נפגעה מהכתבה והילדה ריסקה את הרגליים

מה מסתתר מאחרי צרות בחיים:

"וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ: וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ. (לה, כה-כח)

שאלות:

א) יש לשאול, מדוע התורה תולה את סיום הגלות של הרוצח במיתת הכהן הגדול? ב) עוד יש לשאול, הרי בגלל שהתורה תלתה שחרורו של הרוצח מעיר מקלט במיתת הכה"ג, הרוצחים יתפללו על מיתתו בקיצור ימים בכדי להשתחרר ומדוע ל'סכן' את הכהן? ג) מה המסר בשם הפרשה 'מסעי'?

דרכו של עולם:

כאשר נתבונן באורח חיי האנושות נראה, כי אין האדם זהיר מספיק עם אשתו, חבריו, בקהילתו או בעבודתו לחשוב על כל צער שגורם במעשיו או דיברו לזולת. וגם אם הוא רגיש לכך ונזהר, אך כאשר רואה שיש איזו מצוקה לזולתו – אינו מרגיש חובה לסייע לו ולמנוע ממנו את הצער או המצוקה, ומתעלם ממנו למרות שביכולתו לסייע. ועוד שלא עולה על דעתו להרבות בתפילה עבור חברו שינצל מאותה צרה ומצוקה, בהיות וכל אדם חיי את חייו מתוך ידיעה, שלכל אדם יש לו צרות משלו ולא שת ליבו לכך [בשפת העם: "כל אחד והחבילה שלו"]. אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו, עד כמה הדבר חמור ועד כמה חובתו של כל אדם להיות זהיר ונזהר שלא לצער את הזולת וק"ו את אשתו וק"ו את הוריו. ויותר מכך, שצריך לסייע כפי יכולתו, ואפילו להתפלל עליו שינצל מאותה מצוקה, אחרת ח"ו, עלול לגרום רעה לו ולבני ביתו רח"ל, מפני הקפידה של הזולת כאשר נבאר.

נפגעה מהכתבה והילדה ריסקה את הרגליים:

נפתח בסיפור פלאי. כך מספרת בעלת המעשה: לפני מעל עשר שנים ילדינו יצאו לשחק בשבת בצהריים במתבנים של החציר של הפרות הנמצאים סמוך לביתנו. בשלב מסוים, שמענו צרחות אימים, וראינו את ילדינו הגדולים – שחר ואופק, סוחבים את אחותם הקטנה, ניצן, על הידיים כשהיא צורחת ובוכה מכאב. התברר שהם שיחקו בגובה של בין שישה לשמונה מטרים, ואז הם עשו תחרות קפיצות וניצן הקטנה קפצה במקום על ערימת חציר על רצפת בטון. כתוצאה מכך שני העקבים שלה התרסקו והעצמות נכנסו לה מהעקב לתוך הרגל. הזמנו אמבולנס, ואני נסעתי איתה לבית החולים, הרופא שקיבל אותנו שלח אותה לצילום ולאחר הצילום הוא גיבס אותה בשתי הרגליים. היינו איתה כמה ימים בבית החולים ושוחררנו הביתה כשניצן מגובסת בשתי רגליה. לפני שיצאנו הרופא אמר לנו: ״עוד שבועיים תחזרו לביקורת, ואז ישנן שני אפשרויות שקיימות במקרה שלה: אופציה ראשונה לעשות ניתוח שלאחריו היא תתאושש כמה חודשים עם גבס, ואופציה שנייה שהיא תהיה כמה חודשים עם גבס ואז נבצע את הניתוח״. יום הביקורת נקבע לנו ליום ראשון לאחר שבועיים. ביום שישי שלפני אותו יום ראשון, בצורה פתאומית, הרגשתי פתאום בליבי, שישנם לא מעט דברים לא כל כך טובים שקרו לי בזמן האחרון, ואולי זה קורה בגלל שמישהו מקפיד עליי. ניסיתי לחשוב במי פגעתי, ואז נזכרתי באחת השכנות, שעושה לי פרצוף כועס מאוד כשאני עוברת לידה, וכשאני אומרת לה שלום – היא לא עונה לי. ניגשתי לביתה, דפקתי בדלת וביקשתי אם אפשר שהיא ובעלה ייצאו לחצר כי אני רוצה לדבר איתם. לאחר שהתיישבנו בחוץ, בלי הקדמות מיותרות אמרתי לה: ״את מקפידה עלי". והיא ענתה: ״נכון, אני מקפידה עליך״. שאלתי: ״למה? מה עשיתי לך?״, והיא ענתה: ״לפני כמה זמן כתבת כתבה בפורום היישובי שפגעה בי, אמרתי לה: ״אני מבקש סליחה, ממש לא התכוונתי לפגוע ולא חשבתי שהדברים שלי פוגעים, אבל אם נפגעת וכנראה שנפגעת אני מבקש סליחה מכל הלב״. והיא אמרה: ״אני לא סולחת לך״. פרצתי בבכי ואמרתי: ״אני ממש מבקשת סליחה, באמת שלא חשבתי שהדברים פוגעים ולא התכוונתי לפגוע, אני מתחנן שתסלחי לי״. בעלה הסתכל על הסיטואציה המוזרה שהתרחשה מול עיניו ואמר לה: ״את לא רואה שהיא מצטערת מכל הלב? תסלחי לה, היא לא רעה״. אז היא אמרה: ״אתה יודע מה? אני סולחת לך מכל הלב! ותיזהרי בפעם הבאה בדברים שאת כותבת״. הודיתי לה על הסליחה וחזרתי לביתי בהרגשה שאבן גדולה נגולה מעל ליבי. כשילדיי הגדולים חזרו מבית הספר אמרתי להם, שביום ראשון הם באים איתי לביקורת של ניצן בבית החולים, כאילו הרגשתי שהולך להתרחש משהו מיוחד בבית החולים. ביום ראשון כשהגענו לבית החולים, הרופא האורתופד ששחרר אותנו מבית החולים לפני כשבועיים, קיבל אותנו, והוא הוריד לניצן את הגבס ושלח אותה לצילום. כמובן ששתי אופציות הטיפול עמדו ברקע. כשניצן חזרה הרופא כנראה קיבל את תוצאות הצילום למחשב. הסתכלתי עליו, תוך כדי כך שהוא מקרב את מסך המחשב אליו ושוב מרחיק אותו ושוב מקרב, תוך כדי כך שהוא מסתכל עליו במבט מופתע, ואז הוא מתקשר לשני רופאים נוספים שיגיעו למקום. הרופאים מתלחשים ביניהם, ושוב מקרבים ומרחיקים את מסך המחשב, ובשלב מסוים כולם מחייכים ושני הרופאים הולכים לדרכם. הרופא קורא לי אליו ואומר לי: ״דבר כזה לא ראיתי מעולם, ואני כבר לא מעט שנים אורתופד. איך קוראים לזה אצלכם הדתיים? נס. אז יש לנו פה נס. הילדה יכולה לשים נעלי ספורט וללכת. הצילום מלפני שבועיים מראה רגליים מרוסקות, והצילום מהיום מראה רגלים שלמות. לא מבין איך זה יכול להיות״. לקחתי את ניצן על הידיים וחייכתי לעצמי, וראיתי בעיניי מה כוחה של הקפדה, ומה כוחה של מחילה.

מקור העונש בגלל קפידה:

אחד הדברים המפורסמים בציבור הוא נושא חומרת הקפידה של הזולת שיש בזה סכנה, ומקור הדברים מציווי התורה: "כל יתום ואלמנה לא תענון", 1. כי אם יצעק אל הקב"ה, השם יתברך מביא על אותו אדם עונש חמור. ודרשו חז"ל, לא רק יתום ואלמנה, אלא כל אדם, אלא שהפסוק מדבר בחלשים שהדבר מצוי. וכן לא רק אם יצעק נענש על גרימת הצער, אלא שכאשר המצטער צועק – השם יתברך מזדרז להעניש. ללמדנו שכל צער שאדם גורם לזולת יש עליו קפידה, ותפילת המצטער גורם לקטרוג בשמים עליו.

