בשיעורו השבועי התמקד הרב מרדכי דוד נויגרשל בכוח הדיבור כפי שהוא בא לידי ביטוי בנדרים ושבועות, תוך חיבור לערכי התורה ולמציאות האקטואלית בישראל. השיעור, שהתבסס על פרשת השבוע, הדגיש את החשיבות העצומה של המילה האנושית – אפילו של ילד – לעומת תקנות חכמים, כולל אלו של משה רבינו, והזהיר מפני זלזול בדיבור, תוך ביקורת על התנהלות הציבוריות הישראלית.
הרב נויגרשל פתח בהסבר על עוצמת הדיבור בנדרים ושבועות, כפי שמופיע בפרשת מטות (במדבר ל'): "ילד קטן ובלבד שמבין, למילה שלו יש משקל יותר מאשר למילה של משה רבינו." הוא הבהיר כי תקנות חכמים, כולל אלו של משה רבינו (שלא נאמרו מפי הגבורה), הן מדרבנן, וספק בהן מוקל (ספיקא דרבנן לקולא). לעומת זאת, נדר או שבועה של ילד מגיל 12 או ילדה מגיל 11, שמבינים את משמעות דבריהם, מחייבים מדאורייתא, וספק בהם מחמיר (ספיקא דאורייתא לחומרא). "מילה של ילד, של יהודי, יוצרת מציאות חמורה ומחייבת יותר מדברי כל חכם, כולל משה רבינו," אמר הרב, והדגיש כי העונשים על הפרת נדרים – כמו מוות של אישה או ילדים – חמורים יותר מעונשים על עבירות אחרות, שבהן העונש מוטל על החוטא עצמו ולא על סביבתו. הוא ציין כי התורה הקדישה לכך מצוות עשה ("כל אשר יצא מפיו יעשה") ולא תעשה ("לא יחל דברו"), מה שמעניק לדיבור עוצמה שאף מצווה אחרת לא יכולה לדחות.
הרב עבר לדון בחשיבות שמירת הלשון, תוך התייחסות לספר "חפץ חיים" של הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, שנקרא על שם חיבורו על לשון הרע ולא על "משנה ברורה", למרות שזהו ספר ההלכה המרכזי שלו, הנלמד על ידי כלל ישראל. הוא ציין כי "משנה ברורה" הפך לספר יסוד לכלל הציבור – אשכנזים, ספרדים וחסידים – כפי שמעיד הרב אופיר מלכה, ספרדי ששולט בו לעומק, וחסיד גור שסיפר כי הרב פנחס מנחם הנהיג ללמוד אותו בקהילתו. הרב הביא מדברי החפץ חיים כי לשון הרע כרוך ב-14 איסורי עשה, 17 איסורי לא תעשה וארבעה ארורים, והוסיף כי לפי נפתלי המבורגר, אין פורענות שמגיעה לעולם שאינה מעורבת בעונש על חטאי לשון. הוא ציין כי בצבאו של אחאב, שהיו עובדי עבודה זרה, ניצחו במלחמות כי לא היו ביניהם מלשינים, בעוד שבצבאו של דוד המלך, שהיו צדיקים, נפלו בגלל לשון הרע.
עוד באתר:
הרב שיתף בסיפור אישי מלפני 25 שנה, כשהוזמן לדבר על שמירת הלשון בכנס של 10,000 נשים בבנייני האומה. בתחילה חשש, שכן לא למד את הספר לעומק, אך לאחר שלושה חודשי לימוד אינטנסיבי של "חפץ חיים" עם פירושים כמו "באר מים חיים" ו"מענה חיים", הפך למומחה בתחום. הוא הוסיף בהומור: "אפשר ללמוד את הספר ולהמשיך לדבר לשון הרע, היצר הרע לא יוצא לפנסיה," אך הדגיש כי לימוד הספר מעצים את המודעות לכוח הדיבור.
