למה שהקדוש ברוך הוא לא יפר לעצמו את הנדר?

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשיות מטות מסעי. מסיימים בס"ד את חומש הפקודים, ובע"ה בשבת הבא נתחיל את החומש החמישי 'חומש משנה תורה'. לפני שניכנס לעסוק בנושא א' בפרשת השבוע, נעמוד תחילה על נק' א' שקשורה להפטרה של שבת זו:

ידועים דברי רבותינו בפסיקתא, שנושא ההפטרה קשור לפרשה;

כותב הטור {סימן תכ"ח ס"ח} – בפסיקתא, מבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה ומשם ואילך לפי הזמן ולפי המאורע תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא.

עד תשעה באב אנחנו קוראים 'תלתא דפורענותא'. לאחר תשעה באב, יש לנו את שבע דנחמתא ולאחריהם יש לנו ג' הפטרות של תשובה. 

השבת הזו הבעל"ט, נקרא את ההפטרה השניה מתוך תלתא דפורענותא – {ירמיה ב, ד} שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. אבל היות והשבת זה ר"ח אב – יחדש עלינו הקב"ה את החודש הזה לטובה ולברכה, והיות וכך, יש כאן מחלוקת איזו הפטרה קוראים; בני עדות המזרח מצאו פתרון – הם קוראים את ההפטרה של "שִׁמְעוּ דְבַר ה'", ובסוף ההפטרה הם מוסיפים עוד ב' פסוקים: הא' {ישעיה סו, א} השמים כסאי והארץ הדום רגלי, והפס' הב' {ישעיה סו} וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. 

התימנים יקראו השבת את 'הפטרת חזון'. אבל ישנם מקהלות חסידים, שיקראו השבת את ההפטרה של "השמים כסאי" כמו בכל ר"ח – ויש להם על מה לסמוך. 

בא האדמו"ר מקלויזנבורג {שו"ת דברי יציב, סימן קפ"ג – הפטרת שבת ר"ח מנחם אב} – נשאלתי איך להתנהג באמירת ההפטורה בש"ק הבעל"ט.

הנה מקור הדברים במגילה דף ל"א, ר"ח שחל להיות בשבת מפטירין והיה מדי חדש בחדשו וכו', אמר ר"ה ר"ח אב שחל להיות שבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וכו', ובתוספות שם דאנו אין עושין כן אלא מפטיר בירמיה שמעו דבר ה' ובשבת שלפני ט"ב חזון ישעיהו, והטעם לפי שאנו נוגין ע"פ הפסיקתא לומר ג' דפורענותא וכו'. וכן ברא"ש שם. ובפסחים דף מ' ע"ב בד"ה אבל, כתבו דאנו מפטירין השמים כסאי ושכן הוא בפסיקתא עי"ש…

והנראה בזה, בסי' ת"כ בטור דר"ח אסור בהספד וימי שמחה נינהו דכתיב ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכו', ובסי' תי"ט מצוה להרבות בסעודת ר"ח וכו' ואתקש נמי למועד דכתיב ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכו' ואיתא בפסיקתא כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד ר"ה חוץ ממה שמוציא בשבת ויו"ט ור"ח וכו' עיי"ש, ובבנ"י שיש לדחות הראיות מהרוקח דמצוה לאכול בר"ח כמו במועד עיי"ש … 

ואפשר לומר דאם ר"ח בגדר יו"ט צריך להפטיר השמים כסאי, דכיון דהוא מועד וחייב בשמחה דוחה אמירת הפורענותא, וא"ש דברי התוס' בפסחים שכתבו מהפסיקתא להפטיר השמים כסאי …

ובהיות כן נראה להכריע, דמי שנוהג בכל ר"ח בשמחה וסעודה מיוחדת א"כ נקיט לדידיה להחמיר כהרמב"ם דר"ח מה"ת והוי לגביה בכלל מועד, לא יאמר פורענותא אלא יפטיר השמים כסאי … ומי שאינו מדקדק לנהוג שמחה בכל ר"ח יפטיר שמעו כפי מסקנת הרמ"א בדרכי משה. 

