נדרים ומלחמת מדין: דיבור וטהרה רוחנית בכניסה לארץ

בפרשת מטות נחשף השלב האחרון של חינוך הדור ההולך להיכנס לארץ ישראל.

לאחר ארבעה חומשי תורה שעסקו במעשים – מצוות עשה ולא תעשה – מגיע משה רבינו להכשיר את העם להבנת מדרגות עדינות יותר של עבודת ה'.

פרשת נדרים, לכאורה פרשת נדרים, נראית כאילו היא סיום שולי של התורה… אך באמת היא פתיחה אל מדרגה חדשה, גבוהה ודקה לאין ערוך: הדיבור והמחשבה.

ככל היוצא מפיו יעשה – לא רק כפשט, אלא כמסר מהותי: עתה עלינו לדעת, שכח האדם לא נגמר בגופו אלא פועל גם בלשונו, ולא רק בלשונו אלא אף במחשבתו.

בשל היותנו בני עולם המעשה נדמה לנו שהמעשה הוא גולת הכותרת, שהרי בו ניכרת התוצאה. אך בעומק הפנימי של האמת האלוקית, הסדר הפוך – המחשבה היא שורש, הדיבור תולדה ממנה, והמעשה רק גילוי רחוק.

ככל שהדבר גבוה יותר, כך פגיעתו – אם נופל – חמורה יותר. זו כוונת חז"ל בהוראתם שהרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בעבירה האדם מעוות את מעשיו, ובהרהור הוא משחית את שורשו. זו הסיבה שהרבה מצוות התורה, אף שהן נראות גופניות, טומנות בקרבן כוונות ומחשבות.

נדרים – עניינם דיבור, אבל השורש נעוץ בכוונת הלב, במחשבה בבחירת המחשבות וההחלטות של האדם

ולכן, דווקא בסיום התורה, כאשר עולים בשלבי עבודת השם – כהקדמה לחומש דברים – משה רבנו מלמד את כח הדיבור. הדיבור, שיכול לקדש (נדרים), יכול גם לחלל (בל יחל דברו), ויש לו כח לפעול מצוות, אם האדם מתחייב לקיום מעשים על ידי נדר, הוא מתחייב כמו 'למצווה' חדשה כי הוא צריך לקיים את הנדר שלו.

אין כאן רק מערכת חוקים טכנית – אלא עולם שלם של יצירה רוחנית שנובעת מתוך הפה של האדם.

והאדם גם יכול להישבע לקיים את המצוות, יש כח לשבועה  לזרז את האדם, והאדם נשבע אפילו על מצוות שהוא בכל אופן חייב לקיים אותן, מהו אותו זירוז, 'נשבעתי ואקימה' (תהלים) נשבעים לקיים את המצוות, השבועה ההתחייבות יוצרת מציאות נפשית, ואפילו שהאדם כבר מושבע ועומד מאז מעמד הר סיני על כל קיום המצוות, בכל אופן כאשר הוא מחייב את עצמו חיוב חדש הוא מרענן את תחושת ההתחייבות.

 

ונסביר, האדם בנוי משכבות – השכל יודע, אך הלב עדיין מתפעל ממה שהשכל לא רוצה להתרגש, הלב מתרגש מהרגלים ופיתויים שהשכל לא היה רוצה להתרגש מהם… ולכן תועיל השבועה לזירוז, החוויה הרגשית תוסיף תחושת מחויבות לאדם.

התורה אומר לא יחל דברו, לא יעשה את הדיבור שלו חולין, כי המחשבות והדיבורים של האדם, הם בעלי ערך גדול.

החידוש הגדול הוא שעולם החולין אינו מתחיל באכילה אסורה אלא במילים בלי ערך

עולם הקדושה אינו נבנה רק מן השבת והכשרות אלא גם מן הנדר שנשבע לעצמו בשקט בליבו, הקדושה תלויה במחשבות של האדם.

