ישב בדד וידום: השתיקה וההתבודדות בין המצרים

עבודת ימי בין המצרים – ובעיקר תשעת הימים ותשעה באב – מחייבת אותנו לא רק לזכור ולכאוב את העבר, אלא להיכנס לתוך מצב נפשי, רוחני וערכי שמכונן בתוכנו חיבור פנימי עמוק עם מה שחסר, עם מה שנחרב, ועם מי שנעלם, זו האבילות.

זוהי עבודה של שקט, של צמצום, של שהות עם עצמנו ועם כאבנו. יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו (איכה ג', כ"ח)

זה פסוק קצר, אך טעון במשמעות עמוקה של התמודדות, שתיקה, קבלת עול, ותהליך פנימי של תיקון וקרבה לקב"ה מתוך משבר.

פשט הפסוק:

"יֵשֵׁב בָּדָד – "אדם שמבודד, שנסוג מעיסוקיו, שנמצא לבד – לא רק פיזית, אלא גם נפשית. ישיבה זו היא תוצאה של שבר, גלות, צער או אשמה.

"וְיִדֹּם –" לא רק שתיקה פיזית, אלא שתיקה פנימית. לא להתלונן, לא להתריס, לא לברוח. לשתוק גם מול שאלות שאין עליהן תשובות – זו קבלת הדין.

"כִּי נָטַל עָלָיו – "משום שהקב"ה הוא קבע את הגזירה, כלומר

"ישב בדד –" מי שאירע לו אבל וצרה – ישב גלמוד ויצפה לטובה.
"וידום –" לשון דממה שתיקה והמתנה.
"כי נטל עליו" – כי בעל הגזֵרות נשא עליו הגזֵרה.

כלומר, זו לא שתיקה פסיבית – אלא שתיקה של תקווה וציפייה לגאולה. לא שתיקה מתוך ייאוש – אלא שתיקה מתוך תקווה ואמונה

אומר התרגום

האדם יושב לבד, שותק, וסובל את הייסורים – מתוך הבנה שזה בא מאת ה', אפילו על חטא קטן, כדי לתקן את האדם.

זה כבר לא רק כאב אישי – זו שתיקה לשם תיקון. הוא יודע שהייסורין מיישרים אותו

הפסוק הזה מצייר תהליך של שינוי

מהבדידות – לשתיקה.
מהשתיקה – להכרה שיש יד מכוונת.
ומההכרה – לנשיאה באחריות, ואפילו קבלה באהבה.

האדם אינו כועס, אינו מתמרמר – הוא יושב לבד, שותק, ומבין.

המשמעות העמוקה של  "ישב בדד" היא לא רק בדידות פיזית, אלא גם מצב קיומי.

זהו האדם שמגלה שאין לו על מי להישען – לא על חברים, לא על חברה, לא על מוסדות – אלא רק על עצמו ורק על אלוקיו.

ופעמים זה הרגע שהאדם הופך להיות 'האני האמתית'

לא "מה שאומרים עליו", אלא מי שהוא באמת, כאשר אין קהל, ואין סיפור – רק קיום  מול השאלה

מי אני? ולמה זה קורה לי?

השתיקה כאן אינה הדחקה. זו שתיקה של קבלה, שתיקה של עיבוד עומק.

מבחינה נפשית – השתיקה היא שלב ההפנמה. אחרי ההכחשה והכעס, יש שלב שבו אין עוד מלחמה. לא כל שאלה דורשת תשובה מילולית. לפעמים האדם שותק, כי הלב מבקש להבין – לא בשכל, אלא בעצם היש.

זו שתיקה שבה האדם שוהה עם הכאב, לא בורח ממנו.

שתיקת הבגרות הרגשית – לדעת לשאת את הקיום המורכב גם אם עדיין אין תשובות ברורות על כל הבעיות בחיים

 

– האדם מסוגל לשרוד רק כאשר יש משמעות. וכשיש משמעות – יש גם עוצמה לשתוק, לשאת, ולהתעלות. הסבל עצמו נעשה אמצעי לקשר עם הנצח.

