מלחמת מדין: הקרב האמיתי על זיכוך הנפש

אחד הנושאים העמוקים בסוגיית מלחמת מדין, הוא פער ההתנהלות שבין הציווי האלוקי — "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" — לבין המעשה בפועל, שבו משה רבנו אינו יוצא למלחמה בעצמו, אלא שולח את פינחס בן אלעזר לעמוד בראש חלוצי הקרב. שאלה זו כבר עוררה את פליאת רבותינו, ובראשם האור החיים הקדוש (במדבר לא, ב), שעמד על כך בלשונו החדה: "משמעות הכתוב יגיד שהטיל ה' על משה להינקם ממדין, וראינו שאפילו למלחמה לא יצא עמהם…

ודווקא מתוך עומק קושיה זו פורש האור החיים הקדוש יריעה רחבה על אודות דרך הנהגת מלחמות ישראל וסוד הצלחתן. אין מדובר אך ורק בכוח הצבאי, באסטרטגיה או בגבורת הלוחמים — אלא בשורש רוחני עמוק הרבה יותר: זכותם וטהרתם של היוצאים לקרב. וכך כתב שם בביאורו, כי ההצלחה במערכות ישראל בזכות עמידתם של הלוחמים בטוהר פנימי, לא מתוך תאוות נקמה גאווה או תחושה שאני חייב לנצח… זו לא הגבורה הנדרשת.

אדם היוצא לקרב כשהוא טעון רגשות נקמה, דימויים של שליטה וכוח, או רצון לפרוע חשבון — הוק רק מוסיף אלימות לעולם… ונמצא נשאב פנימה אל מעגלי שנאה ורשע…הוא עלול בהמשך החיים חלק מהרשע שהוא נלחם נגדו.

אבל לוחם יהודי, יש בו רגישות מוסרית גבוהה, בדחיית יצר הרס, ובעמידה שקטה וענווה בפני צו ה'. הוא נלחם כי זו שליחותו, לא משום שהוא רוצה בכך.

לכן כתובה המצווה של בל תשחית, במלחמה, לא 'סתם' להשחית עצים, לא להרוס בגלל שהאדם במלחמה, בתוך המלחמה כתוב לא להשחית את העצים, כי האדם עץ השדה, כי האדם ניזון מעץ השדה, זה טוהר הנשק והמידות בקרב

לא לרחם על האכזר אבל כן לשמור על טוהר המידות

יש כאן קריאה עדינה אך חדה מאוד: אדם שמוכרח לצאת אל אתגרי החיים הקשים — אינו יכול להישען על כוחותיו בלבד. מצד אחד ההכרה במגבלות האישיות, והתשוקה לדבוק באמת ולברר את רצון ה' — הם שמייצרים את הכוח האמיתי. מלחמה גשמית, בלי בירור רוחני מוקדם, הופכת בקלות לרדיפה כוחנית אחר שליטה נקמה וכח, וזו אינה נושאת פירות של אמת ושלום.

ולכן הקב"ה אומר למשה רבנו להילחם, נקום נקמת השם מאת המדינים, ומי יצא לקרב? פנחס

השם אומר למרע"ה לצאת לקרב, וכותב רש"י שאף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר כלומר אחרי המלחמה והנקמה במדין הוא ייפטר מהעולם, עשה זאת בשמחה ולא איחר.

ההסבר הוא שהמדיינים עשו שתי רעות, רעה אחת הייתה לשמים היינו מה שהחטיאו את ישראל בעבודה זרה ובגילוי עריות ורעה אחת הייתה לישראל היינו מה שהם גרמו בעצתם למותם של עשרים וארבעה אלף מישראל.