כך מסיימת התורה את ארבעת חומשיה – לא כהכנה לצוואה, אלא כהכנה לגילוי האור הנעלם שבעצמיות האדם. מעתה, לא רק גוף ישראל נדרש לעבודת ה', אלא גם לשונו וליבו. וכך נכנסים לארץ לא רק ככובשים גשמיים, אלא כאומה שנושאת את שם ה' גם בפה וגם בלב

הנדרים היא הדרך של האדם לא להיות רק 'טכני' שומר מצוות אלא רץ למצוות שומר את המצוות, כמו שכתוב ושמרתם את המצות ודרשו חז"ל =  המצות שלא יחמיץ את המצווה

הנדרים מזרזים את האדם, ההכנה לכניסה לארץ היא להגיע לשלימות בדיבור בהחלטות בהתנהלות, בגברא לא רק בחפצא

לא רק בעשיית המצוות אלא גם במחויבות של האדם למצוות

לכן אומר דוד המלך נשבעתי ואקימה – לשמור משפטי צדקך

ביאר הייטב לב שדוד המלך בוודאי ידע שאין שבועה חלה על שבועה, והרי בנ"י נשבעו במעמד הר סיני לקיים את המצוות, ואעפ"כ אמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך',

זוהי התחייבות האדם לעצמו ולעבודתו הרוחנית, אף כאשר הוא מושבע ועומד מהר סיני.

כל שבועה כזו יוצרת שכבת של עוד מוטיבציה או עוד הגנה נוספת, לא רק מבחינה חיצונית אלא בנפש. והביא לזה ראיה מסוגיה בראש השנה – שהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בניו, הרי זה צדיק גמור – אף שנראה שיש כאן תנאי ותועלת עצמית, מכל מקום נחשב הדבר כצדקות מוחלטת, כי סוף מעשה במחשבה תחילה…הוא נותן צדקה אבל בגלל שהוא חושב על מנת שהבן שלו יחיה, אז הוא הצליח להכניס את עצמו לעוד יותר מסגרת מחייבת ,ככל שהאדם מצליח להכניס את עצמו למסגרת מחייבת הוא במקום רוחני ערכי מוסרי גבוה יותר

וכך בעניין הנדר והשבועה שעוזרת כי האדם מכיר בעצמו שאין בכוחו די לעמוד מול הסחף, ועם הנדר והשבועה הוא כמו מדבר אל התודעה שלו, ומציב משקולת של התחייבות נוספת

והנה כל עניין הנדרים סובב סביב גבולות האדם: עד היכן כוחו מחייבו, וכיצד יוכל להגביה עצמו אל מעבר להרגלים שלו.

השבועה היא לא מידע חדש אלא  לחזק את בניין התודעה,  לחזק את הידוע, לזרז את המובן, הנדרים והשבועות של האדם, הן כמו הצהרה שאומרת,  איני רק יודע – אני חי את הדבר. איני רק מבין – אני מחויב

זו גדלותו של האדם – שניתן לו רשות לברוא מחדש את עולמו, לא רק במעשים, אלא גם בכח שפתיו, ובאמירה אחת הוא יוצר סייגים, גדרים, ומתחייב שלא ישוב לאחור. ובכך מגלה האדם את מהותו  – לא רק לקיים את הכתוב, אלא לשמור עליו באופן מושלם

כאשר חז"ל אומרים ש"אדם ידור נדר לזרוזי נפשיה", אין כוונתם רק לעניין טכני של חיזוק המעשה, אלא לתהליך פנימי עמוק שבו האדם מבקש להתחייב כלפי עצמו – לא על עצם העשייה, אלא על כך שיעשה אותה בעיתוי הנכון  ברוח הנכונה  ובכנות שלמה

כך הוא יזרז א את עצמו לעשות ולפעול מהר

הנדר הוא יצירת מסגרת מחייבת שתחתור לעקוף את אותם עיכובים רגשיים ונפשיים שאורבים כל פעם שמתעורר רצון טוב.