ישנו ספר על ההפטרות שנקרא מה שהיה הוא שיהיה, ושם בביאורו על ההפטרה הזו, הוא מביא דברי חתם סופר, שמוצא גם לאלה שקוראים את ההפטרה של 'השמים כסאי' קשר לתלתא דפורענותא;

כותב הספר מה שהיה הוא שיהיה {ח"ב הפטרת מסעי} – ויש מקומות שנהגו להפטיר השמים כסאי כמו בכל שבת ר"ח ודוחין הפטרת שמעו לגמרי. והיכא דנהגו כן יש להם סמך למנהגם [ונ"ל דיש להוסיף דהפטרת השמים כסאי שייכת לענין האבילות על החורבן בית המקדש כדכתיב שם "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", ודרשו חז"ל "כל  המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה". גם מצאתי בפירוש החתם סופר עוד רמזים לעניני חודש אב בהפטרת השמים כסאי – כתיב היוחל ארץ אחד וגו' כי חלה גם ילדה ציון את בניה. ופי' החת"ס על התורה (סוף פ' מסעי) "יום אחד היינו ט' באב שהמתאבל בו זוכה ורואה בנחמה. נמצא חלה וגם ילדה- – החבלה והצירים של אבלות והלידות של נחמה הם בפעם א'. והיינו חלה גם ילדה". כתיב וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה. ופי' החת"ס דאיתא בגמ' סוף תענית (ל' ע"ב) לענין האוכל ושותה (ועיי' ברש"י ומהר"ץ חיות שם ובשו"ת דברי יציב חלק ב' סי' רמ"ד) בט' באב דעליו הכתוב (יחזקאל ל"ב כ"ז) אומר "ותהי עונותם על עצמותם". ולפיכך לענין המתאבלים על ירושלים כתיב הכא ועצמותיכם כדשא תפרחנה. כתיב בסוף ההפטרה והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'. ופי' החת"ס אולי רמז על חדש אב, דבירושלמי סוף מסכת תענית [איתא] דאחר ט"ב מתחיל חדש אחר. ונ"ל משו"ה נוהגין לקרוא לו שם חדש 'מנחם'. והיינו חדש בחדשו, החדש שמתחדש בחדשו היינו מנחם. ואותו שבת שבשבוע שאחר ט"ב מיד היינו שבת בשבתו שהוא שבת נחמו. יבוא כל בשר להשתחות בהר בית ה' בראש ההרים בב"א. וע"ע בדרשות חת"ס (עמ' של"א טור ג').

לאחר הדברים האלה, הייתי רוצה לעסוק בפרשת מטות עד כמה שיספיק הזמן:

אומרת התורה: {ל, ב} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': {ג} אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה;

שאלה ראשונה שצריכה ביאור – בשום מקום בתורה, התורה לא פותחת פרשה בנוסח כזה – "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"; מי אמר לו לדבר אל ראשי המטות?! לכאורה, היתה צריכה התורה לפתוח בנוסח הבא – "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה דבר אל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לאמר וגו'"?

שאלה נוספת, מה פתאום נכנס כאן ענין הנדרים?

השאלה הראשונה היא שאלת הרשב"ם בתחילת הפרשה;

אומר הרשב"ם – וידבר משה אל ראשי המטות. נשאלתי באיוב בכרך לושדון, לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה וידבר יי' אל משה לאמר איש כי ידר וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה? וזו תשובתי: למעלה [פרשת פינחס] כתיב "אלה תעשו ליי' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם, שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר כמפורש במסכת ראש השנה. הלך משה ודבר אל ראשי המטות, שהם שופטים להורות לישראל הלכות נדרים, ואמר להם הקב"ה צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם לפיכך איש כי ידר נדר ליי' …

פירוש הדבר, הסיבה ללשון התורה בפתיחת הפרשה, אומר הרשב"ם, היות והיא המשך של הפרשה הקודמת ששם צותה התורה להביא את הנדרים, ולכן הלך משה ודיבר אל ראשי המטות ואמר להם שהם צריכים לדאוג לכך, שאנשים שנדרו נדרים יביאו את נדריהם. 

כותב הרמב"ן – "…ובאה הפרשה הזאת בכאן מפני שהזכיר נדרי גבוה לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם (לעיל כט לט) אמר עוד מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו ובכולן לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו".

אומר בעל הטורים – ראשי המטות. סמך ראשי המטות לנדרים ונדבות דכתיב לעיל לבד מנדריכם ונדבותיכם לומר לך שראשי המטות כופין להביא הנדרים והנדבות כדאמרינן אזהרה לב"ד שיעשוך. וכן רגלים על פי ראשי המטות נקבעים ועוד כשישראל בצרה ראשיהם נודרין כמו ביפתח. וכן שרי האלפים ונקרב את קרבן ה'. 