והקב"ה אמר למשה נקום נקמת בני ישראל' שכביכול מחל הקב"ה על כבודו וביקש בעיקר נקמה על הרעה הגדולה שעשו לישראל וכיון שמשה רבינו ידע את רוב חיבת ישראל אל מנהיגיהם לכן אמר בלבו אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה שהמלחמה היא לנקום את נקמת בני ישראל אזי יאמרו ישראל שמאחר שמיתת משה תלויה בנקמה זו הרי אנו מוחלים לעת עתה על מה שעשו לנו המדיינים, ונדחה את הנקמה לזמן מאוחר יותר כדי שבינתיים יישאר משה בחיים, ומאחר שמשה רבינו היה שש ושמח לעשות את דבר ה' בזריזות הלך ושינה ואמר שהמלחמה היא לתת נקמת ה' במדין כדי שבכך יהיו בני ישראל מוכרחים לצאת למלחמה לאלתר כי את כבוד ה' אין לדחות – מכך יש ראיה ברורה שמשה רבינו עשה זאת בשמחה שהרי אם היה אומר לישראל את דברי הקב"ה כמו שהוא אמר, לנקום את נקמת ישראל הרי המלחמה היתה נדחית, כי בנ"י היו רוצים לדחות את המלחמה, ולכן ממה שמשה רבינו הלך ועשה מעשה ושינה את הדיבורים –  על אף שמיתתו היתה תלויה במלחמה, הרי שזה הוכיח שהוא היה שמח לקיים את רצון הקב"ה

בכתב סופר מבאר עוד עניין, מצינו שהקב"ה הקפיד יותר על כבוד ישראל ולכן אמר נקום נקמת בני ישראל ואילו משה אמר לתת נקמת ה' במדין =  שמשה הקפיד יותר על נקמת ה' מאשר על כבוד ישראל, 'אני לדודי ודודי לי' אני חושב על דודי ודודי חושב עלי

לקרב הזה, יצא פנחס איש החסד שרק לובש קנאות.

הוא הנבחר להוציא לפועל את רצון ה', בלי ערבוב של רצון פרטי.

הוא לא הרג את זמרי, הוא הציל את עם ישראל!

לא כל אחד ראוי להוציא לפועל את צו הנקמה. רק מי שיכול לעמוד בריחוק נפשי –  מהמעשה עצמו — הוא אכן יכל להיות בעל הנקמה וכך נבנית מלחמת ישראל — על גבי מידת הענווה, טהרה, ובירור מתמיד של הפנימיות.

האור החיים חושף בפנינו תפיסת עולם מהפכנית רוחנית  אודות מלחמות ישראל.

אין המדובר רק בהתנגשות בין צבאות ובין גופים, אלא בהתנגשות עדינה אך נוקבת בין עולמות פנימיים – בין טומאה לקדושה, בין פגם לתיקון, בין אנוכיות לשליחות. שאלת ההנהגה במלחמת מדין, מדוע משה רבנו לא יצא בעצמו למערכה, מתבררת כצוהר לעולם עומק שלם – שבו לא החרב היא הקובעת, אלא הלב. לא הכוח הוא המכריע, אלא הכלי.

חז"ל במסכת סוטה (פרק ח משנה ה) לימדו כי הירא ורך הלבב – זהו מי שמתיירא מן העבירות שבידו, גם מן הדקויות שבהן. לא רק פשעים גסים ולא רק חטאים בפרהסיה, אלא אפילו מי ש"שח בין תפילה לתפילה", או שהפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, גם הוא לא יוצא לקרב לא מפני שהוא רשע – אלא מפני שאיננו טהור.

סוד הניצחון אינו מונח באימון, אלא באמונה. לא באסטרטגיה אלא בטהרה. כל עוון, כל מחשבת פיגול, כל שמץ של פנייה עצמית – פותח פתח למקטרג.

במלחמת מדין, העובדה שהעם נכשל ע"י המדיינים בעריות, העובדה הזו מונעת את האפשרות לראות נס

הפגם מגביל את היכולת לראות את הברכה.

