חורבן ותקומה: כוח חכמי ישראל בימי בין המצרים

בתקופות של משבר בעם ישראל, כשהסכנה  מאיימת, וההתפוררות רוחנית מבפנים גוברת, נדרש מאמץ רוחני עליון להצלת העם – לא רק בחרב ובחנית, אלא בעיקר בכח החכמה התקווה והאמונה.

כך פעלו חכמי ישראל בימי רבי שמעון בן שטח ורבי יוחנן בן זכאי – עת עמדו האומות על ישראל, היתה התנגדות חיצונית וגם איומים פנימיים מה שהצריך הנהגה רוחנית איתנה, יציבה, הנהגה שמפיחה רוח גבורה בלב העם.

חכמי הדור היו הכוח המחייה שמאחורי אנשי הצבא – לא בחרבם אלא בחכמתם, לא בכוח גופם אלא באור תורתם ואמונתם.

אף שחכמי ישראל לא עמדו תמיד בחזית הפיזית, הם עמדו בחזית הרוח והובילו את העם מתוך דקדוקי הלכה, שקלא וטריא, השקפה טהורה ופסיקת אמת – אלו שהביאו את עם ישראל לידי הישרדות וקיום.

כמו שאז כך גם היום, רבים מהציבור הרחב לא הבחינו בעומק הסכנה האידיאולוגית של התקופה, היו החכמים שזיהו את הסכנה ותיקנו תקנות כנגד הזרמים ההרסניים – הזרמים של הכפירה.

נגד הצדוקים הבייתוסים נגד השפעות רומיות. דווקא הם – שמעון בן שטח, רבן יוחנן בן זכאי, וחכמי הדור – נלחמו את מלחמת ה', כשבידם ספרא ולא סייפא, הספר בידם… והם אשר הצילו את כלל ישראל

רוב הציבור עסוק בהווה, עסוק בהישרדות, עסוק בחדשות ובפוליטיקה, רוב העם לא מבין את 'האירוע'…. רוב העם… לא השיג את חומרת הנסיגה הרוחנית, ולכן נלחמו החכמים לבדם על שמירת הגחלת  הם אלה שראו צרות וחורבן גם אם לצערנו יהיו, אבל את הנצח צריכים לשמור בכל מצב, כי אנו בזמן של הישרדות שומרים על הנצח על דת ישראל.

היו אלו ימים שבהם לא רק הבית חרב, אלא גם "העין הרוחנית והחכמה' של העם – נסתמה וזה ביטוי לעומק החורבן.

נדרשה לכך עין חכמים שתראה את הסכנה הנצחית והרוחנית ולא רק את הסכנה של הגוף.

רבי יוחנן בן זכאי ביקש להציל את "יבנה וחכמיה", ביודעו שבכך תוקם תשתית ההצלה לדורות.

חכמים אלו נאחזו בתורה בכל לבם, גם כשנראה היה שאין תקווה. בחרו ברוח על פני החומר, בישיבת הסנהדרין ובשינון התורה,  ובלחימה בהשפעות הזרות. הם אשר גיבשו את מהלך הישרדות הרוח של האומה, שבזכותו אנו עומדים כיום.

ולכן, חרבן הבית היה חמור, אך החורבן הגדול באמת היה אילו היו עוזבים את דרך התורה והחכמה.

ומי נשאר מאותה תקופה? התשובה היא מסורת הנצח של נאמנות אל הקב"ה, מסורת מאז מעמד הר סיני.

אומרת בשבת (דף קי"ט ע"ב) על ביזוי תלמידי חכמים נגרם חורבן הבית

וכתוב בדברי רבנו יונה (שע"ת ג' קמ"ז) " כי יש בכבוד החכמים והישרים תועלות גדולות ובכבוד הכסילים והרשעים מכשולים רבים ועצומים כי בהתהדר החכמים ובתתם עליונים דבריהם נשמעים וילוו עליהם העם כולו ….