מדוע תלה הגלות במות הכה"ג, ואמו מביאה להן אוכל:

ובזה נבוא לביאור פרשתנו שהדבר יותר חמור. הנה מבואר במסכת מכות (יא ע"א) 2. אימותיהם של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. ושואלת הגמ', כיצד יתכן שתפילת הרוצחים יכולה להתקבל, שהכהן הגדול ימות, הרי הוא לא עשה להם דבר? ומתרצת, כיון שהיה לו להתפלל על בני דורו שלא יקרה דבר כזה כעין שקרה להם, ולכן יש עליו תביעה וקפידה, ויכולים להתפלל על מיתתו ותתקבל תפילתם, ולכן אימותיהם היו מספקות להם מזון, לרצות את הרוצחים שלא יתפללו. הראת לדעת, עד כמה מדוקדקת ההנהגה השמימית, שלא רק כאשר יש ביכולתו של אדם לעזור בגופו, אלא אפילו אם יכול בתפילתו להועיל – יש עליו קפידה וממילא יש מקום שתחול הענישה על כך, ולקצר ימיו בעבור תפילתם של הרוצחים. וק"ו כאשר יש סיבה יותר 'חזקה' כגון שציער את חברו, או את אשתו או הוריו, שברור שהדבר מאוד חמור ויש בזה סכנה גדולה וכפי שהתבאר. ובזה נבין, ששם הפרשה – 'מסעי', הוא לרמז על מסעות החיים של האדם הנגזרים ממעשיו, שיש עליו קפידות של אחרים.

מעשה עם הרב שטיינמן:

ומעשה נורא שהתרחש בשנת תשע"ו, כאשר בא אדם לבקש עצה מהגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, כדת מה לעשות על מצוקה גדולה שהיה שרוי בה, ובמבוכתו עמד בחוץ וביקש מאחד ממקורבי מרן זצוק"ל שיציג את הנושא לפניו וכך הייתה השאלה: כיוון שבביתו ישנם כמה ילדים שהגיעו לפרקם ואינם מוצאים את זיווגם, פשפש במעשיו ועלה כי הייתה בשכנותם אלמנה אחת שהתנגדה לבניה וההרחבה שהם עשו, והדבר היווה לה הפרעה, והם בכ"ז בנו וציערו אותה ומאז כבר הסתלקה לבית עולמה, כעת הם שואלים אם עליהם לעלות לקברה ולבקש מחילה בפיוס כדין, והאם הדבר יוכל להועיל להם להסיר את הצרה מעליהם. מרן זצוק"ל שמע את השאלה, והחל להאנח בקול גדול: "אוי וויי צער של אלמנה ד' ירחם", כשהוא חוזר על זה מספר פעמים. כשחזר אותו אחד שהציג את השאלה ושאל מה לומר להם לעשות למעשה, חזר שוב מרן זצוק"ל שלצער אלמנה זה אש אוכלת ולא תמיד אפשר לתקן. אותו מקורב יצא משם חיוור כסיד בלא יכולת לענות לשואל את התשובה המרה. 

מעשה עם הרב חיים קנייבסקי שצריך לחשוש מתפילת אחר:

בדומה לכך מובא בספר 'דרך שיחה' (ח"א חיי שרה) לגר"ח קנייבסקי זצוק"ל: מעשה שהיה עם כלה שזמן נישואיה נקבע ליום ט"ו באב. הכלה מתגוררת עם אביה האלמן, וקיבל האב הודעה על מחלה קשה שפקדה אותו. ניגש האב אל בתו הכלה ובקשתו בפיו לדחות זמן נישואיה בשנה, באומרו לה שאם תעבור לביתה החדש לא יוכל להסתדר בכוחות עצמו. תגובת החתן היתה: "תגשי לרב, ומה שיאמר לך כך נעשה". השאלה הגיעה לרב זצוק"ל והכריע בה לפי האמור במסכת מכות (יא ע"א) שכיון שהרוצחים בשגגה שגלו לערי מקלט חוזרים לביתם במיתת כהן גדול, לכן אמותיהן של כהנים היו מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, גם בנידון הנ"ל, אם נעכב את החתן מלישא את כלתו, הרי הוא יתפלל בסתר לבו על חותנו שימות. שאלו: לכאורה הרי אמרו בגמ' שמה שמועיל התפילה כיון שהיה לכה"ג להתפלל ולבקש רחמים על בני דורם שלא יכשלו ולא ביקש, א"כ הכה"ג הוא גורם ברציחתו, ומה עניינו לכאן? והשיב: גם כאן האב הוא גורם, כי למה ביקש שידחו החתונה?