ומשה רבנו, אשר יודע בנפשו שמיתתו תלויה במלחמה זו – שהרי

"אחר תיאסף אל עמיך" – אינו נסוג, ואינו נמנע.

אמנם הוא לא יוצא לקרב כי הוא גדל במדין, ולכן הוא לא רוצה לכפור בטובה שהוא קיבל מהם, אבל מצד שני הקב"ה אומר להתנקם בהם, לכן הוא ממנה המוסר נפש הגדול, זה פנחס

משה רבנו מוסר את ההנהגה לפינחס. אותו פינחס, שקנאותו באה מתוך מסירות נפש טהורה, מתוך ביעור הרע למען טובת הכלל, ולא משום רגש אישי. אדם שהעז לסכן את חייו כדי להכרית את הרע משורשו – הוא שראוי להנהיג את מלחמת הקודש. לא רק מפני שהוא אמיץ – אלא מפני שהוא נקי.

וכך נבנית מלחמה כשרה: מתוך ענווה, מתוך יראת שמים, לא מתוך זעם, לא מתוך יצר, לא מתוך תסכול. רק לוחם שהחליף את הגאווה בהתמסרות ובענווה– הוא שיכול לנצח באמת…

זוהי מלחמה שאין בה הרג לשם הרג, אלא חיים מתוך אמונה.

זו גישתו של האור החיים הק' שהאדם יברר את מניעיו עד תום, יצרף את נפשו באש המוסר, ולצאת לקרב רק לאחר שהקריב את האינטרסים שלו על מזבח האמת….

זו הקריאה לראות בכל מעשה – גם במלחמה – את הביטוי למאבק פנימי בין יצר הטוב ליצר הרע. זו אמירה עמוקה –שאי אפשר לנצח את האויב כל עוד לא ניצח האדם את עצמו.

אומר האוהח"ק שהכהן הגדול אינו נכנס לקודש בבגדי זהב, כדי שלא להזכיר חטא העגל – כך היוצא למלחמה לא יישא בליבו ולו זכר צל של אותו חטא…לכו אומר האור החיים הק' צרור את המדיניים, אותם אלה שהחטיאו את עם ישראל, יש 'לשנוא' אותם, לשנוא את החטא לשנוא את מה שהאויב מסמל, לשנוא את התרבות שהוא מסמל.

אח"כ לצאת לקרב

זאת היא תורת המלחמה של משה רבנו – והיא תורת החיים.

המלחמה של עם ישראל היא לא מלחמה בין עמים, אלא בין הקדושה לבין הטומאה, בין האמת לבין הפגם

כך כתב האור החיים הקדוש — שבשעה שנצטווה משה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים", משה רבנו לא יצא בעצמו, אלא שלח את פינחס

משום שבמלחמה זו, כמו בכל מלחמות השם, נדרשת התחכמות רוחנית – לסלק כל עוון, להסיר כל פתח לקטרוג, לטהר את המחנה מכל זכר לפגם. אז כמו  שהכהן הגדול – ביום הקדוש, ביום הכיפורים, כשהוא נכנס לפני ולפנים, מצווה ללבוש בגדי לבן ולא בגדי זהב. מדוע? שלא להזכיר את מעשה העגל, שלא יתעורר המקטרג. כך במלחמה ==  היוצא לקרב הוא השונא הגדול של החטאים, ומי השונא הגדול של החטאים? זה פנחס

ואומר האור החיים הק' רעיון נפלא, קל וחומר הוא: אם לפני ולפנים, בקדה"ק, עלול להתעורר קטרוג, כל שכן בשעה של סכנה לישראל, בשדה הקרב, שם השטן מרקד ומבקש לפגוע — ודי בפגם קל כדי להסתיר את פני ה' ולמנוע נס.

והנס הגדול הוא לא הניצחון, אלא שלא נפקד איש!