הכבוד גורם לבני אדם להעריך את המכובד לכן יש לכבד את החכמים וכך לגרום לעם לאהוב את החכמים, כי בראות בני אדם את כל כבודם ילמדו לקח לנחול כבוד ותרבה הדעת וכך רבים מישני לבבות יתעוררו משנתם בראותם הדר כבוד התורה ויכירו מעלתה ויבוא חשקה בלבבם ויהיה עסקם בה לעבדו בלבב שלם

עוד הוא כתב שהמבזה את החכמים גורם לביטול הידיעה היקרה והנכבדה שהכל ברא לכבודו והוא מחלל את התורה ומראה בהנהגתו הפך תכלית עבודת ה'

וכאשר ירושלים בערה מבפנים עוד טרם באה האש מבחוץ, התייצב רבן יוחנן בן זכאי לפני הסערה, וראה את הבלתי נראה… בזמן מלחמה כזו לא נלחמים רק בכוח הזרוע… זו שעת בירור, שעת הנסיון הגדול של האמונה. הבריונים זעקו חרות, זעקו עוז, אך ריב"ז זעק – דעת אמונה וקשר עם הקב"ה

נסיונות כן, קשיים כן, השתדלות כן, אבל לא על חשבון העיקר

הבריונים, מלשון בור ועף הארץ, הבריונים שהאמינו רק ב"כוחי ועוצם ידי", חפצים להכות ברומי הם רוצים מלחמה, מבלי להבין את עומק השעה. ומנגד – רבי יוחנן בן זכאי וחכמי ישראל, שראו בשעה זו לא זמן להילחם אלא להתפלל, לא זמן להתגרות אלא להיכנע בענווה.

בין אנשי המעשה – היו כאלו שלא הבינו את לשון הסנהדרין, את שפת ההכרעה מתוך תורה. הם ראו בחכמים עוסקים בהוויות דאביי ורבא, ולא בתכסיסי מלחמה, וסברו שאין מקום לדעתם…הם אמרו עליהם שם 'מנותקים'…

הם טעו לחשוב שהכנעה לשלטון הרומי היא חולשה… הם תלו את החוזקה שלהם במלחמה, הגבורה לאמר – אנו ננלחם… זו מלחמה בלי אחריות, שהרי אחרי ההתגרות ברומאים, הרומאים פגעו בעם ישראל הרבה יותר, הניסיון להילחם פגע בעם ישראל, יש זמנים שאפשר ומותר וראוי להילחם ויש זמנים שצריכים לדעת להיכנע, ריב"ז ראה את הנכון,  הבריונים רצו לבטא את הכח שלהם את האשליה שלהם, והם מתבשלים יותר ויותר עם 'האשליה' שהם החזקים…

ולכן הם עשו מעשה, הם לא היו מוכנים עוד לדבר לדון ללמוד, הם פשוט שרפו את האוצרות, הם דחפו את העם לאבדון, אין ברירה היו חייבים לצאת נגד הרומאים.

הם דחפו את העם לאבדון, והביאו במו ידיהם את שואת החורבן.

אבל כאן טמון עומק. החורבן לא היה רק של אבנים… החורבן האמיתי היה אילו ניצחו הבריונים!! כי לו הייתה גבורתם מצליחה, היה העולם אומר, לא התורה הושיעה את ישראל – אלא הכח! זו יכלה להיות קריסה רוחנית שאין לה תקנה – כי אז, אפילו הכשרים היו נמשכים אחריהם, והיו סוברים: אין נביא בישראל, אין תורה, יש רק שרירים… וכשהכח הופך לאלוה  – נשכחת התורה.

וכאן עמדה זעקתו השקטה של ריב"ז. בעיניו ראה שעת מבחן: האם יעמדו ישראל בניסיון האמונה והענווה– או ייכשלו בניסיון הגאווה.

הבריונים היו בשיכרון חושים, אנו חזקים אנו עוצמתיים, אנו מאמיימים וכך הם נפלו לאשלייה ולבור, הבריונים חפרו לעצמם ולכל עם ישראל את הבור, האשליות והדמיונות לא ראו את הכח האמיתי בעבודת השם, במידות טובות בעשייה חכמה ויעילה, אלא הם התמכרו לתרבות הכח, השליטה והעוצמה, דמיונות.