כידוע פרשת מטות מסעי, נקראת תמיד בימי בין המצרים, ולכן מנסים רבותינו למצוא את הקשר בין התקופה לפרשיות:

אומרת הגמרא {מסכת נדרים סו, ב} – ההוא דאמר לה לדביתהו מעשה באדם שאמר לאשתו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר' שמעון. מעשה שיש בו משום זלזול בכבוד תורתם של תנאים אלו. הלכה האישה לפניהם וביקשה מהם שיטעמו מתבשילה. ר' יהודה טעים מהתבשיל, כי אמר: ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, בספק  אע"פ שיש כאן רק ספק אם יהא שלום בינה לבין בעלה; ואני  שיכול ודאי לעשות שלום בין איש לאשתו על אחת כמה וכמה. ר"ש לא טעים מהתבשיל. אמר: ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו לזלזל בכבוד תורתו. והוסיף רבי שמעון ואמר: ועוד כי היכי דלא לתרגלי למינדר כדי שלא יתרגלו האנשים לנדור. 

מספר המדרש {איכה רבה, פרשה ב, אות יד} – יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אַל תְּהִי פָּרָשַׁת נְדָרִים קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁעַל יְדֵי פָּרָשַׁת נְדָרִים נֶהֶרְגוּ סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה שֶׁל צִדְקִיָּהוּ, 71 אנשי סנהדרין נהרגו בגלל חטא של נדר: לְפִי כְּשֶׁגָּלוּ יְכָנְיָה מִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר עַל חֲמִשָּׁה מְלָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה כז, ג): וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלָיִם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַהֲוָה עָלֵיל וְנָפֵיק בְּלִי רְשׁוּ ונתן לו נבוכדנצר רשות, לבוא אליו מתי שירצה מבלי לבקש רשות. יוֹמָא חַד עֲלֵיל לְגַבֵּיהּ וְאַשְׁכְּחֵיהּ דְּתָלֵישׁ בְּשַׂר אַרְנְבָא וְאָכֵיל כְּשֶׁהוּא חַי יום אחד הגיע אליו צדקיהו, נכנס וראה אותו אוכל ארנבת בעודה בחיים – תולש את איבריה ואוכל, אֲמַר לֵיהּ אִישְׁתַּבַּע לִי דְּלֵית אַתְּ מְפַרְסֵם לִי תשבע לי שלא תגלה את מה שראית לאף אחד, וְאִישְׁתַּבַּע לֵיהּ ונשבע לו צדקיהו. וּבַמֶּה הִשְׁבִּיעוֹ, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר בְּמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי שהוא מזבח הקטורת – וקטורת מכפרת על לשון הרע – רמז לו שלא יוציא את מה שראה החוצה. וַהֲווֹן חַמְשָׁה מַלְכִין יָתְבִין וּמְפָרְתִין לֵיהּ בִּנְבוּכַדְנֶצַּר קֳדָם צִדְקִיָּהוּ היו חמשת המלכים יושבים ומקטרים על נבוכדנצר בפני צדקיהו וְאָמְרֵי לֵיהּ לָא יָאֲי לֵיהּ מַלְכוּתָא לִנְבוּכַדְנֶצַּר אֶלָּא לָךְ יָאֲי מַלְכוּתָא דְאַתְּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל דָּוִד אתה צריך להיות מלך, כי אתה מזרעו של דוד, צדקיהו שומע שככה מדברים חמשה מלכים, התחיל אַף הוּא מְפָרְתֵיהּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר וַאֲמַר אתם אומרים שלא נאה לו למלוך?! אם הייתם רואים מה שאני ראיתי, הייתם זורקים אותו ישר; "מה ראית???", שאלו. אמר להם צדקיהו: אֲנָא חֲמִיתֵּיהּ דַּהֲוָה תָּלֵישׁ בְּשַׂר אַרְנְבָא וְאָכֵיל, שָׁלְחוּן מִיָּד וַאֲמָרוּן לֵיהּ לְמַלְכָּא הלכו מיד חמשת המלכים לנבוכדנצר, ואמרו לו: הַהוּא יְהוּדָאָה דַּהֲוָה עָלֵיל וְנָפֵיק בְּלִי רְשׁוּ קֳדָמָךְ אותו חבר יהודי שלך, שאתה נותן לו להיכנס ולצאת חופשי אֲמַר לָן סיפר לנו: אֲנָא חֲמִיתֵּיהּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר דַּהֲוָה תָּלֵישׁ בְּשַׂר אַרְנְבָא וְאָכֵיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים ב כד, כ): וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל. מִיָּד בָּא וְיָשַׁב בְּדָפְנֵי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא, וְיָצְאוּ סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה לִקְרָאתוֹ של נבוכדנצר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם שֶׁהֵם כֻּלָּם בְּנֵי אָדָם שֶׁל צוּרָה – זקנים ארוכים – חליפות וכובעים – מלאכי השרת! – גָּזַר וְהוֹצִיאוּ לָהֶם קַתֶּדְּרָאוֹת [כיסאות גדולות] וְהוֹשִׁיבָן, אָמַר לָהֶם דִּרְשׁוּ [תתרגמו] לִי אֶת הַתּוֹרָה, מִיָּד הָיוּ קוֹרִין פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה וּמְתַרְגְּמִין אוֹתָהּ לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְפָרָשַׁת נְדָרִים (במדבר ל, ג): אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר, אֲמַר לְהוֹן [נבוכדנצר]: אִי בָּעֵי לְמֶהֱדַר בֵּיהּ, יָכֵיל אוֹ לָאו אם הוא רוצה לחזור בו משבועתו, האם הוא יכול או לא?, אָמְרוּ לוֹ הסנהדרין: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וּמַתִּיר לוֹ אֶת נִדְּרוֹ. אָמַר לָהֶם נבוכדנצר: דּוֹמֶה [חושב] אֲנִי שֶׁאַתֶּם הִתַּרְתֶּם לְצִדְקִיָּה הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לִי, מִיָּד גָּזַר וְהוֹרִידָן לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן [שלא ידעו מה לענות לו]. הֶעֱלוּ עָפָר, הִתְחִילוּ מַזְכִּירִין זְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, דִּכְתִיב (בראשית יח, כז): וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. חָגְרוּ שַׂקִּים, הִתְחִילוּ מַזְכִּירִין זְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, דִּכְתִיב (בראשית לז, לד): וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו. מֶה עָשׂוּ לָהֶם קָשְׁרוּ שְׂעָרָן בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם וְהָיוּ מְרִיצִין אוֹתָם מִירוּשָׁלַיִם וְעַד לוּד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הוֹרִידוּ לָאֶרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלָיִם.