יצאו לקרב ומהיוצאים לקרב שום אדם לא נפגע

אין הנס רק במה שניצחו – אלא בכך שלא נפל איש. זו חכמתו של משה רבנו לשלוח את פינחס הצדיק למלחמה זו איננה אסטרטגיה טקטית – אלא החלטה רוחנית עמוקה, רק מי שנקי מכל שמץ חטא, רק מי שקדושתו באה לידי ביטוי – במסירות נפש ובקנאות לשם שמים, רק הוא ראוי לעמוד בראש המערכה

כי "לא בגבורת הסוס יחפץ, לא בשוקי האיש ירצה – רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו. "

ולכן כל פעם שיש מלחמה לצערנו עם ישראל מתחזקים –  בני ישמעאל מנסים להפחיד את עם ישראל, אבל בדיוק שהם מנסים להפחיד אנו רואים שיש יותר איכפתיות בעם ישראל יותר קירוב בין ישראל לאביהם שבשמים, ככל שאומות העולם מפחידים -אז עם ישראל מתאחדים –  עם ישראל מתפללים, הם מותקפים ומתאחדים, לצערנו דרך הכאב אנו מתאחדים, =  כאשר אנו מתאחדים, שותפות גורל, התעוררות רוחנית כל זה מחזק את עם ישראל מחזק את הזכויות הרוחניות וכך אנו מגיעים למקום גבוה יותר ויכולים לנצח את האויב כי יש יותר זכויות.

 

בפרשת כי תצא (דברים כ"ג, י'), בא ציווי אחר: "ונשמרת מכל דבר רע". חז"ל דרשו (כתובות ה.) – אפילו הרהור עבירה. והרמב"ן שם מפרש כי האזהרה היא שמא תסתלק השכינה מישראל במחנה המלחמה.

האור החיים הקדוש מוסיף חידוד נוקב

ככל שהמצב מסוכן יותר – כך הרף הרוחני נדרש גבוה יותר.

בבריסק, ביקשו המשכילים ללעוג לתורת המלחמה של התורה. לשם כך ערכו הצגה פומבית: מאות "חיילים" עטויים בטלית ותפילין הוצגו במחנה "צבאי", והכרוז קרא בפסוקים:

מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו – ילך וישוב לביתו — וקבוצה עזבה.
ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו – ילך וישוב — עוד קבוצה עזבה.
ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה – ילך וישוב — רבים עזבו.
ומי האיש הירא ורך הלבב – ילך וישוב לביתו — והנה שוב רבים עזבו

נשארו רק שניים: החפץ חיים והגר"ח מבריסק. ואז, המשיכה ההצגה בלעג: הגר"ח מבריסק פונה אל החפץ חיים ואומר, הרב הוא כהן, נא צא ראשון   וכך הסתיימה  הצגה .

אך כאשר סופר המעשה לפני הגר"ח, הגיב בצורה ברורה… המשכילים שכחו להציג את סופה של ההצגה: שאכן אותם שני זקנים ניצחו.

החפץ חיים והגר"ח לא נשארו "לבד" – אלא נשארו עם הקב"ה…ההולך אתך בקרב מחניך

נחזור למלחמה במדין

הפגם שהביא את עם ישראל לנפול מול מדין — היה פגם העריות. הפגם הזה אינו רק מעשה, אלא מחשבה, רגש, דמיון.  לכן, כותב האור החיים: משה נצטווה "נקום נקמת בני ישראל,  אבל לא התבקש לומר זאת כך לבני ישראל. הוא נתחכם והכריז: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם. כלומר — יקום כל מי שיודע בנפשו כי לא נכשל לא במעשה, לא בהרהור, ולא במכשול של אותה אומה. והם יחלצו, מעצמם. לא משה בחר בהם – אלא כל אחד ואחד עמד מול עצמו ואמר:  אני נקי!