מאה קולות כנגד מאה יבבות של אם סיסרא:

עוד יותר מבואר בתוספות 3. מסכת ראש השנה (לג ע"ב) בשם הערוך, שטעם למנהג זה של מאה תקיעות, היינו כנגד מאה פעיות מאה יבבות שיבבה אם סיסרא. וראיתי בספר הסכת ושמע לבאר בשם המגיד הגאון ר' שבתאי יודלביץ זצ"ל בשם רבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שראוי לעצור לרגע ולהתבונן האם היתה כאן מלחמה 'הוגנת', האם סיסרא יצא להגן על מולדתו מפני הצר הצורר עליה ומבקש לכובשה? לא ולא, סיסרא ביקש להשמיד את הכל ולעקור את ישראל. ואמנם, לולא השי"ת שהיה לנו ולחם את מלחמתנו, היה עולה זממו בידו, שכן בדרך הטבע לא היה סיכוי לעמוד כנגד צבאו האדיר, ומעתה נשאלת השאלה: למי אכפת בכלל מדמעותיה של אם סיסרא אמו של רשע מרושע זה אשר עשה מלחמה נגד ישראל להורגם, בנה המושחת נלחם בישראל ומצא במלחמה את מותו והיא מייבבת, מה זה נוגע לנו? אך מבאר הרב זצ"ל יסוד מוסד: רואים אנו כי אין הדבר כן, אנו רואים שמלאך עומד וסופר כל יבבה ויבבה והמלאך רשם פעם אחת ושוב יבבה ורשם פעם שניה וכן הלאה עד שהגיעה למאה יבבות ונרשם מנין זה לפני הקב"ה. ועד היום עדיין צריכים אנו להעמיד זכויות כנגד אותן יבבות אשר נגרמו בעטיים של ישראל, מאה תקיעות כנגד מאה יבבות, איזה רושם נורא עשו אותן בכיות לפני הקב"ה! נורא ואיום להתבונן עד היכן מגיע כוחן של בכיות – כוחן של יבבות, למרות שנגרמו בגלל רשעות בנה. ומכאן אנו למדים קל וחומר מאם סיסרא, שאת בכייתה צריך לבטל על ידי מאה תקיעות שופר, על אחת כמה וכמה שגדול ורב הוא כוחה של אם יהודיה אשר בוכה ומתפללת על הצלחת בניה שאותן דמעות לא ניתן למחוק כלל וכלל.

מעשה רב כהנא וריו"ח ועונשו:

וגדולה מזו מצינו במעשה דרבי יוחנן ורב כהנא במסכת ב"ק (קיז) 4. כשעלה רב כהנא לארץ ישראל והלך ללמוד אצל רבי יוחנן והיה מקשה על דבריו ומרוב חריפותו, רצה לראות אותו והרימו לו את גבות עיניו [שהיו ארוכות ומפריעות לראייתו] וכיון שהשפה של רב כהנא היית שסועה, חשב שצוחק עליו ונפגע ממנו והקפיד עליו ומת. ומה מבהיל הדבר, שהרי רב כהנא לא עשה מאומה, ומה פשעו ומה חטאתו על שפתו השסועה שנדמית לרבי יוחנן כלועג ומחייך, ובגלל כן חלשה דעתו, העל כך מגיע עונש לרב כהנא? אלא כיון שעל ידו נגרמה חלישות הדעת לרבי יוחנן – נכוה רב כהנא. העולה מן הדברים, שלא רק הפוגע בחבירו בידיים, אלא אפילו אם פוגע בחברו על ידי גרמא דגרמא ושוגג גמור הוא, כל שעל ידו באה הפגיעה – נכוה באש ההיא. וכן כבר סיפרנו את מעשה של רב רחומי במסכת כתובות (ס"ב ע"ב), וכן דרשת חז"ל על ענישת בנימין שבגלל שנמצא הגביע אצלו אחיו – קרעו בגדיהם, לכן נענש שמרדכי מיוצאי חלציו יצטרך לקרוע בגדיו, למרות שאינו אשם בצער. 