= "ושמרתם את המצות – אל תקרא מצות אלא מצוות", ופירשו: כשבא לידך מצוה – עשה אותה מיד, שלא תחמיץ. וכשם שהחימוץ הגשמי הוא תהליך סמוי אך מהיר, המתחיל בשהות קלה, כך גם בעבודת הנפש – עיכוב קל, היסוס קטן, שיחה אחת, עייפות קלה – והנה כבר נוצר מרחק בין הרצון הטהור למעשה בפועל.

ה"חמץ" של המצוות הוא כל אותם מנגנוני הגנה, ספקות, חישובים, יצרי-משנה, ניתוחים עצמיים, רפיון, פחד ממה יאמרו, ביקורת עצמית מוגזמת או גאוה דקה – שבעקבותיהם הרצון הפנימי להתקרב נתקע ומתעוות. והאדם, שבליבו רחש של אמת, מוצא את עצמו לבסוף בוחר שלא לפעול, או פועל בצורה חלקית, או מאוחר מדי – והמצוה החמיצה, התיישנה, איבדה מחיוניותה.

זהו המאבק בין מערכת ההחלטות הפנימית של האדם, ובין הקולות החיצוניים והפנימיים שמעכבים אותו. הרצון, שהוא לעיתים כמו הבזק של השראה – קצר ונעלם במהירות – זקוק לפעולה מיידית שתעגן אותו במציאות… אם אין תגובה מיידית, המערכת הרגשית של האדם – עם כל שיקוליה, פחדיה, ציפיותיה – נכנסת לפעולה, ומנטרלת את המעשה בטרם יתקיים.

נדר הוא ניסיון לקדש את ה"רצון" ולהופכו לחוק. זהו מעשה של אומץ, של לקיחת אחריות, זו חשיבה מוסרית ערכית ובוגרת

כך נבנית הנפש, לא רק ברעיונות גבוהים, אלא במחוייבות

זהו המפגש המעמיק בין הרצון למימוש.

הגדולה האנושית אינה נמדדת ביכולת להבין או להשיג – אלא ביכולת להתחייב.

נהגו בקארלין להתפלל בקולות וברקים  אש להבה, אבל בזריזות מופלגת…שלא יספיקו להיכנס המחשבות הזרות…

הזריזות אינה רק תכונת אופי, אלא דרך לברוח מן הבלבול של הדמיון

אחרי הנדרים אנו למדים על מלחמת מדין,  ובמלחמת מדין נתגלה עומק גדול בהנהגת ישראל ובסוד ניצחונם על כוחות החושך והכשפים. זקני מדין קמו בקסמיהם, ובראשם צור, הוא בלק בן צפור (תרגום יונתן מדרש במדר רבה כ פכ"ה ועוד), שהיה בעל כישוף גדול מכולם, ולצידו בלעם הרשע, אשר אין כמותו במעלה הרוחנית של הטומאה. וכנגדם שלחו ישראל את צבאם – לא בחרבות בלבד, אלא בזיכוך הלב.

בראש המחנה עמד פנחס בן אלעזר, "דנפיש זכותיה", כרבי חנינא – אדם שכל מהותו מסורה לה', ללא כל שיתוף של רצון אחר, אדם שאין בלבו  אלא האמת…

פנחס הוא בן לשושלת של כהנים – נכדו של אהרן, בנו של אלעזר – ועם כל זאת, הוא עצמו אינו נמשח לכהונה.
הוא חי בצלו של סבא ואבא קדוש, ומשה רבנו שהוא הדוד – ודווקא הוא, כאילו נשמט מן המעגל. לא נבחר. לא נחשב. דחוי, ושותק. כמעט ארבעים. ארבעים שנה של שתיקה קדושה. אבל במקום לצבור מרירות – הוא צובר נאמנות. במקום לתבוע את צדקתו – הוא בונה את מידותיו. במקום להפוך את השאלה לצעקה – הוא הופך את עצמו לתשובה.