ולכן מצד אחד כתוב וידום אהרן כאשר בניו נפטרו

וידום זו השתיקה

ומצד שני כתוב לך דומיה תהילה

התהילה של הקב"ה היא המוכנות של האדם לקבל את המורכבות האין סופית של העולם ולהבין שכל המורכבות הקשיים וההתמודדיות, הכל זו מערכת אחת מסודרת ומתוכננת

 

הפסוק בא מתוך מגילת איכה, אבל הוא בעצם נקודת הנחמה שבתוך האבל. דווקא הבדידות, השתיקה ולקיחת האחריות– הופכים את האדם לכלי. לא כלי שבור – אלא כלי מוכן

ונעמיק עוד, "ישב בדד" – זוהי עבודת ההתבודדות

מבחינה הלכתית, יש ביטויים לכך שביום תשעה באב יש להמעיט בשיחה ובחברות, שלא יקל האדם ראשו

לא רק מבחינה פרקטית (להימנע משמחה), אלא מפני שעצם הבדידות מגלה את העמדה הראויה כלפי החורבן – עמידה של יחיד מול חסרון עמוק שאין לו מענה חיצוני. אין אדם אחר שיכול באמת למלא את הריק, את השבר, את האין – אלא רק הקב"ה בכבודו ובעצמו

הרמח"ל (מסילת ישרים במידת הפרישות) כותב שדרך קניית הפרישות היא ההתבודדות – והוא כותב שהפרישות הוא יקרה, וזו בעצם ההתבודדות

משום שרק כאשר אדם מתנתק מרעש העולם, מהחברה, מהרדיפה החיצונית, הוא יכול להתחיל להכיר באמת את עצמו ואת מקומו את רצונו את התפקיד והייעוד שלו בעולם.

ההשוואה בין מצב האבלות למצב ההתבודדות היא עמוקה: גם אבל נדרש לצמצם את קשריו עם אחרים, כדי לפגוש את השבר, לעבד אותו ולהפוך אותו לתפילה או תובנה.

בדידות היא לא רק היעדר חברה, אלא תנאי לחשיפה עצמית. היא מאפשרת לנפש לשוב ולהיזכר במה שכבר אינה רגילה לראות:

האם התרגלתי לגלות? האם באמת אני מבכה את חורבן הבית או שמא את אובדן הנוחות שלי?

בעומק, הבדידות הזו יוצרת פגישה – לא התרחקות פגישה של האדם עם עצמו.

דווקא במקום בו הוא לא מסוגל להיתמך על ידי אחרים, שם הוא  מוצא את הקשר עם הקב"ה

החורבן אינו רק אסון – אלא פתח אל תחושת העדר שמזמנת את החיפוש אחר הנצח!

הרמח"ל במסילת ישרים פט"ו במידת הפרישות כתב שהפרישות היא ההתבודדות והיא יקרה  וחשובה

היא מחזירה את האדם ל'עצמו'.

ואמר דוד המלך בתהלים (נה)

וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה.

והנביאים אליהו ואלישע היו  מיחדים מקומם בהרים בשביל ההתבודדות  והחכמים החסידים הראשונים ז"ל הלכו בעקבותיהם כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות השלימות — כדי לאפשר לעצמם התרכזות פנימית, טהרה נפשית, וקשר בלתי אמצעי עם הקב"ה.

ההתבודדות כאן איננה בריחה מהמציאות, אלא להפך – העמקה פנימית מתוך שקט, כדי לחזור משם עם אמת גבוהה יותר. כמו משה שעלו להר סיני לקבל תורה, או רבי שמעון בר יוחאי שנכנס למערה. אלה מקומות של חשיפה לנקיות, לעומק, ולראיית עומק החיים בלי הסחות. זו הבחירה בחיים, לא בהשפעה של החברה על האדם

כך האדם מסיר מעליו את החברה הרעה ואת החיבור גם  הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות כתב שאם האדם רואה שהחברה מפריעה לו יצא למקום בודד

השתיקה – כפי שמובאת במסכת ברכות ו ע"ב: "אגרא דבי טמיא שתיקותא"  כלומר מקבלים שכר בבית האבל על השתיקה.

רבינו בחיי: מציין את השתיקה כאחת מההנהגות של האבלות.