ולפיכך ריב"ז עשה מעשה נועז – יצא לדבר שלום… לא כי לא הכיר את הסכנה, אלא כי ראה פה  שליחות להציל את יבנה וחכמיה, לפחות…ולבסוף –ההיכל נשרף. אך עם השריפה – כבה גם יצר "כוחי ועוצם ידי"

ונולד דור חדש, דור יבנה, דור שמאמין ברוח.

סותר על מנת לבנות,

אמרו חכמים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – מי שמאמין ברועי ישראל, הרי זה כאילו מאמין בה'. כי החורבן הגדול יותר מן החורבן הגשמי – הוא חורבן האמון בחכמי הדור. מי שאומר "מה הועילו לנו הרבנים" הוא אפיקורוס (סנהדרין)

מי שאומר מה יועילו חכמים הוא גם זה שיאמר "מה הועיל לנו בית המקדש"? ו

כאשר נשרף הבית, נותרה רק קרן התורה…

וכך, דווקא מתוך האפר, צמחה רוח. דווקא מתוך השריפה – נבנתה יבנה וחכמיה

דווקא כשהכל קרס – התורה עלתה.

בריוני הכח נעלמו מן ההיסטוריה, אך רבי יוחנן בן זכאי ודבריו חיים וקיימים. הצדוקים והביתוסים לא התרבו עוד, ועם ישראל הלך ונדבק ברוח חכמיו, כי שם – שם הייתה האמת, ושם האמונה ניצלה.

בידינו הבחירה בכל דור, האם נלך אחר עיני הבשר – או אחרי עיני הרוח של גדולי הדור?
האם נדבק ברעש – או נצמד לקול דממה דקה של חכמת התורה?

הבחירה בימינו, כמו בימיהם

על תשעה באב כתוב:  "קָרָא עָלַי מוֹעֵד"

ביום תשעה באב, לאחר חצות היום, בשעה שעיני כל נישאות בכאב לבית המקדש העולה באש – דווקא אז, אין אומרים תחנון. נשמעת הד קול אחר

"קרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי" …. מה הכוונה

אומר רבי שלמה קלוגר

הקב"ה אינו מייחד את שמו על דבר שהוא רע גמור. שהרי כתוב "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" – ולא כתיב ויקרא לו לילה  אלא רק קרא לו  לשון עקיפה… מפני שהחושך – כביכול הרע – אין הקב"ה מייחד שמו עליו.

כל זמן שהפורענות היא רעה גמורה – הקב"ה "מסיר שמו", כביכול, ממנה.

כאשר הקב"ה משפיל את ישראל ומעלה את האומות – יש בזה תועלת לעולם…

כי באותו זמן מתרוממות האומות, ואף שבפועל זו פורענות לישראל, מכל מקום יש כאן טוב מסוים לבריאה – ולכן הכתוב אומר "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" – הקב"ה בעצמו קורא, מייחד שמו, שהרי לא רע גמור הוא.

הרעיון שהוא  שאף בתוך החורבן, יש פתח של גילוי הנהגה, יש נקודת אור

 

אף על פי שלעם ישראל זו רעה קשה, מ"מ תועלת יש בזה, ונאמר על בסיס מה שאמרנו עד כה, התועלת היא שאפילו שנחרב הבית, אבל כן נוצרה יותר קרבה בין ישראל לאביהם שבשמים, כי בזמן הבית אמרו האנשים 'היכל השם, היכל השם' המקדש יציל אותנו ואנו יכולים להמשיך לחיות חיים רגילים…ולהילחם אם אנו רוצים נגד האומות, לא כי זה הדבר הנכון לעשות אלא כי זה מה שאנו רוצים לעשות כדי לבטא את 'הכח' שלנו.

לכן אומר הכתוב "קָרָא עָלַי מוֹעֵד –"מועד, שהיא לשון קירבה, לשון זימון והשגחה. כי כשהרעה מביאה טובה מסוימת – גם אם באה בצורת מכאוב – הקב"ה מייחס אותה אל עצמו וקורא לה מועד…

ומכאן עומק נוסף למה שאמרו חכמים,  אין לך מועד גדול כתשעה באב,  כי בו מתגלה שאפילו בשעת פורענות,

מתוך עומק הכאב.