לא תשובה בפה. תשובה בחיים. המוסריות והערכיות שלו היא – תהיה התשובה

וכשמגיעה השעה, אחרי כמעט 40 שנה שהמשפחה שלו כהנים חוץ ממנו, והוא רואה את פריצת הגבול, את השבר הקדוש, את זמרי בן סלוא שפוגע בעם ישראל פוגע בכבודו של מרע"ה  הוא קם. אבל הוא לא קם בשביל עצמו. הוא לא קם כדי לדרוש את כהונתו. הוא לא אומר למשה רבנו: "אתה לא נתת לי, עכשיו אני מתנקם…' הוא פועל בשם שמיים. פועל באמונה. באמון. לא בגלל שהוא מחפש נקמה – אלא כי הוא נושא בליבו את כאב השכינה. וכאשר הוא נועץ רומח – הוא לא הורג אדם. הוא מציל עם.

וברגע הזה – דווקא אז – כשהוא עושה את המעשה המסוכן, מעשה חסר הבטחה, אז הקב"ה חותם את כהונתו בשמים:

"והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"

מה קרה פה? מה עשה פנחס? הוא זכה להפוך את ה"אין לי, וחסר לי" ל"אני שלם."
הוא זכה להיות "כהן" לא כי קיבל שמן המשחה – אלא כי הוא בחר לאהוב את האמת, גם כשאינה מיטיבה עמו. זו אמת שאינה תלויה בדבר. פנחס – הוא התשובה של הדור כולו. הוא לא שואל שאלות הוא לא מחפש תשובה – כי החיים שלו הם התשובה.
הוא זה שנהיה אליהו הנביא. אליהו הנביא הוא תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ואליהו זה פנחס, מי שידע לחיות עם שאלות הוא זה שייתן תשובות לעתיד לבוא

כי מי שמוכן לוותר על עצמו למען האמת –
האמת לא מוותרת עליו …לכן פנחס הוא אליהו, פנחס יזכה לחיות לשנים רבות, פנחס יזכה שממנו יצאו הכהנים בבית ראשון ובית שני

ופנחס – מה כוחו? לא גבורת ידו ולא תחבולותיו, אלא זיכוך פנימיותו. באותו רגע שבו עשה מעשהו – כשקם והרג את זמרי – מסר עצמו בפועל למיתה. וכפי שמבואר בגמרא בסנהדרין, אילו היה זמרי נהפך עליו והורגו, לא היה נהרג על כך, כי מעיקר הדין לא נתחייב זמרי מיתה בבית דין, אלא "קנאין פוגעים בו", דין המותיר מקום להתרת הריגת הקנאי עצמו. ואפילו אחרים, י"א שמותר היה להם להרגו, כיוון שנדון כ"רודף". ויש אומרים שנשמתו של פנחס פרחה באותו רגע ממש, אחר כך נכנסו בו הנשמות של נדב ואביהו.

כך אומר המגלה עמוקות ( ואתחנן אופן קיא) שמבאר רמז על פי המבואר בזוהר הקדוש כשהלך פנחס להרוג את זמרי וראה את שבטו של שמעון באים כנגדו פרחה נשמתו מרוב פחד ונכנסו בו נשמותיהם של נדב ואביהו בני אהרן ולכן כתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן כלומר פנחס שהיה עד עכשיו רק בן אלעזר נעשה עכשיו בן אהרן הכהן כי היו בו נשמות נדב ואביהו בני אהרן

ונפתח פה סוגרים, בעניין נדב ואביהו, כאשר נפטרו שני בניו של אהרון הכהן לא יכלו נישמותיהן להיכנס למקומם בגן עדן בגלל שהם לא נשאו נשים ולא הולידו ילדים ולכן לא היו נשמותיהן מתוקנות… אבל בשעה שקנא פנחס לקב"ה על מעשה זימרי באו כל אנשי שבט שמעון שהיו גיבורים גדולים להרוג את פנחס, כשפנחס ראה את כל השבט רודף אותו להורגו פרחה נשמתו מחמת הפחד שלו ואז נתעברו בנשמתו שתי הנשמות של בני אהרון וחזרה נשמתו לגופו עיבור זה של הנשמות תיקן את שני בניו של אהרון

בלעם ובלק המכשפים הם רוצים להשפיע על עם ישראל, אבל כישוף אינו פועל על הגוף, אלא על המחשבה שאיננה מזוככת. כל עוד יש בלב האדם שמץ של ' יש עוד מלבדו', של שיתוף אחר – שיחשבו עלי, שיראו אותי, שיכבדו אותי – הרי שנפער פתח אל עולם של שקר, אל הספק, אל הדמיון… שם הכישוף שולט! אך ברגע שהאדם עומד בטהרת פנימיותו, ללא כל פנייה, כשכולו מופנה אל "אין עוד מלבדו", הרי הוא חומק מכל השפעת הכשפים – שהרי אין בהם אחיזה בלב שאין בו סדק.