בהסתמך על "נפש החיים" של רבי חיים מוולוז'ין, הסביר הרב כי האדם נקרא "מדבר" משום שהרוח, המקשרת בין הנשמה לגוף, מתבטאת בדיבור. "הנשמה נמצאת מחוץ לאדם, והרוח מעבירה ניצוצות ממנה אל הנפש שבגוף. ככל שהרוח זכה יותר, האדם מחובר יותר לנשמתו." הוא הדגיש כי תפילה, שהיא "עבודה שבלב" ובדיבור, היא כלי לחיבור עם הקב"ה, וכי דיבור טמא – כמו לשון הרע – מחליש את הרוח ומפחית את הקשר לנשמה. הוא ציין כי הווידוי בתשובה, שמתבצע בדיבור, הוא מרכזי משום שהוא מחבר את האדם למקורותיו הרוחניים.
הרב חיבר את הדיון לאקטואליה, תוך ביקורת חריפה על התנהלות הציבוריות הישראלית, במיוחד סביב סוגיית חוק הגיוס והדחת יו"ר ועדת חוץ וביטחון, יולי אדלשטיין. הוא טען כי "מילה לא שווה כלום" בחברה שבה אנשים מפרים התחייבויות ללא ביקורת: "כשמישהו לוקח תפקיד ומקבל משכורת גבוהה, הוא מחויב לפעול למען הקבוצה שלו, לא נגדה." הוא השווה זאת לשחקן כדורסל שמכניס גול לסל של קבוצתו, וראה בכך "פשיטת רגל מוסרית." הוא מתח ביקורת על אדלשטיין, שלטענתו פעל נגד ערכי הקואליציה, והדגיש כי הוויכוח אינו על לימוד תורה או גיוס, אלא על חוסר כבוד למילה שניתנה. הוא טען כי דמוקרטיה מחייבת קבלת החלטות גם כשאינן נוחות: "להצביע למפלגה ואז להפגין נגדה על נושאים שהיו ידועים מראש – זו צביעות."
הרב התייחס למעצרים הצפויים של תלמידי ישיבות, וקרא להתייצבות מול "מלחמה" שהכריזה מערכת המשפט על עולם התורה. הוא ציין כי מרן הגר"ד לנדו הגדיר זאת כמלחמה, והדגיש כי "בזמן מלחמה כולם מתייצבים." הוא הביא דוגמאות היסטוריות, כמו יהודי ספרד שקמו לעזוב בעת גירוש, וסיפור ממחנה שטוטהוף ביום כיפור, שבו אסירים, כולל כאלו שלא צמו בעבר, עמדו בצום מול פיתוי האויב. הוא ציין את דברי ד"ר יעקב ויינרוט, שתיאר התרגשות מהקריאה "שמע ישראל" בעצרת נגד בית המשפט העליון, ואת סיפורו של ד"ר מאיר דבורז'צקי ממשפט אייכמן, על אמו שביקשה ממנו להציל את אשתו ולא אותה. הרב קרא לכלל הציבור להתגייס לעולם התורה: "כשנקראים אל הדגל, כולם באים, לא משנה כמה למדו או אם הם אחראים על בדיחות נגד המשגיח."
בפרשת מסעי, התייחס הרב לערי המקלט, ותהה מדוע יש שלוש ערים בעבר הירדן המזרחי (עבור שניים וחצי שבטים) ושלוש במערבי (לכלל העם). הוא ציין כי הגמרא מסבירה זאת בכך ש"בגלעד שכיחי רוצחים," וכי גם בשכם יש יותר רוצחים בשוגג. הוא שאל: "איך ייתכן שיש יותר תאונות בגלעד? האם הכבישים שם לא תקינים?" התשובה, לדבריו, היא שרוצח בשוגג הוא תוצאה של רשלנות, הנובעת מזלזול בחיי אדם במקום שבו יש רוצחים במזיד: "במקום שיש הרבה רוצחים במזיד, יש סיכון לרשלנות שגורמת לרצח בשוגג." הוא הביא דוגמה מגמרא ביומא (כג), על כהן שדקר חברו בתחרות על תרומת הדשן, ואביו דאג לטהרת הסכין בעוד בנו גוסס, כהוכחה לזלזול בשפיכות דמים. הרב טען כי זלזול זה נמשך דורות, כפי שמוכיח הפסוק על מנשה ששפך דם נקי, והשפיע 300 שנה מאוחר יותר.