רבי משה אלשיך: מצטט את המשנה באבות, "שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" (אבות א יז).

הפירושים לשתיקה בבית האבל מגוונים:

יש המפרשים שהשתיקה היא ביטוי לאי יכולת לבטא את הכאב במילים.

יש המפרשים שהשתיקה היא זכות לאבל, שמקבל שכר על כך שאינו מדבר.

יש המפרשים שהשתיקה מביאה שקט פנימי ומאפשרת לאבל להתמודד עם אבלו.

ונוסיף עוד עומק, השתיקה היא היכולת של האדם 'להתבודד' ולאמר, אני מחפש ממד חדש בחיים

זו שתיקה שלפני דיבור חדש…

זו  איננה שתיקה של ריקנות, אלא שתיקה של עומק. שתיקה שמעידה על כך שאין מילים שיכולות להסביר את כאב הלב, על כך שהשבר הוא עמוק מכדי ביטוי.

אבל זו גם הכנה לקראת השלב הבא בחיים, זו שתיקה שאומרת, מה שהיה עד כה, היה טוב ונעים, אבל כעת הוא לא מתאים אני חייב לשדרג את עצמי

השתיקה – לא כריקון, אלא כהתכנסות – זה מהלך נפשי ותודעתי עמוק לכן אמרו חכמים "סייג לחכמה – שתיקה"(אבות ג, יג), אך שתיקה זו אינה ניתוק מהחיים, אלא חיבור מחודש, הכנה לקראת הופעה של דיבור אחר, מדויק, ועמוק יותר

זו שתיקה שמתרחשת לפני לידתו של הדיבור הבא.

השתיקה מאפשרת לנו לעצור. לנשום. להפסיק לרגע את שטף הקולות הפנימיים והחיצוניים, את הרעש. דווקא מתוך השקט, אדם שומע לראשונה את קולו שלו, קול עדין ופנימי שבלב. קול האמת, קול המצפון, לכן, השתיקה איננה סתירה לדיבור — היא ההכשרה שלו.

בבית האבל, השתיקה היא מחאה אילמת. היא מבטאת את הגבול של השפה. כאילו אומר האדם: "אין מילה שיכולה להכיל את הכאב, כל דיבור מקטין את הכאב האין סופי', זו שתיקה של כאב

אבל העוצמה היא שהשתיקה היא לא שתיקה של ייאוש, אלא של המתנה. כמו ניצן באדמה שמתחפר בשקט לפני שהוא פורץ באביב… זו שתיקה של עיבור, שתיקה של התחדשות

לכן אומרים חכמים" :לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" (אבות א, יז) – כי היא מבריאה את הנפש, מאפשרת התכנסות מחדש של האדם אל תוך עצמו, מעין חשבון נפש שאומר, עד היום היו חיים מסויימים כעת מה מתאים מה יעיל מה נכון לחיים החדשים

ונעמיק, בחיים של האדם יש הרבה בחירות

והאדם לא תמיד מודע לעומק הבחירה שהוא יכול לעשות ולפעול. האדם לא מודע ליכולת לעשות הבדלה בין עיקר לטפל, הוא פשוט 'זורם' בחיים עם 'החיים' עם החברה וערכי החברה הוא לא עוצר לחשוב לבדוק לבחון…

ובאמת, כיצד מבדילים בין עיקר לטפל?

היכולת להבחין בין עיקר לטפל היא אחת מהתכונות המרכזיות של אדם בעל דעת…אלא שהאדם בהרבה מקרים נסחף והוא מאבד את ה…דעת שלו.

זו מעלת הברכה אתה חונן לאדם דעת.

לא מדובר רק בידיעת פרטים, אלא בראיית מבט־על: מהו העיקר שמוביל אותי, ומהו רק האמצעי? מה העקרונות שמנחים את חיי, ומה המסיחים את דעתי?

אם האדם עוסק בפרויקט מסוים כי הוא מפחד שיכעסו עליו – זה טפל.

אם הוא עסוק בהרבה פרטים קטנים אבל שכח למה האו התחיל הוא עושה דברים טפלים.