בלבו של פנחס כתוב "אין עוד מלבדו". ולכן הוא יכול להפיל את בלעם, לא בכח הזרוע, אלא בכח האמת. כי בלעם – שכולו מבוסס על טשטוש, על ראייה חלקית,  נופל רק כאשר פוגש באדם שאין בו חציצה פנימית.

פנחס נבחר לצאת למלחמה נגד מדין משום שהוא היה זה שהחל במאבק נגדם במעשהו עם זמרי וכזבי בת צור, בת מלך מדין. המעשה שלו לא היה רק קנאות אישית אלא פעולה מוסרית נועזת כנגד ההשחתה שגרמה מדין לישראל, בפריצות ובעבודה זרה. פנחס לא רק הרג את זמרי – הוא עמד נגד כל התרבות של מדין שפלשה למחנה ישראל. לכן, מי שהחל לתקן – ראוי שיהיה זה שימשיך ויגמור את התיקון. נוסף על כך, היציאה למלחמה הייתה גם מעין תיקון למעשה הקנאות, המלחמה הייתה שליחות ציבורית רשמית, בציווי משה רבנו, עם כלי קודש וחצוצרות התרועה. יתרה מכך, המלחמה במדין לא הייתה מלחמה רגילה – זו הייתה מלחמה על טהרת מחנה ישראל, על הזהות הרוחנית והברית עם ה'. לכן דווקא פנחס הכהן נבחר להוביל אותה – וכשם שפינחס היה כזה, כך מצווים כל היוצאים למלחמה: "החלצו מאתכם אנשים לצבא" – והזהיר אותם משה רבנו: לא לנקום נקמתכם, אלא נקמת ה' במדין

פירוש הדברים: חלצו מנפשותיכם כל שמץ של 'אני'. אל תצאו למלחמה עם רגשות פרטיים, לא עם השפלה, לא עם תאוות נצחון, לא עם כעס אישי. כל עוד יש בלב מחשבה עצמית – אין זה מלחמת השם.

ומכאן לדרשת חז"ל המופלאה: כל היוצאים למלחמת מדין – שנים עשר אלף – לא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד(שיר השירים רבה ז, י).

מהי משמעות הדברים, אין הכוונה רק למעשה הנחת תפילין, אלא למהות ולרעיון.

תפילין של יד זה – כנגד מה שבלב. הנחתן בצנעה, כדרך הנסתר, מול הלב, בלי להתבלט. תפילין של ראש – ניכרות הן, נראות – כך היתה עבודת השם של פנחס, קודם 'לבד' בצניעות באופן פרטי, תפילין של יד, ורק אח"כ תפילין של ראש

דווקא באותם רגעים שבהם הוא עושה מצווה מתוך טוהר, בענווה, בצנעה, בלי להראות לאיש…זו העשייה שהיא מקור הישועה

וזה מה שכתוב לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, קודם בסתר שאף אחד לא רואה אח"כ בגלוי, מה שהוא יעשה אח"כ בגלוי אלה מצוות עם הרבה תוכן.

זוהי משמעות מה שכתוב על היוצאים לקרב נגד מדין, הם הקדימו תפילין של יד לתפילין של ראש, קודם בסתר, של יד, אח"כ בגלוי.

כך הם אלה היוצאים לקרב הם יוצאים נקיים במחשבתם בעבודת השם.