שם ישנה צמיחה, כמה שקשה לאמר, כמה שלא רוצים שכך תהיה הצמיחה, אבל כן, כך היא הצמיחה…

בתוך האבל – נרמזת תקווה, ובתוך השריפה – נרמזת גאולה

כי ביום ההוא, בעוד האבנים נשרפות – התרוממה רוח ישראל, וקרן התורה שבעל פה התרוממה עם ריב"ז,

וכך היה גם בימי בית ראשון, ירמיהו הנביא, רואה הנולד, פונה אל צדקיהו המלך ומתחנן: =היכנע למלך בבל, אל תיגרר אחר נביאי השקר, אל תצא למלחמה שתביא רק חורבן.  אבל צדקיהו מפחד, לא מן הבבלים – אלא מאנשיו, שיירצחוהו אם ייכנע… זהו הפחד הנצחי – מה יאמרו עלי? מה יגיד הציבור? וכך – הפה שנועד לזעוק דבר ה', הושם בבור, השתיקו את הדעת תורה, והבית נשרף. בדיעבד הבינו כולם – ירמיהו צדק.

 

רש"י במסכת גיטין מגדיר את "הבריונים" כריקים ופוחזים למלחמה, כלומר – אנשים שיש להם ידיים ושרירים, אבל אין להם לב להבין את עומק השעה. הם רואים מלחמה כהצגת כוח, כהתנגחות.

והם מתעלמים מדברי חז"ל…כששאלו תלמידי רב, איך ייתכן שפרס, שבנתה את בית המקדש, תיפול בידי רומי שהחריבה אותו? ענה להם רב: גזירת מלך היא. לא פרס בנתה, ולא רומי החריבה – רק ה' עשה את כל אלה. הבונים אינם אלא שליחים, והסותרים – גם הם בידו יתברך. כורש וגם טיטוס – שניהם שליחים של הקב"ה

לא מאזן הכוחות קובע, ולא עומק החדירה או פשיטת העורף – אלא העורף הרוחני, הכתפיים שמוליכות את התורה,

אם בחוקותי תלכו. כי אם לא – עלולה לבוא הנהגה אחרת, חס ושלום.

 

גם כיום, ישנם "בריונים" – לאו דווקא בחרב, אלא גם בשיח, בגאווה, בתקשורת ובפוליטיקה, באמונה בכוחי ועוצם ידי, בהסתה נגד חכמי התורה. הם רוצים את התורה, הם אוהבים את התורה, אבל הם רוצים אותה כפי שהם רוצים שהיא תהיה…הם רוצים לעצב את תראה תרבות ישראל, הם רוצים שיהיו יהודים טובים, אבל הם מתעקשים אנו לא רוצים שתשתנו אבל למה אתם לא יכולים להיות כמונו…תהיו כמו שאנחנו… אנו נגיד לכם איך מחנכים להיות יהודים טובים…הם לא מבינים או לא רוצים להבין את הפער בין הסגנון שלהם לבין היהדות.

הם אומרים: "מה הועילו לנו חכמים"…

מתוך השריפה ההיא, הרים ריב"ז את קרן התורה. כשנפל הבית – עמדה יבנה. כשנדם הקורבן – התעורר קול התפילה. כשכבו האורות – נדלק אור התורה שבעל פה, אור של פנימיות, אור של קשר ללא תנאי, אור של הישרדות רוחנית– שאינה תלויה עוד במקדש החיצוני

אומר הרב פינקוס העם שכח את הבורא הם אמרו לעצמם אם יש בית המקדש זה מספיק לנו אנו לא צריכים יותר מאשר בית המקדש… אנו נמשיך לעשות מה שאנו רוצים כפי וכמה שאנו רוצים ובמקרה הגרוע נביא קורבן לפייס את הקב"ה על החטאים… (חגיגה על הפסוק הוקר רגליך מבית רעך).