דווקא בשדה הקרב, היכן שהגוף מתבלט, טהרת הנשמה  והמחשבה היא המכריעה

פנחס — זה שקינא קנאת ה' בפרשת בלק, זה שכבר פעם אחת עמד ונלחם לא מתוך כעס, אלא מתוך שליחות טהורה, מתוך מסירות נפש נטולת פניות — רק הוא יכול לעמוד בראש מלחמה זו.

ובהמשך הפרשה (במדבר ל"א מ"ט): "ולא נפקד ממנו איש". אף חייל לא נהרג. דבר שאין כמוהו בתולדות הקרב.

וכאן מלמדנו רש"י: לא נחסר מהם איש. מדוע? כי כולם היו טהורים.

אולם — לאחר הניצחון, לאחר החזרה ללא פגע, לא נחים ולא שמחים, אלא באים מיד למשה רבנו ומבקשים כפרה! למה? על שמץ הרהור של תאווה, של רגש.

וכדברי הגמרא (שבת סד א): "אמר להם משה: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון?"

מצד אחד חשש…שמא נפלו רוחנית, אך האמת היא

שהחשש הנפשי לחוסר שלימות –  הוא העדות לטהרה הרוחנית.

הקרב עם מדין הוא קרב על הנפש…

מדין לא תקפו בגופם, אלא בנכליהם … כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור

מבאר הנועם אלימלך בפרשת פינחס כל מה שנתגברים מחשבות שאינם טהורות בישראל, הוא רק כתוצאה שיש מדיינים בעולם

כלומר: מדין — איננה רק אומה. היא מציאות רוחנית במחשבה בנפש

המלחמה נגדם אינה רק גאוגרפית, אלא מלחמת תודעה.

–

ומצינו דבר מרתק בסיום  המלחמה,  כשעשו חשבון מלאי של השלל, התעוררו אנשי הצבא להביא קרבן לכפר על ההרהור?

למה? עונה החידושי הרי"ם

הם אמנם נצחו את המדינים אבל אז כאשר פגשו את אלעזר הכהן שדורש מהם את הלכות גיעול כלים  חל בהם זעזוע תודעתי: אפילו כלי שאין בו עוד בשר, אפילו קדרה ריקה – צריך להכשיר אותה. למה?   טעם כעיקר .

אם הדין בכלי חומר – מה עם הלב והמחשבה שלנו…?

אם טעם שעבר נחשב כעיקר — מה דינה של מחשבה שחלפה אך נותרה בנפש?
אם קדרה של נכרי טעונה ליבון – האם אני נקי מרושם הישן?

ההתעוררות הזו — היא אחריות על מחשבות שהיו בעבר, גם אם לא מומשו — היא תפארת האדם הירא.

לא רק הכרה באשמה, אלא הכרה באחריות.

העולם הפנימי צריך זיכוך לא פחות מאשר המעשה.
הרהור הוא "טעם" – הוא לא ממשות, אבל הוא משפיע.
ולפעמים – הרהור ישן, שמורכב מאירוע שהיה לפני שנים, הוא שקובע את התגובה העכשווית של האדם.

החידושי הרי"ם לומד מהכלי אל האדם: כמו שהחום מוציא את שאריות הטעם מהדפנות – כך הלחץ, הסיטואציה, או כל מיני אירועים בחיים מעלים שוב את הרהור הישן.

ולכן – חיילי ישראל, אף שלא חטאו — הביאו קרבן.

 

מלחמת מדין איננה עוסקת רק בעבר.
היא תביעה לעתיד:
אל תסתפק במעשה טוב. שאל – מה שורש המחשבה ?

אל תנקה את ידיך בלבד. טהר את הרצון..

וזהו סודם של אנשי הצבא שלא נפקד מהם איש –
כי עוד בטרם נגעו באויב — הם הכריעו את עצמם.
וזהו החינוך

להיות שומר סף לא רק של הדיבור — אלא גם של הדמיון.
לא רק של המעשה — אלא גם של הרהור.
לא רק של הגוף — אלא של  הלב.