פירוש הדבר, שכל הריגת הסנהדרין היתה כתוצאה מהפרת השבועה של צדקיה, ולאחר מכן גם נחרב בית המקדש. 

לאחר הדברים האלה, נוכל להיכנס לנושא נוסף:

רש"י כאן בפרשה כותב חידוש עצום שלא כתוב בכל התורה כולה, ולכן שווה לעמוד על דבריו;

כותב רש"י – זה הדבר. משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר ה' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר. דבר אחר זה הדבר מעוט הוא, לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה, כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו אין מתר ואין מופר.

ולמה צריך החכם לומר 'מותר לך'?

אומר השפתי חכמים – לפי שהחכם אינו מתיר אלא בחרטה צריכה לשון התרה אבל הבעל מפר בלא חרטה ובלא נתינת טעם שייך ביה לשון הפרה: דגם כאן כתיב איש כי ידור נדר וגו' לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו דמשמע הוא לא יחל דברו אבל אחר יחל לו וכתיב לאסור אסר דמשמע שאסר עליו דבר פלוני ואחר בא ומתיר לו הדבר שאסר עליו דעל אסור נופל לשון מתיר כי אסר הוא מלשון קשר וגבי קשר שייך לשון התרה שמתיר הקשר שמע מינה דבחכם כתיב לשון התרה. 

דבר נוסף, מה משמעות הדבר שמשה התנבא ב'זה הדבר' ונביאים התנבאו ב'כה'?