אם האדם נמשך למיידי, לדחוף, לרעש. בהרבה מקרים הוא נמשך אל 'הטפל' בחיים שלו.

ההתבודדות היא זיהוי מהם הערכים שלי מהי מטרת החיים האם אני מתקרב למה שאני מאמין בו האם אני משרת ערכים או רצונות של החברה

ונאמר כלל יסודי ומהותי בחיים – אם הכול חשוב,  שום דבר לא חשוב!!!

שוב פעם אם הכל חשוב, שום דבר לא חשוב, אם האדם לא יודע להכיר מה חשוב ממה מה יותר ומה פחות אם אין לאדם סולם ערכים – אין לו ערכים, כי ערכים זה לא רק 'אמירה' אלא זה סגנון חיים מחוייבות לסגנון חיים.

ערכים זו לא אמירה אלא התמסרות ומחויבות לערכי החיים

מה שהוא עיקר – מקרב אותנו לסיפוק ומהות החיים. טפל – מסיח  דעת.

עיקר – מלא משמעות. טפל – רק מצטלם טוב.

עיקר – דורש עמל מתמשך. טפל – מתנפח מהר ונשכח מהר.

ומכאן נפנה לשאלה חשובה מאד בהשקפה, למה הקב"ה ברא את הטפל…למה יש עיקר וטפל שיהיה רק עיקר…

אם הקב"ה ברא גם דברים טפלים, מדוע עשה כן? מה מטרתם?

והתשובה על כך נוגעת בשורש מטרת בריאת העולם כולו.

העולם לא נברא "נקי" או "מושלם" – אלא מורכב, הרבה רבדים וממדים.

מלא בהסחות, בקליפות, בפיתויים, בדברים שנראים חשובים – אך מסתירים את העיקר.

והכול – כדי לאפשר לאדם להיות שותף לבורא, מהבחין, בורר ומרומם את העולם.

 

הקב"ה ברא עיקר וטפל – כדי שהאדם יבחין ביניהם. זהו תפקידו:

"ובחרת בחיים –" תבחר בטוב, תדע מה עיקר ומה שולי, עבודת הבירורים

הטפל נברא – כדי לגלות דרכו את העיקר. ללא טפל – לא הייתה בחירה. ללא בחירה – אין מעלה לאדם. לכן, הטפל הוא שלב בהופעת העיקר.

לפי תורת הקבלה והחסידות, העולם מלא ב"קליפות". תפקיד האדם הוא לחדור מבעד לקליפה ולגלות את הפרי הפנימי.

למשל: כסף הוא טפל – אך אפשר לגאול אותו כשמשתמשים בו לצדקה, לקיום תורה, לפרנסת הבית.
כבוד הוא טפל – אך אפשר להפוך אותו לכלי של כבוד התורה.

הקב"ה לא יצר את ההסחות כדי להפיל אותנו – אלא כדי שנגדל מתוכן. כל זמן שאדם לא יודע להבחין – הוא נמשך אחר הרעש, היפה, הקל. אך כשמתבגר – הוא לומד לשאול: למה? מה הנפש שלי באמת מחפשת?

מהי אחריות רצינות ומשמעות בחיים

וכשמבין שהטפל לא מספק – הוא מתחיל לרצות עיקר.

לכן, העולם הזה הוא עולם של הסתר פנים – אבל הסתר שמאפשר לאדם לחשוף.

הצמאון לעיקר מתגלה דרך ההיתקלות בטפל.

הקב"ה ברא עולם שיש בו הרבה טפל

כך האדם נעשה  שותף – לא רובוט, אלא בוחר

כך יש צמיחה –  כך יש  אתגר מוסרי ונפשי ולא שלמות כפויה על האדם

דווקא הריבוי, הרעש, הפיתויים, ההסחות – הם שמולידים את השאלה, את החיפוש, את הברירה, את הרצון להיות פנימי, אמיתי, מחובר.
הקב"ה ברא טפל – כדי שתהיה משמעות לבחירה בעיקר.

הקב"ה ברא טפל – כדי שנתבונן, ונתרומם.

הקב"ה ברא טפל – כדי שאדם יגלה את העיקר דווקא בתוך המורכבות.