 

התורה לא רק מתארת היסטוריה,  בפרק מלחמת מדין, נושאים בקרבם תיאורים היסטוריים לכאורה: חשבון אנשי הצבא, חלוקת השלל, גיעולי הכלים. אך כל פסוק כזה נושא בקרבו משא נפשי

מצד אחד "ולא נפקד ממנו איש —" ומיד הוסיפו

לא נכשלו במעשה, אבל מידי הרהור לא יצאו.

וּמה עשו? — הביאו קרבן.
ולשם מה  —לכפר על נפשותינו

בגלל שלמדו על גיעולי הכלי

גיעול הכלים — משל נוקב לבליעות הנפש

הרי מהו דין בליעה?
הרי בקדרה אין דבר. לא נבלה ולא טריפה.
אך בעבר — בלעה הקדרה דבר איסור.
וכעת — אף שאין רואים, אף שאין מריחים,

יש טעם! והטעם הזה כעיקר.

 

המחשבה שנכנסה ללב לפני ימים, לפני שנים, אולי אפילו לא במודע — נבלעה.
ולעת צרה, כשנוגעים באש, כשמתחמם הלב, כשנדחקת הנפש — שב הרהור, חוזר "טעם כעיקר", משתחרר הזיכרון, והאדם עומד תוהה: מהיכן בא אליי הדמיון הזה….?

= כמו היינו אומרים ההרהור = הוא  תולדה של בליעה ישנה.

המדרש אומר: הם התייחסו להרהור כמעשה ממש.
הם הבינו שהרהור — הוא כמעשה

קשה — מדוע רק במלחמת מדין נאמרו דיני הגעלת כלים, ולא במלחמות סיחון ועוג?

ומתרץ ה"בית ישראל"

במלחמת סיחון ועוג, משה רבינו עצמו יצא עמהם למלחמה.
וממילא — השכינה עימם.
וכשמשה עימם — אין ערות דבר. אין פגם בדיבור…

כי השפעת החברה, או הדמות הרוחנית שמולנו, יכולה לסנן גם את המחשבות  הפנימיות ביותר. הנוכחות של גדול הדור משרה טהרה — לא רק במעשים, אלא גם במחשבה של העם.

ועל כן, לא היה צורך אז בדיני הגעלת כלים,

אמר הרה"ק רבי שלמה מקרלין:  הגמרא — זה הגחלי אש .
לא רק ללמוד — אלא להישרף בה.
להתלהט מתוכה עד שהלב ייחרך מן הישן, מן הבלוע…

 

אז במלחמת סיחון ועוג הכלים בלעו, אך לא הצריכו גיעול — כי לא נבלע דבר אסור בתודעת האדם.

ולמה? כי "משה עמהם". וכשמשה עמהם — אין הרהור. השראת שכינה מוחקת אפשרות לפגם פנימי.

אבל במלחמת מדין — אין משה.
וביאר ב'שארית ישראל' כי מבואר בספרי שמלבד י"ב אלף שיצאו למלחמה, הלכו עמהם עוד י"ב אלף 'לשמר את הכלים', וכן מרומז בפסוק 'וימסרו מישראל אלף למטה אלף למטה', היינו אלפיים לכל מטה, ויש בספרי עוד דעה שיצאו ג' פעמים י"ב אלף, י"ב אלף למלחמה ,י"ב אלף לשמר הכלים, ועוד י"ב אלף לתפילה! שהיו מתפללים שלא יכשלו בדבר עבירה באותה מלחמה ,כי מלחמת מדין היא מלחמת המחשבה –  באותה שעה היו בסכנת כישוף גדולה מאד, שהיה שם בלעם ובלק ושאר מכשפי מדין, גם בסכנה גדולה שלא יכשלו במחשבות של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', שהביאו מהמלחמה שפע רב של שלל מלקוח וביזה, והתפללו עליהם שתהא מחשבתם זכה ונקיה.