ולפי כל זה נוכל לגשת לשלב הבא, בסוף פרשת מטות אנו מוצאים פירוט מדוקדק ומורחב מאוד – בעניין חוק חלוקת  השלל מהמלחמה במדין,  מִקְצָתו לבני ישראל, מקצתו ללוחמים, מתוכם לה' גם לבני לוי, גם  לכהנים. התורה מחשבת את המספרים לפרטי פרטים – כמה היו הצאן, הבקר, החמורים, הנפש, כמה נלקחו, וכמה ניתנו בתרומה.

מדוע התורה מאריכה כל כך בנושא "מלקוח" המלחמה?

כתב ה'קדושת לוי' (לרבי לוי יצחק מברדיטשוב) רעיון עמוק: התורה אינה עוסקת רק בפרטים  של ממון ושלל, אלא היא מדריכה את האדם איך לחשוב גם כאשר הוא שוקע בענייני רכוש, מספרים, וחוקי חלוקה. דווקא אז – התורה מבקשת: לזכור את ה! תן לו חלק!

האדם שמפריש משלל המלחמה, הוא אדם ששומר על עיקרון השייכות "–לי הכסף ולי הזהב נאום ה'" – הממון שייך לריבונו של עולם, ואתה בסך הכל שליח. לכן, כל פעולה של "הפרשה" – היא הכרזה מוסרית: אני לא שייך לממון. אני בן חורין. אני בן של מלך.

עוד אומר הקדושת לוי התורה כותבת

"וַיִּהְיוּ עַל מִדְיָן"

יש לשים לב ללשון המדויקת שבה נקטה התורה: " וַיִּהְיוּ עַל מִדְיָן", ולא נאמר "וילחמו את מדין" או "ויתקפו את מדין". לשון זו רומזת למעמד פנימי ורוחני – "על מדין  כלומר, ישראל היו במעלה גבוהה יותר ממדין.

וזהו יסוד גדול בהבנת מלחמות ישראל בכל הדורות – ובפרט במלחמה זו, שצווה עליה הקב"ה בעצמו

"נְקֹם נִקְמַת ה' מֵאֵת מִדְיָן".

כאשר ישראל חטאו בבנות מדין ובעצת בלעם, הם נפלו ממדרגתם ונתנו מקום לשליטת מדין. וכפי שמובא בספרים, מי שחוטא – הוא זה שנכבש תחת שורש החטא.
ומדין – שעניינה הוא כפירה, מחלוקת, פירוד ותאווה – שלטה בהם, כי ישראל ירדו ממעלתם.

אך כעת, כאשר הגיע זמן הנקמה, הקב"ה מצווה את משה": צְרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים", ומכאן – שישראל צריכים לשוב למעמדם הרוחני העליון, לעלות ולהיות "על מדין –" ואז ורק אז יוכלו לכובשה.

וכך אפשר להבין את הפסוק בתיאור מלחמת מדין, שהתורה מדגישה: "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה – " ולכאורה יש לתמוה: וכי תצא מלחמה מבלי צווי ה'? מדוע ההדגשה החוזרת והנשנית "כאשר צוה ה'"?

אלא שכאן מלמדת אותנו התורה יסוד עמוק:
שדווקא במלחמה זו, שהיתה נגועה באפשרות של כוונה מעורבת – היה צורך לציין ולהדגיש את טהרת הכוונה.

"וַיִּקְחוּ כָל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ וְאֵת הַנָּשִׁים וְאֶת הַטָּף " והיו בידיהם עושר, רכוש וביזה רבה.

ובמלחמה שכזו – יש לחשוש שמא תתערב בה מחשבת הנאה עצמית שמא יאמר אדם בליבו: סוף־סוף נרויח כאן דבר מה, נכבוש ונירש.

לכן חזרה התורה ואמרה"  –וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה –" ללמד,  שכל מעשה המלחמה, כל שלב, כל תקיפה וכל נצחון – כולו היה רק מצד הציווי, ורק לשם שמים.
ואם לא כן – לא היו מנצחים.

ובקרב הזה, לא נפקד ממנו איש, מדוע? כי הקרב היה לש"ש הקרב היה עם טהרת המחשבה, טהרת המחשבה היא הכח לנצח את האויב.