מעשה עם הב"ח והמגלה עמוקות:

כאשר סיים הב"ח לכתוב את חיבורו, שלח את החיבור בידי שליח אל ה'מגלה עמוקות' כדי שזה יעיין בו ויתן לו את הסכמתו. היה זה ביום י"ד בניסן – ערב חג הפסח בשעה שרבי נתן התעסק באפיית המצות. כשהגיש לו השליח את הספר, ביקשו רבי נתן להניחו בצד עד אשר יתפנה מעיסוקיו. חזר השליח אל הב"ח שחקרו בפרוטרוט, מה אמר למגלה עמוקות ומה השיבו. כשסיפר השליח על תגובתו של רבי נתן, נשבר ליבו של הב"ח בקירבו: 'אם צדיק זה לא התפנה מיד לחידושיי', אמר לעצמו 'סימן הוא כי לא כיוונתי לאמיתתה של תורה ולא למדתי תורה לשמה'. הב"ח שקע בעצבות כבדה וכבר התכונן להעלות באש את כל חידושיו. בשמים ראו את צערו של הב"ח ונוצרה קפידה קשה על המגלה עמוקות בגלל הצער העמוק שהיסב בעקיפין לב"ח, ונגזר עליו בבית דין של מעלה כי יסתלק מהעולם, אלא שאז הרגיש בעל המגלה עמוקות בעגמת הנפש שנגרמה בעטיו לב"ח, הזדרז ונסע לביתו לפייסו ולבקש את מחילתו רק אז הוסרה מעליו הגזירה.

הילד הפלא שנענש להישאר נמוך: 

בדומה לכך מסופר על רבי דוד מקרלין, אשר רבי חיים עוזר כתב עליו: 'זקן ההוראה', שבדורו התפרסם כעילוי גדול בקטנותו. היהדות ברוסיה ובפולין לא פסקו מלדבר על העילוי הקטן וסיפרו ניסים ונפלאות על תבונתו הרבה ועל מוחו החריף. הוא היה נמוך קומה, ותלה הדבר במה שפגע בקטנותו ברבי דוד טבלי כפי שהובא בספר 'תולדות לקהילת פינסק-קרלין', שבעודו ילד, נזדמן ר' דוד קארלינר לבריסק שעה שהגיע לשם הגאון ר' דוד טבלי לקבל את הרבנות באותה עיר. אותו גאון – ר' דוד טבלי דרש בהלכה לפני הלמדנים שבעיר, והילד דוד, זה שנודע לאחר שנים כר' דוד'ל קארלניר, עלה על הספסל בבית המדרש והקשיב לדברי ר' דוד טבלי. כשהגיע ר' דוד טבלי להצעת מסקנותיו, הקשה לו דוד'ל הקטן קושיא וסתר בזה את כל בניינו. הגאון ר' דוד טבלי ירד מעל הבימה, נשק לילד ואמר לו: "קושייתך צודקת, אך דע לך ילדי הקטן, שלא התנהגת בדרך ארץ, אין לסתור דברי הדורש בפני קהל". והיה רבי דוד"ל מקרלין אומר, שמחמת קפידה זו נשארתי כל ימי נמוך.

 נענש בגלל שחלק על רבי יצחק אלחנן: 

וכך סיפר מרן רבי יחזקאל אברמסקי: פעם אחת עסקתי בעניין מסויים שבו חיווה את דעתו הג"ר יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, דעתי היתה שונה מדעתו וחלקתי על דבריו. באותו בוקר נכנסו הבולשביקים לעיר שהייתי בה, ונמלטתי לבית אחד שבו התגוררה אלמנה אחת. חיפשתי ספר ללמוד בו ולא מצאתי, ושאלתי את האלמנה אם תוכל להביא לי ספר. תחילה השיבה, שאין לה שום ספר בבית, אך מאוחר יותר נזכרה שעל אחד הארונות מונח ספר שהושאר בידה לפני זמן רב על ידי מאן דהו. נטלתי את הספר לידי ולמרבה הפלא היה זה אחד מספריו של ר' יצחק אלחנן. כאשר פתחתיו, נפתח הספר במקום שבו הוא דן בנושא שחלקתי עליו. מיד הבנתי שהגזירה נגזרה ועוד היום אתפס, וכך היה. עברו שעות מועטות, והבולשביקים עצרוני והגלו אותי לסיביר. לילה אחד לאחר חדשים ארוכים של שהייה במחנה בסיביר בשוכבי על דרגש העץ שניתן לאסירים, ישנתי, וראיתי בחלומי את רבי יצחק אלחנן מסתכל עלי ומחייך. משהקיצותי, נגשתי אל עורך דין שהיה שם ואמרתי לו: "ראה היום אשתחרר", וכך באמת היה. אותו יום, ערב יום הכיפורים היה, ובשעות הצהרים באו והודיעו לי שאני משוחרר. 