אומר השפתי חכמים – וזה מעלה יתירה דזה הדבר משמע הדבר עצמו ברור ששמע מהקדוש ברוך הוא ונקרא אספקלריא המאירה מה שאם כן בשאר נביאים דלא היה מדבר להם אלא בחידות או על ידי חלומות ונקרא אספקלריא שאינה מאירה אבל למשה היה מדבר הדבר עצמו שיאמר לבני ישראל כענין שנאמר פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ומה שנתנבא משה בכה אמר ה' כדכתיב בפרשת וארא ובפרשת בא יש לומר דקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא בכה אבל אחר מתן תורה היה מתנבא בזה הדבר אחר קירון עור פניו.

ומה ההבדל בין "זה" ל"כה"? "זה" פירוש הדבר – מורה באצבע, כמ"ש {יב, ב} הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, {במדבר ח, ד} וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה. פירוש הדבר, אצל משה רבינו הכל היה ברור, מה שנקרא בלשון חז"ל אספקלריה המאירה, ואצל הנביאים זו היתה אספקלריה שאיננה מאירה. 

לכן המראות שהנביאים היו רואים, היו צריכים לפרש אותם – לעומת זאת, אצל משה רבינו זה לא היה נצרך – את הכול הוא היה רואה במפורש מול עיניו.

המענין הוא, שהבני יששכר במאמרי חודש תמוז אב, מדבר על ההפטרה שנקרא בע"ה בשבוע הבא – {ישעיה א, א} "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה";

נשאלת השאלה – ולמה היה צריך לומר "אֲשֶׁר חָזָה" – אם כתוב "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ" אז ודאי שהוא חזה – לכאורה זה מיותר?

כותב הבני יששכר {שם מאמר ב, אות טז} – תבות 'אשר חזה' מיותרים דהוה ליה למימר חזון ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים. וכבר כתבתי לך בזה (מאמרי אדר מאמר י' דרוש א') דהנה קימא לן דידיעתו יתברך שמו אינה מכרחת והבחירה חפשית, אבל דבורו יתברך שמו מכריח, כמו שכתב הרב מהר"ם אלשיך זלה"ה בפסוק 'כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וכו' {ישעיה נה יא}. והנה בנבואה כמה דרגין אינון, ועת לקצר רק הצורך לעניננו, אית דרגא דנבואה ואית דרגא דחזיון, והנה תראה בזמן אחד היו שני נביאים אחד 'נביא' [נתן הנביא], ואחד 'חוזה'- [גד החוזה], והנראה לפי עניות דעתי החילוק שבין נבואה לחזיון, נבואה הוא לשון דיבור מגזרת 'ניב שפתים' (ישעיה נז יט), הינו שהנביא היה שומע דיבור מאת השם יתברך שאומר כך וכך יהיה והחוזה הוא שרואה צרופי אותיות כך וכך יהיה, אבל אינו שומע בדיבור. והנה לפי הנראה לעיני כל משכיל נבואה הוא מדרגה גדולה יותר מן חזיון. 

והנה על פי הדברים האלה תבין שזהו שאמר 'חזון ישעיהו בן אמוץ' [הנה ישעיהו היתה מדרגתו גדולה כידוע מסוד שמו, וגם היה בן אמוץ מזרע מלוכה, ולמה לא היתה זאת לו בנבואה רק בחזיון, והנה בא הכתוב כמתרץ] אשר חזה [רצה לומר מה שבאת לו הנבואה הזאת בחזיון ולא בנבואה , הוא להיות הדבר הזה סיפור פורעניות] על יהודה וירושלים, ובאם היה היה הדבר בדבור שוב בהכרח הוא שתתקים, על כן לא אמר השם יתברך זה בדבור רק בחזיון ואין כאן הכרח, ובאם ישובו, ישוב ה' וניחם על הרעה ויהפוך לטובה.

כותב הסוכת דוד – והיינו דזה הוא ענין של אספקלריא המאירה, כמו שכתוב פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, והיינו דלשון זה מורה על דבר ברור שעומד לנגד עיניו שעל זה שייך לשון זה,  וכמו דכתיב שמות {יב ב} החדש הזה לכם … ולשון 'כה' הוא כמו הדבר הזה, וכדכתיב מה אתה רואה ירמיהו ויאמר מקל שוקד אני רואה, ויאמר ה' היטבת לראות כי שקד אני לעשותו, והיינו דנראה להם כמשל וצריכים לפרש זה, ויש כח בנביא להבין ולפרש מה שהראו לו, והיינו דכל הנביאים הי' גופם חוצץ, ולכן בשעת הנבואה הי' גופם כמו בטל ויכלו לראות רק במשל ובחידות כי הגוף היה חוצץ, לא כן עבדי משה כי פה אל פה אדבר בו והיינו שלא הי' גופו חוצץ כלל כי הי' איש א-להים, שהאיש היינו גופו הי' צח ומצוחצח ג"כ בחינת אלקים ולא הי' חוצץ כלל ולכן לא הי' גופו בטל כלל, וג"כ שכח נבואתו היתה גבוה מאוד ולכן ראה באספקלריא המאירה היינו זה הדבר, דבר ברור.