נחזור אל 'השתיקה' השתיקה מחזירה את האדם אל 'עצמו' על העיקר אל הבחירות שלו אל הערכים שלו.

השתיקה היא גם רגע של בחירה.

השתיקה של כאב היא שתיקה של אדם שלומד לשהות בכאב, לא לברוח ממנו, לא לעטוף אותו במילים יפות.

כעין שתיקתו של אהרן כששמע על  פטירת בניו

וידום אהרן  – שתיקה של כניעה מוחלטת, אך גם של חיבור עמוק אל רצון השם.

וידום אהרן ולך דומיה תהילה

במובן הזה – השתיקה היא לא רק סיום של מה שהיה אלא היא  גם התחלה…

היא השלב הראשון בדרך לשינוי. כל דיבור עמוק, כל תובנה חדשה, כל קשר מחודש עם העולם – חייבים להתחיל בשתיקה. כמו חשיכה שלפני האור

השתיקה היא הצומת שבו האדם פוגש את עצמו מחדש, בוחר להיפרד מהדפוסים הישנים, ומכין את עצמו למהלך עמוק, שקט ואמיתי יותר.

השתיקה מאפשרת לנפש לפגוש את עצמה בלי רעש חיצוני. היא יוצרת חלל, שבו נולדות מחשבות חדשות.

על פי כל זה נוכל להבין עמוק יותר את שכתוב

יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו

כך אפשר להבין מה שכתוב בגמרא שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה, משמעות הדבר היא 'התנתקות' מכל ההשפעות של החברה של האנשים וכניסה לעולם של שויתי השם לנגדי תמיד, אחרי ההתנתקות מה'סוס שטוף במלחמה' אפשר להיכנס לעולם של ערכים ובחירה מה אני מאמין רוצה וצריך

ההתבודדות אינה ניתוק מהחיים – אלא חזרה אליהם ממקום נכון. לעיתים קרובות האדם חש שהוא "בתוך סחרור" – מרוץ קיומי שבו הוא מאבד שליטה. ההתבודדות מאפשרת לו לחזור לנקודת האפס, לגלות מה הוא באמת רוצה, מה הוא באמת מרגיש, איפה הוא באמת עומד.

"האדם צריך רגעים של שתיקה כדי לשמוע את קול המשמעות".

קול ה' לא יישמע ברעש אלא ב"קול דממה דקה. "

ולכן בימים אלו – ימי בין המצרים, ימי חורבן וגלות – ההנהגה של ישיבה בדד, ודומיה, אינה רק סמל של צער. היא עבודת הנפש האמיתית,

ר' ירוחם ( דעת חכמה ומוסר ח"א עמ' ק וע"ע בדעת תורה בראשית עמ' רה רו שכתב בזה מאמר נשגב בענין מעלת ההתבודדות ) כתב שהאדם צריך לתפוס רגעים של התבודדות בשביל התבוננות והביא ראיה מדברי המדרש, כתוב  בישעיה "ונשגב ה' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו"

כמו שהקב"ה נשגב ב -לבדו, כך גם יעקב נשגב ב -לבדו. ההתבודדות אינה חולשה, אלא נשגבות. היא אינה בריחה, אלא מעלה.

וכתוב על האבילות של אהרן, וידום אהרן

דממה אינה שתיקה… שתיקה יכולה להיות שתיקה סתם שהאדם אינו מדבר כפי שכתוב סייג לחכמה שתיקה… אך דממה זה שתיקה עמוקה הרבה יותר

וידום כפי שהארכנו עד כה ולכן זכה מכוח הדממה הזו לפרשת שתויי יין, שנאמר לו, יין ושכר אל תשת

מצינו בגמ' 'שתיק רב' (סוכה ז ביצה ו ועוד) וכתוב בספרים ששאלו אותו שאלה, והיו לו תשובות, והרבה מה לומר אך כיון שאין אחד שיכול להבין אותו הוא שתק והיינו שהתכנס לעולם הפנימי שלו כתוב מי כמוכה באלים ה', ודרשו ע"ז חז"ל (גיטין נו) מי כמוכה באלמים ה' שנכרים מקרקרים בהיכלו ושותק כאילם והנה הקב"ה הוא קל נקמות ויודע להעניש את הגויים אך השתיקה היא מה שהקב"ה לוקח את ההנהגה למקום הרבה יותר גבוה וכמו שכתוב בזוהר בפר' ויגש 'תא חזי כשנחרב בהמ"ק אסתלק קוב"ה לעילא ולעילא'

כלומר נראה כאילו הקב"ה איננו… אך זה רק הסתר פנים

העולם נראה כנטול השגחה, אך האמת היא שההנהגה האלוקית אינה נעלמת – אלא מתעלה.