סיפור מרגש ומפחיד

סיפור מרגש ומפחיד שהתפרסם בויליאמסבורג שבארה"ב בשנת ניסן תשע"ז, סיפר בהתרגשות על חלום שחלם לפני חג פורים, ובחלומו מופיע שותפו לשעבר שביקש ממנו סליחה. מדובר על שותף שהיה לו לפני שלושים וחמש שנים, ונפרדו במריבה. וגם לאחר שנפרדו והלך חולם החלום לחפש עבודה אחרת, הלך השותף וקלקל לו ופוטר מהעבודה, וגרם לו צער והקפיד עליו שלא ימחול לו לעולם. ואכן, כעבור שלושים וחמש שנה בא אליו בחלום לבקש סליחה, אך לא הסכים למחול למרות שחזר החלום כמה פעמים, ולבסוף השותף בא גם לבנו בחלום וביקש ממנו שילך לבקש סליחה מהשותף וישלח לו משלוח מנות וירצה אותו אך לא הועיל, וניסה לדבר עם רבנים שישפיעו עליו למחול לאבא שלו ולא הסכים. ולבסוף האדמו"ר מז'ימיגראד וויליאמסבורג, הצליח להשפיע עליו למחול ולסלוח, רק אז הכל נרגע.

סיפור עם הרבי מחב"ד

זוג שהיו חסידי חב"ד, לא זכו להיפקד אף שעבר זמן רב. כמובן שעשו את כל הטיפולים ששייך לעשות, והלכו לכל הרופאים המומחים ולא עזר דבר, ותמיד כשהלך לרבי מחב"ד, היה מכניס בין בקשותיו לזכות להיפקד, והרבי על הכל היה משיב חוץ מהנושא של ילדים. פעם הוזמנו ל'יחידות' עם הרבי וכמובן דיברו עם הרבי על כל בקשותיהם. כמו שהיה תמיד: על הכל יעץ ובירך, אך על הבקשה הכי חשובה לזכות לילדים – התעלם מהם. אז האשה התפרצה בבכי, למה הם לא יזכו לבנים? והרבי השיב, כיון שיש עליכם קפידא. כאשר יצאו התחילו לחשוב, עד שנזכר הבעל, שבהיותו בחור, פעם נסעו לחתונה בקנדה וארגנו אוטובוס לבחורים, והוא כמובן היה שם. וכיון שהנסיעה ארכה הרבה שעות, הלכו לישון. בדרך, אחד התלמידים היה מאוד ירא שמים, והיה מקפיד להניח מים ליד מיטתו, ולא פוסע אפילו פסיעה וגם לא מדבר לפני נטילת ידיים ולכן הניח בסמוך למקומו קערה עם מים, וכאשר נרדם, חמד הלה לצון לעשות צחוק ממנו, ולקח לו את הקערה כדי לראות מה יעשה. לאחר שהתעורר – לא מצא אותו בחור את המים, וכיון שגם אינו מדבר רק צעק "נו, נו", והתחילו לצחוק עליו, והיה צער גדול מזה עד שהנהג ראה את המעשה וצעק עליהם והביאו לו את המים ולאחר שנטל אמר לו שהוא לא מוחל לו לעולם. בזכרו זאת, מיד החליט שהוא חייב לבקש ממנו סליחה, ובהיותו מתגורר באותה שכונה הלך אליו וניסה להזכיר לו את המעשה והשיב שאכן הוא זוכר ולא מוחל לו. הוא התחנן על נפשו, וסיפר לו שהרבי אמר לו ללכת לבקש סליחה. אמר לו הלה, שבגלל הרבי הוא ימחל לו, ובאותה שנה זכו להיפקד.

מרן הקהילות יעקב חשש שפגע בהרב של ספינקא: 