כותב החתם סופר {תורת משה} – הפטרה תלתא דפורענותא דברי, שמעו, חזון; מתחילה הי' דבר ה' אל נביאיו, שוב שמעו בת קול ואח"כ בגלות חזון חזיון לילה בחלום אדבר כדאמר רבא ריש חגיגה. 

בא השמן ראש ושואל, מה פירוש 'זה הדבר'? הוא מביא את דבר הישמח משה בפרשת השבוע; כתוב בזוהר, ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה; כידוע, משה רבינו היה כבד פה וכבד לשון – ואיך הוא היה מלמד את התורה לישראל?

אומרת הגמרא במסכת עירובין {נד, ב} – ת"ר: כיצד סדר משנה כיצד היה מלמד משה רבינו את עם ישראל תורה; משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה מכאן א"ר אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים וקל וחומר ומה אהרן שלמד מפי משה ומשה מפי הגבורה כך הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה.

א"כ איך בדיוק לימד אותם משה את התורה, אם היה כבד פה וכבד לשון? אומר הישמח משה, זה פירוש הדבר ששכינה מדברת מתוך גרונו רק פותח את פיו והשכינה מדברת – ואיפה מצינו את זה? בע"ה שיבנה בית המקדש; בתפילת המוספין של יום הכיפורים נאמר את סדר העבודה – שם נאמר "וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. 

כותב השמן ראש – ומבואר בכתבי האר"י ז"ל {פרי עץ חיים שער יוהכ"פ פרק ב'}, דלא אמר כשהיו שומעים הכהן גדול 'מזכיר' השם המפורש, אלא 'יוצא' מפי כהן גדול, להורות שהכהן גדול היה בטל אז במציאותו, בהתפשטות הגשמיות, שלא היה מדבר בעצמו, אלא שיצא מפי כהן גדול מעצמו ומאליו, בבחי' שכינה מדברת מתוך גרונו, והשם הנכבד והנורא היה 'יוצא' מפי כהן גדול. ולכן נאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי {שמות כ, כא}, ולא אמר תזכור אלא אזכיר דייקא, שכביכל אני מזכירו מתוך פיו של כהן.

בספר עבודת יום הכיפורים של הרב אהרן לוי, הוא מביא דבר נפלא בשם אוצר התפילות – אי אפשר לבטא בכלל את השם המפורש, ולכן אין אפשרות כזאת בכלל; הכהן הגדול היה רק פותח את פיו והשם היה יוצא לבד – "ואין לשון אשר יחילהו הוא סתום מכל סתום דק מכל דק נעלם מכל נעלם וכו' ולתוקף גבורתו אי אפשר להזכירו בפה. 

א"כ זו הכוונה ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו – הוא רק פתח את פיו והשם כבר היה יוצא מאליו. 

אומרת הגמרא {מסכת חולין קלט, ב} – משה מן התורה מנין? {בראשית ו-ג} בשגם הוא בשר. 

לכאורה, לא היה מקום טוב יותר למצוא את משה רבינו רק במילה 'בשגם'?!

כותב השמן ראש – ורימז שמו בתיבת בשג"ם כי בזה נרמז גם גודל מעלתו שכינה מדברת בתוך גרונו…

כעת מובן איך מסר משה רבינו את התורה לכל ישראל; אדם רוצה לעשות עצרת התעוררות, אתה מזמין 20 אלף איש; יעמוד ראש העיר וינסה לדבר ללא מיקרופון – מישהו ישמע אותו?! ודאי שלא. כאן מדובר על 5-6 מיליוני אנשים, משה רבינו מדבר וכולם שומעים אותו – איך יכול להיות??? פשוט מאד. כמו שבמעמד הר סיני קולו של הקב"ה הלך מקצה העולם ועד סופו, כך גם כאן, שכינה דיברה מתוך גרונו – וממילא שמעו כולם!