הרצון שבשבילו נברא העולם – רצון של קשר, של גילוי רוחני ואלוקי בעולם – אינו מתבטל, אלא פשוט אינו מתממש באותו אופן חיצוני ומיידי.

ונעמיק, עבודת השם היא לא להמתין לגאולה שתפתור לנו את בעיות החיים, לא לצפות לגאולה כאמצעי נוחות שיסיר את הצרות. זו הסתכלות חיצונית,

עבודתנו היא לברר את נקודת החיבור הפנימית שלנו עם הקב"ה, לא מצד התוצאה – אלא מצד עצם הרצון

שיהיה עולם אמתי רוחני אלוקי בצורה גלויה

כשחרב בית המקדש, לא פסקה אהבת ה' לישראל. נהפוך הוא, הקב"ה אוהב את עם ישראל, והוא כמו אומר להם, בשבילכם, אני מוציא אתכם לגלויות שתגלו בכל מצבי החיים את הבחירה שלכם…בי! זה העונג הגדול ביותר

אומר הרב פנקוס רעיון עמוק, המדרש אומר שהקב"ה מכלה חמתו על העצים ועל האבנים  – על בית המקדש ולא על עם ישראל, מה הכוונה בזה?

עצם החורבן היא מעין אמירה חודרת ונוקבת,  איני צריך בית, איני צריך קרבן – אני צריך אתכם.

החורבן אינו ריחוק, אלא עלייה למדרגת קשר פנימית יותר, שגם כאשר יהיו צרות, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני…

בשתיקה, בהעלם, בהנהגה של 'לעילא ולעילא'

בהנהגה של אין קרבנות, אין בית, אלא קשר עם הקב"ה בכל מורכבות החיים

גם כאשר אין לאדם על מה להישען, ואין לו תוצאה נראית לעין, ואף אין לו תחושת סיפוק ממעשיו – הוא בכל זאת מקושר.

וזו תכלית האדם, להידמות לקונו גם בצורת הקשר.

כשם שהקב"ה נוהג עמנו לא מצד החיצוניות, אלא מצד מה שאנחנו באמת – כך גם עבודת האדם היא להגיע למקום שבו האדם אוהב את ה' לא מפני שהוא מקבל

כשהאדם מגיע לכך – הוא איננו ממתין לגאולה, הוא עצמו נעשה חלק מן הגאולה.

וזה מה שכתבו בספרים הקדושים בפסוק":כל רודפיה השיגוה בין המצרים – "שאין הכוונה (רק) לגנות על שונאי ציון, אלא יש כאן גילוי של כלל עמוק במבנה העבודה

שדווקא בזמנים של הסתר, של שבירה, של 'בין המצרים', ניתנת האפשרות לרודפים באמת – לאלו הרודפים ורוצים להתקרב אל הקב"ה, החותרים אל האמת – להשיג השגות כל רודפיה  – רודפי  – השם

ישיגו…

 

חדירה לעומק הקשר הפנימי עצמו  גילוי נקודת הדבקות

ומעתה יובן, שאין כאן תקופה של צער בלבד, אלא חלון הזדמנויות נדיר, שאם ינוצל נכון – יישאר לאדם בליבו לנצח. קשר שלא נבנה על בית – אלא על לב…

וזו עבודת "בין המצרים": לא להתאבל מתוך רפיון, אלא לרדוף מתוך עומק, ולהשיג מתוך העדר. כי בהעדר מתגלה הגעגוע והרצון האוטנטי של האדם

הדממה מגלה את הדיבור הראוי

לך דומיה תהילה