמבנה הבית כולו כבר עמד – השלמתו בדלתות נחשבת לקניין. וזהו לימוד מופלא – שלמרות שבית המקדש ירד בנוי, הרי העמדת הדלתות על ידי כלל ישראל תחשב כקניין מצוותי, כהשתתפות בבניין, וכקיום של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. "

= תפקיד הדלתות אינו רק מבני, אלא הוא העומק של כל מהות המקדש – העמדת גבול בין חול לקודש, בין פנימיות לחיצוניות, בין העולם לבין ההיכל.

הדלתות הן שמעמידות את המקדש כמקום של חיבה וייחוד

הבית ירד ממרום – אך הלב ייפתח מלמטה

ואותן דלתות, שטבעו באבלות החורבן, יעלו בעת הגאולה, ויאירו מחדש את פתח הבית, את פתח הלב, ויהפכו את הזיכרון – לתקווה.

לכן נאמר" טבעו בארץ שעריה. "דווקא הדלתות, בניגוד לשאר כלי המקדש, לא נלקחו על ידי האויבים. כלים אחרים – נבזזו, חוללו, נלקחו לשלל – אך הדלתות טבעו בארץ. ולא שלטו בהם הזדים.

כי הדלתות מבטאות את עצם הקשר הפנימי שבין הקב"ה לישראל

ובכך מתבאר  מאורע פלאי המובא בגמרא במסכת יומא (דף לט ע"ב): "ארבעים שנה קודם חורבן הבית – לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, ודלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן. "

אותן ארבעים שנה –  עד לחורבן – הייתה התגלות הדרגתית של סילוק שכינה. סימני סילוק השכינה התפשטו ברחבי המקדש, באופן בולט ומבעית – הדלתות נפתחות מאליהן.

הרי שהדלתות – ברגע שנפתחו מאליהן – היו כסימן שהקשר הפנימי הולך ונחשף לפרצות. שכבר אין עוד שמירה על הסוד, על הייחוד שבין כנסת ישראל לבוראה.

וכשזה נפרץ – הקרקע כבר מוכנה לחורבן.

 

וביום ההוא  יֵאמר: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.

השערים שנפתחו קודם החורבן, ייפתחו בגאולה – לא מתוך בהלה, אלא מתוך שירה.

ובדלתות אלו – יעמוד עם ישראל בשובו לביתו. לא כעובר אורח, אלא כבעל הבית שמחזיר את דלתות הקשר העמוק עם הקב"ה למקומן.