ממשיך השמן ראש ואומר – והנה בכנסת יחזקאל פירש הכתוב (שמות יט ט) ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, דהקב"ה אמר למשה שיודיע טבעו ומעלתו הרמה לישראל, שהשכינה מדברת מתוך גרונו, והוא על ידי שישמעו כל ישראל קול ה' בכח בנתינת התורה, ואחר כך כשישמעו קולו של משה יכירו בטביעת עין דקלא שזהו קול השכינה שמדברת מתוך גרונו. ועל כן אמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, ועל ידי זה יכירו קולו של הקב"ה, ועל ידי זה וגם בך יאמינו לעולם, כאשר ישמעו קולו של משה, יכירו שזהו  קול ה' ממש, ועל ידי זה יאמינו בו ויסורו למשמעתו. 

בא הרב דוד פארדו ושואל – מה נכנסה לכאן פרשת נדרים, איך זה קשור לפרשה?

אומרת הגמרא {מסכת ב"ב עד, א} – אמר רבה בר בר חנה: אמר לי אותו סוחר ישמעאלי: תא אחוי לך בוא ואראה לך את הר סיני. אזלי חזאי דהדרא ליה עקרבא הלכתי וראיתי שהקיפוהו עקרבים וקיימא כי חמרי חוורתי והיו ניצבים כמו חמורים לבנים. שמעתי בת קול שאומרת: אוי לי (כך אומר  כביכל ה') שנשבעתי להגלות את עמי. ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי את שבועתי? כי אתאי לקמיה דרבנן כשבאתי לפני חכמים, וסיפרתי להם את מה שראיתי ושמעתי, אמרו לי: כל אבא חמרא כל אבא הוא טיפש כמו חמור כל בר בר חנה סיכסא כל בר בר חנה שוטה הוא, שכן היה לך לומר: מופר לך היית צריך להפר לקב"ה את הנדר. הגמרא מלמדת זכות על הנהגתו של רבה בר בר חנה: והוא (רבה בר בר חנה) סבר דלמא שבועתא דמבול הוא שמא כוונת הבת קול היתה לשבועה שה' נשבע על המבול שלא יבוא עוד.

ואיפה הוא בדיוק נשבע?

אומרים חז"ל {פרקי דרבי אליעזר, פכ"ג} – ומֶה עשה הקב"ה? פשט יד ימינו ונשבע לו שלא להביא המבול עוד על הארץ, שנאמר {ישעיה נד, ט} כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי וגו'. ונתן קשת לאות ברית שבועה בינו לבין הארץ, שנאמר {בראשית ט, יג} אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. והתקינו חכמים שיהיו מזכירין שבועת נח בכל יום, שנאמר {דברים יא, כא} לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה.

ממשיכה הגמרא ואומרת – ורבנן שנזפו ברבה בר בר חנה סברו, שא"כ  כמו שהוא חשב, שהכוונה היתה לשבועה על המבול, אוי לי למה מדוע אמרה הבת קול "אוי-לי" ?

היות ועם ישראל נמצא עדיין בגלות, ונאמר 'בכל צרתם לא צר' ממילא גם הוא נמצא בצרה. ועל זה אמר 'אוי לי'. 

אומר הבן יהוידע, ורבה בר בר חנה היה סבור שגם על המבול שייך לומר 'אוי לי', שאם לא היתה שבועה והעולם לא היה מתנהג כראוי, הקב"ה היה מביא שוב פעם מבול. 

ממילא, השבועה היא כעין שוט כדי שלא להביא את ישראל להתדרדרות מוסרית. 

בא תוספות [שם] ושואל, ולמה שהקב"ה לא יפר לעצמו את הנדר?

אומרת המשנה {חגיגה י:}, היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו – פירוש הדבר, דיין יכול להתיר נדר, ודיינים שאינם מומחים יכולים להתיר נדרים (ע"י שלושה) זה מה שנקרא 'פורח באויר' – אין לו מקור בתורה. זאת אומרת, מה שנאמר שיחיד מומחה או שלשה הדיוטות יכולים להתיר נדר, זה ע"י מציאת פתח, כגון "אם היית יודע שכך יקרה, האם היית בכל זאת נודר?" – ועי"ז הם מתירים לו את הנדר. 