זו משמעות הפסוק: קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבּוֹר בַּחוּרָי – מועד, דווקא מועד, להולדת עולם חדש, בהישבר בחורינו, נולדו חכמינו. כשהיד נשברה – הלב התחיל לפעום.

 

מי שמאמין – לא מתייאש גם כאשר הבית נשרף.  כי תמיד אנו בבנייה גלויה או נסתרת אבל אנחנו תמיד בבנייה.
הישועה לא תלויה בפוליטיקה, לא בטקטיקה, ולא באסטרטגיה. כל מי שתולה את הישועה בריבוי פצצות, חשבונות אנושיים, או במאזן כוחות – הוא  שוגה בשגגתם של הבריונים, שחשבו להציל את ירושלים בכח הזרוע.

רבי יוחנן בן זכאי ראה ברומאים לא אויבים חיצוניים בלבד – אלא שליחים מהשמים לעורר את ישראל לתשובה. כשם שהכלב נושך את המקל ואינו רואה את האדם המכה – כך הבריונים נלחמים במקל, ושוכחים את היד המחזיקה בו.

כתב הקדושת לוי: כאשר יהודי מסתכל כלפי מעלה, בלי להסתיר פניו – אזי גם הקב"ה אינו מסתיר פניו ממנו.  כמים הפנים לפנים

אם האדם פונה אל הקב"ה, לא מסתיר את הפנים שלו בכל מיני פוליטקות או משחקי כח…לא!

אלא הוא פונה אל הקב"ה אז כמים הפנים לפנים כן הקב"ה אתנו

הניסיון הוא לשמור על הוד והדר הפנים, הפנים משקפות את הפנימיות לא להתעסק עם ההסברים ההגיוניים – לא לשקוע בשיח הפוליטי, לא לברוח להסברים רציונליים, אלא לחזור פנימה, לנקודת הלב, לנקודת האמונה

אם אנו לא ננהג לפי דרכי הטבע  – טבע הוא  – שהקב"ה לא ינהג אתנו בדרכי הטבע.

החורבן הוא כדי שנדע מה לבקש לא נרצה את בית המקדש הישן, בית מקדש שמרגיע את המצפון ואת רגשות האשמה, לא!

בתקופת דוד המלך לפני מרד אבשלום, בני ישראל ישבו במנוחה בא"י, לאחר שניצח דוד המלך את פלישתים,  ארבעים שנה הייתה מנוחה בישראל, הארון שב מבית פלישתים, בתחילה היה בקרית יערים ואח"כ הביאוהו לעיר דוד, וגם המצב הרוחני של ישראל היה טוב מאד הפלישתים נכנעו, ארם ואדום נכנעו והיו עבדים לדוד, וגם היה מקום להקריב קרבנות בבמה גדולה בגבעון.

אמנם הארון לא היה במקומו, רק באהל בעיר דוד, שם תיקן דוד המלך לומר בכל יום

הודו לה, קראו בשמו , וכתוב במדרש שהמצב היה כ"כ בשלימות, שהרגישו ישראל שהעולם הגיע לתיקונו.

ואמנם המצב היה בתכלית השלימות בגשמי וברוחני, אבל דוד המלך עשה מנין,  והגיעה מגיפה נוראה ומתו מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש, בסוף המגפה הבין דוד המלך מהמלאך שהענין הוא גֶֹּרֶן הָאֲרַוְָנָה הַיְבִֻסִי, והלך וקנה את גורן ארונה ובנה מזבח והתפלל ותיעצר המגפה מעל ישראל…

ז

וכתב הרד"ק בשם המדרש שכל אותם האלפים שנפלו, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש, העולם היה כ"כ מושלם, הכניעו את השונאים, היה מזבח לקרבנות, הארון נמצא בבית דוד, אך הארון לא היה במקומו בבית המקדש, כי עדיין אין את בית המקדש, לא היתה מנוחה לשכינה, לכן היה חרון אף על שלא תבעו בית המקדש.