ב'קריינתא דאגרתא' (חלק ב' כתב רמד) יש מכתב התנצלות וכתב שם: בעה"י יום ב' וישב התשובה לפק"י החיים והשלום עד העולם לפאר מעלתו כבוד הרב הגאון הצדיק מורינו הרב מהר"ן כהנא שליט"א האדמו"ר מספינקא אחרי הקדמת השלום ויקרא דאורייתא אחלה נא סליחתו דפאר מעלתו שליט"א בהיות כי על הברית מילה של התאומים אצל הרב פרץ לא הכרתי את פאר מעלתו לא ידעתי מי אתם בשעה שדנו על דבר ברכת שהחיינו וסבור הייתי כי פאר מעלתו הוא בעל הבית תורני המסתפק ושואל והשבתי את הראה לעניות דעתי והרבה נצטערתי מזה כשנודעתי שכבוד קדושה פאר מעלתו מגדולי ההוראה ומצדיקי הדור אולי ח"ו היה כפגיעה בכבוד תורתו אבטח בצדקתו כי יענה ויאמר סלחתי שכן הגידו לי שמרן החזו"א זצ"ל היה מחשיב ומפליג מאד תורתו וצדקתו פאר מעלתו שליט"א הוא מדבר כאן על השטיקל הזה יש על זה קהילות יעקב שלם על השאלה הזאת והנני חוזר על דברי הראשונים כי אילו ידעתי מי הוא פאר מעלתו שליט"א לא הייתי תוקע עצמי כלל להורות במקום גדולי הרבנים בכבוד כת"ר שליט"א. עכ"ל. והוא מסיים שם בסוף, שהוא שולח לו כסף שהוא יתפלל על יעקב ישראל בן ברכה שאזכה לעבוד את השי"ת באמת ובתמים מתוך הרחבה ובלא בלבולים וטירדות והנני חותם בכל חותמי ברכות דוש"ת בכבוד ויקרא דאורייתא המצפה לרחמי השי"ת ולגאולה שלימה בב"א אם ייטיב חסדו לצוות לעושה דברו להודיעני מילות אחדות שאין בלב פאר מעלתו שליט"א קפידה עלי יהא בזה גמילות חסדים רבה. עכ"ל.

מעשה שקיבל את המחלה בגלל קפידה:

מעשה שהיה בשני אברכים צעירים – תלמידי חכמים, שבאו לדין תורה אצל הרב הגר"י זילברשטיין שליט"א, כשהשכן האחד טען שבניית הסוכה של חבירו מפריעה לו מאוד מאחר ועד היום היה באפשרותו לראות מהבית את בנו שחוצה את הכביש בדרכו לחיידר, ולאחר בניית הסוכה לא יוכל לעשות זאת. בטרם נפרדו, אמר שמעון לראובן: "וכי אינך חושש מההקפדה שלי? הרי ליבי נחמץ כאן יום יום, שעה שעה כאשר אני רואה את מעשיך, האם הקפידא שלי אינה שווה בעיניך ולו כקליפת השום?, האברך לא השגיח בקפידתו של חבירו, ואחרי כמה ימים סיפר הרב: הוא חזר אליי וליבי נשבר לרסיסים כאשר לחש באוזניי שהיום נודע לו שהוא חולה במחלה הנוראה רח"ל. מיד לאחר שעזב את ביתי עליתי לביתו של גיסי הגר"ח וסיפרתי לו כל המעשה. הגר"ח הגיב, שקפידא של שכן היא אכן דבר חמור מאד ויש רבים המזלזלים בזה. אותו אברך שנתקף במחלה, מעונין עתה כמובן לרצות את חבירו ולבקש את סליחתו והוא בוודאי יסלח, ואין ספק שמחילתו תעזור, סיים הרב. יהא רעווא מקמי שמיא שהחיזוק שייגרם על ידי פרסום מעשה זה ייזקף לזכותו של החולה שיירפא ברפו"ש בתוך כל שאר חולי ישראל. הרב הדגיש כמה פעמים, שמדובר באברך תלמיד חכם מפארי גידוליה של בני ברק, והמסקנה האחת והיחידה מסיפור זה היא, שקפידא של שכן ושל כל יהודי – אינה מילתא זוטרתא ויש להיזהר עד מאד שלא לפגוע באף אחד יהיה מי שיהיה (טובך יביעו).