עוד, אומרת הגמרא {מסכת חגיגה י, א} – רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו שנאמר {תהילים צה-יא} אשר נשבעתי באפי. באפי נשבעתי וחזרתי בי.

משמע מכאן, שנדר שנעשה מתוך כעס אתה יכול להגיד לרב שכעסת והיות וכך נדרת נדר. אבל כעת שהתפקחתי אני מצטער על זה וממילא יש כאן פתח להתיר את הנדר. כך כשהקב"ה היה בכעס על עם ישראל הוא יכול לחזור בו. 

א"כ שואל תוספות, אם אתה רואה שהקב"ה התיר את הנדר של דור המדבר, אז למה שהוא לא יפר את הנדר לעצמו?

האם הקב"ה חזר בו או לא? רואים שכולם מתו מלבד 15 אלף שנשארו חיים – והרי ידוע שהקב"ה אמר שאף א' מאלה שדיברו סרה על הארץ לא ישארו חיים מלבד כלב ויהושע – ולבסוף נשארו עוד 15 אלף – אז איך זה יכול להיות?  אז התירוץ הוא שהנדר היה מתוך כעס. 

בא התורת חיים ואומר דבר נפלא;

מה אמר הקב"ה – "אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי"; כותב כאן רש"י, כאשר חכם הולך להפר את הנדר הוא אומר 'מותר לך' וכאשר בעל מפר את הנדר הוא אומר 'מופר לך'; 

מה ההבדל בין 'מופר' ל'מותר'?

כשאדם בא לפני דיין ומבקש ממנו להתיר לו את הנדר, הוא שואל אותו למה הוא נדר את הנדר, והוא מתרץ לו ואומר שהוא לא ידע שההשלכות יהיו כאלה. אז הרב מוצא לו פתח ומתיר לו. אבל כאשר הבעל מפר את נדרי אשתו, הוא לא צריך למצוא לה פתח; אם היא נודרת נדר, הוא אומר לה פשוט "מופר לך מופר לך מופר לך" – ולכן כאן לא צריך פתח ולא חרטה. 

אומר התורת חיים, לקב"ה אין שום היתר לחזור בו משבועתו של הגלות היות והוא מרוצה ממנה – למה? כי ע"י הגלות אנחנו חוזרים בתשובה. ממילא, אין כאן פתח להפר את הנדר – ולמה?

כותב התורת חיים – דבעינן שיעקור הנדר מעיקרו ורוצה שלא נדר מעולם וזה לא שייך גבי גלות דודאי ניחא לו ית' שהגלה אותנו בין העכו"ם כדי לכפר עונותינו ואינו מתחרט אלא על אריכות זמן הגלות…

במקום אחר, כותב התורת חיים דבר נפלא;

אומר המדרש {שוחר טוב תהילים, מזמור פ}, ולמה נקרא משה 'איש האלקים'? מפני שהפר נדרו של הקב"ה! – איפה הפר? שנשבע להרוג את כל אלה שעבדו לעגל, ומי ששינה לו את ההחלטה הזאת היה משה רבינו, שנאמר 'ויחל משה' ואין 'ויחל' אלא התרת נדרים ולכן נקרא בשם 'איש האלקים'. הוא כביכול ה'בעל' של אלקים;

אומר המדרש – למה נקרא שמו איש האלהים? מה האיש הזה אם מבקש להפר נדר אשתו מפר, אם מבקש לקיים מקיים, שנאמר אישה יקימנו ואישה יפרנו {במדבר ל, יד}, כביכול הקב"ה אמר לו משה קומה ה' {שם י לה} שובה ה' {שם שם לו}. 

א"כ סדר התרת נדרים גילה לנו את כוחו של משה רבינו!

רבה ב"ר חנה היה בכזאת דרגה, שהקב"ה הרגיש איתו כזו קרבה עד שאמר לו 'מי מפר לי?! אתה יכול להפר לי" כי נאמר 'צדיק מושל ביראת אלקים'; הצדיק גוזר והקב"ה מקיים. ממילא, הצדיק יכול להפר את הנדרים של הקב"ה!

אומר לנו הישמח משה, דוקא בפרשת נדרים מגלים לנו חז"ל את מעלתו של משה רבינו – שכל הנביאים התנבאו ב'כה' ומשה רבינו התנבא ב'זה'.