הרמב"ן בפרשת ראה אומר 'ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל משום שהארון היה הולך מאהל אל אהל, ולא נתעוררו השבטים לדרוש את ה'  ולבנות בית לשמו, לקיים מה שנאמר לשכנו תדרשו'.

אבל  דוד מלך ישראל היה תמיד מחפש את מקום כמו שאומרים חז"ל על פסוק

אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה  עד אֶמְָצָא לה' מִשְָׁכָּנוֹת לַאֲִבִיר יַעֲֹקֹב

מבואר בגמ' שדוד המלך לא ישֵן בלילה … רק משום שהוא מחפש מקום למקדש. ואחר שהראה לו המלאך מקום גֶֹּרֶן הָאֲרַוְָנָה הַיְבִֻסִי וכבר קנה את המקום והכין את עצמו לבנות בית ה', אבנים וכל מה שנצרך, אז שלח הקב"ה את נתן הנביא ואמר לדוד, שהוא אינו יכול לבנות את ביהמ"ק כי 'דמים רבים שפכת ארצה'

וכתב הרמב"ן (במדבר טז, כא) 'ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה …על כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה'

הרי שגם בימי דוד המלך, בשיא גדלותו ומלכותו, לא נבנה המקדש. ואף על פי כן – אם היו רוצים ישראל – היה נבנה הבית על ידם.

בית שהוא בית המקדש להשם

כמו שאומר בעל התניא שם נעלה נראה ונשתחווה לפניך להתבטל לפני הקב"ה

אנשים שואלים ובחכמה מדוע נכון להתבטל לה'? והאם אין בכך איבוד אישיות?

והתשובה זה גילוי עומק האישיות –

ההתמסרות לה'  מממשת את העצמיות הפנימית.

לכאורה, ההתבטלות לה' נשמעת כהתכחשות לעצמיות: "אני לא קיים, אני רק עפר, אני רק רצונך השם'. אבל כאן נופלת טעות

ההתבטלות אינה ביטול העצמיות – אלא ביטול ה- אני המדומה.

מהו ה"אני המדומה"?
אותו רצף של דימויים, רגשות, כעסים, אגו, רכושנות וצרכים – שהם כולם מסך על העצמיות האמיתית. האדם חושב שהוא "עצמאי", אבל האמת היא שהוא עבד של רגשותיו, של החברה, של הדימוי הדמיוני שלו. ההתבטלות לה' קורעת את המעטפת – ומגלה את ה"אני" הטהור שנברא בצלם אלוקים.

הביטול אינו ריקנות, אלא מקום של גילוי הנפש

רק כשאין בי מאבק פנימי של שליטה – אני נפתח באמת לקשרה

ההתבטלות היא הכינה  לידיעה שהאדם  שייך לאינסוף.

והעיקר – ההתבטלות אינה השפלה עצמית – אלא שחרור מהתנפחות עצמית…

רק כאשר האדם מבטל את רדיפת הכבוד, התחרות, הרצון להיות "משהו" – הוא זוכה להיות מה שהוא באמת.

=האדם מגלה את אישיותו האמיתית רק כשהוא עובר דרך "ביטול העצמי". ברגע שהאדם מפסיק להיאחז בהגדרותיו, ברכושו, בזהותו – מתגלה בו משמעות עמוקה יותר

 

יתרון האור מן החושך מהחושך מהבלבול מההכנעה – משם נוצר האור

להפסיק להיאחז, להשתחרר מהדימוי, מהכוח, מהרצון לשלוט – ולפתוח מקום

לטוב האין סופי של הנשמה

 

אז אם פעם הבכי היה על אמהות שבלית ברירה אכלו את בשר ילדיהן, הרי כיום – מאות אלפי אמהות מאכילות את ילדיהן בשר נבילה או רוח של נבילה, מאכילות את נפשותיהם מזון של טריפות רוחניות – טומאת אכילה, טומאת דיבור, טומאת מחשבה.

אז היה חורבן, זה סותר על מנת לבנות יותר טוב יותר יעיל יותר אמיתי השבירה של הגלות להגיע להכנעה ענווה ולרצות את בית המקדש למען הקשר עם הקב"ה.