עכוב בשידוכים בגלל קפידה: 

הנה לפנינו מעשה שהיה בדורנו, המלמדנו עד כמה ה' יתברך משתתף בצערו של אותו אדם שבישוהו וצערוהו, וגורם למבייש שיהיה גם לו צער ועגמת נפש – מדה כנגד מידה עד שיבקש מחילה מאותו אחד שחטא כנגדו: לביתו של הגאון ר' חיים קניבסקי זצוק"ל נכנסה בת הלומדת בכתה גבוהה באחד הסמינרים בבני ברק, וסיפרה על תופעה פלאית המתרחשת בכתתה. למרות שמדובר בכתה גבוהה – אף אחת מן הבנות לא זכתה לבוא בברית האירוסין. היא בקשה לדעת מה דעת הגאון על כך ומה הוא מייעץ לעשות. הרב אמר, שאם אכן מדבר על כל הכיתה הרי שזו 'חטאת הקהל' וצריך לחשב במה פשעו ובמה חטאו הכתה כולה, ושתי אפשרויות קיימות לכך: או שפגעו במורה או שפגעו באחת החברות. הבת העבירה את הדברים לחברותיה, ולאחר דיון הגיעו למסקנה בכיתה, שבמורה הן לא פגעו, אבל יתכן מאוד שפגעו באחת מבנות הכיתה. היתה זו בת שנראית כאומללה, והגם שאף אחת מהחברות לא התכוונה לפגוע בה, ויתכן שגם הפגיעה היתה בדבר קל מאוד, אולי לא האירו לה פנים או העירו לה על כך שהיא אינה נראית טוב אבל כך או כך, היתה פגיעה בכבודה של הבת ההיא. שיגרו בנות הכתה משלחת נכבדה אל הבת ובקשו שתמחל להם, אבל הנערה הפתיעה את המשלחת ואמרה בפה מלא שאינה מוחלת. החברות הבינו שיש כאן עסק רציני ועכשיו הן כבר ידעו שעד שלא יפייסו את הנעלבת – תמשיך ה'תקיעה' בשידוכיהן. הן שקלו את צעדיהן מחדש, והחליטו שכל הכתה כולה צריכה לעלות אל הנפגעת ולבקש שוב ושוב את סליחתה, וכך עשו. אבל הן לא הסתפקו בכך, אלא נקטו בצעד נוסף כדי לפייסה: כשנכנסו כל הבנות לביתה הן הבטיחו לה שהן עצמן תשתדלנה בכל מאודן לדאוג לשידוך טוב עבורה, ואם לא די בכך, הרי שאביה של אחת הבנות, הבטיח לשאת בעול הכספי של דמי השדכנות בסך אלף דולר. משראתה הבת הנפגעת שכוונתן של החברות היא רצינית, והן באמת חוזרות בתשובה, ומעוניינות הן לשפר את דרכן, נענתה ומחלה להן בלב שלם. שבועיים לאחר מכן, מצאו ארבעה מבנות הכיתה את זיווגן ואחר כך כולם.

מוסר השכל

מכאן עלינו להבין ולהפנים: כל זוג שבונה את ביתו על אדני התורה והיראה, צריך להציב לפניהם 'תמרור אזהרה', להיות זהירים ונזהרים שלא לגרום שתהיה איזו קפידה עליהם הן בין בני הבית, במשפחה, עם השכנים או בחברה, ולא רק כאשר מצערו ומזיקו אלא אפילו כל שיכול לסייעו ואינו מסייעו, ואפילו כל שיכול להתפלל עליו ואינו מתפלל, עלול הדבר לתת מקום לקפידה של הזולת שתחול עליו ועל בני ביתו, ולעורר עליהם מידת הדין – גם בהיותו צדיק וישר, והדבר יכול לגרום לכל מיני צרות. ולזאת חובתנו לתת את דעתנו ולהיות רגישים מאוד מאוד כלפי הזולת, שלא לצער את הזולת וק"ו את אביו ואימו, ובפרט עם אשתו אשר דמעתה מצויה ואפילו תהיה כוונתו לשם שמים, וירגיל עצמו לדבר בנחת ובכבוד ולא בדברי גנאי הפוגעים, כי נפשם של הנשים מאוד רגישה. ולמרות שיש בני אדם הרגילים בכל דבר לומר: "אני מקפיד עליך" – אין בכך חשש אלא אם כן יש סיבה מוצדקת להקפדתו, וגם דבר שאינו יכול לתובעו בבית דין רק אז יש מקום לחשוש לקפידה, אבל דבר שיכול לתובעו בבית דין או בלי שום סיבה מוצדקת – אין לחשוש, ואדרבא, המקפיד – הוא שניזוק כדברי חז"ל: המוסר דינו לשמים הוא נענש תחילה, ולכן, המזהיר והנזהר ירבה שלומו כנהר וישכון בטח הוא וכל בני ביתו ברוב טובה וברכה ששון ושמחה כל הימים אמן ואמן.