ההחמצה: תשעה באב מסמל לא רק חורבן

בתשעה באב לא רק חרב הבית  אלא בזמן שבנ"י היו במדבר,  הפסדנו את הכניסה לארץ ישראל, לא רק כטריטוריה אלא כתיקון השלם, כי הכניסה לארץ ישראל מבטאת ומסמלת את השלימות של העם.

ישנם ימים שבהם הקב"ה "קובע מועד" – לא רק למועד חג, אלא חלילה, לשבר. וכך דרשו חז"ל (תענית כט ע"א) על תשעה באב":קרא עלי מועד לשבור בחורי – "מועד שמימי שבו נשבר היעד, נשבר הרצון, נשברה התכלית. ולמה דווקא בתשעה באב? מפני שהיום הזה היה מיועד להיות יום ההכרעה. יום בו היו המרגלים חוזרים מארץ ישראל ומביאים את הבשורה: ראינו, למדנו, הבנו. לא רק שטובה הארץ מאוד מאוד, אלא שהיא ראויה שתהיה מקום השראת שכינה, שתהיה כלי לתורה, לכלל ישראל – ככלי לחיים שלמים.

הרי משה רבינו לא שלח סתם אנשים. הוא שלח את ראשי בני ישראל – את האצולה הרוחנית, את אלה שיכולים להסתכל כמו שהוא עצמו הסתכל. כשם שהוא ראה את הארץ מתוך ראיית קודש, ראייה שעין השם אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה – כך שלח אותם  לראות…

לא כתיירים ולא כמרגלים צבאיים – אלא כלומדי תורה וכאוהבי תורה כרוצים להיות שקועים בתורה וביישום התורה בארץ ישראל

הם היו אמורים להיות כמו משה רבנו בעניין זה, לראות את הארץ כפי הפוטנציאל הרוחני שבה, וכמו שלומדים סוגיה בעיון. כל מעלה, כל פינה, כל הר היא פשט, רמז, דרש וסוד.

 

וכך מובא (בבא בתרא) :כל מקום שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה – חייב במעשר

כך מסופר בחומש דברים, שקודם פטירתו עלה משה על הר העברים כדי לראות את הארץ, כלשון הפסוק: "ויראהו ה' את כל הארץ … ויאמר אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם .. לזרעך אתננה…"  וראיה זו פעלה והחילה  קדושה בארץ  = "כל [מה] שהראהו הקב"ה למשה – חייב במעשר. "

עצם ראייתו של משה העניקה קדושה. הראייה שלו פעלה. היא לא רק ראתה, היא יצרה מציאות. וממילא, כשמשה שולח את המרגלים, זו שליחות לראות לא כאדם פרטי אלא כשליח ציבור, ולראות לא כמפקד אלא כלומד תורה, כעבד השם, כממשיך הראייה של משה – לגלות לעם ישראל את הארץ כתורה, לא כאתגר לאומי אלא כהופעת שכינה בתוך עם ישראל.

וכאן היה הפגם: המרגלים לא עמדו בשליחותם. במקום להביט כמבט של תורה – הם הפכו את המבט למבט של פחד. במקום לדבר בלשון של כלב ויהושע – לדבר בעוז, באמונה, בברית עם הקב"ה והארץ – הם חדלו להיות לומדים והחלו להיות מעריכים חיצוניים…מתוך הפחד.

זו הייתה בכייה לדורות.

אבל אם זהו הצד הרע של תשעה באב – הרי שיש גם צד נשגב, עמוק, ונסתר: אותו יום היה אמור להיות יום הראייה המתוקנת. זה יום שמסוגל ל'ראייה נכונה'.

הרי אם היו המרגלים מספרים טוב, הם היו נכנסים מיד עם משה רבינו – ואומרים חז"ל, לו היו נכנסים עם משה רבנו,  לא היו יוצאים ממנה לעולם.

כי כניסת משה רבנו לארץ איננה רק כניסה פיזית אלא איחוד מושלם של תורה וארץ, של נבואה ומציאות, של נשמה וגוף.

וזהו שורש השבר של תשעה באב הארץ לא נגלתה לעם דרך עיני משה רבנו, ולכן בהמשך גם נחרב הבית. כל ההיסטוריה של הגלות היא תולדה של הפגם באותה ראייה ראשונית. כשלא יודעים לראות נכון את ארץ ישראל, לא מצליחים לחיות בה באמת.

כמו אדם שמחפש כל הזמן 'להיקל' בהלכה, למה? כי הוא רואה במצוות 'עול' ולכן הוא מחפש כל הזמן איך הוא יכול להיקל על עצמו את ה'עול' הזה… מבחינתו יש כאן 'עול' והוא בעייתי ולכן הוא מעריך את הרבנים המקלים…הבעיה היא לא החומרה בהלכה או הקולא בהלכה, הבעיה שיש לו זווית ראייה עקומה שאומרת, אני רוצה כל הזמן לראות איך אני מקיל בהלכה…מבחינתו ההלכה זה עול, וזו בעיה ולכן המקיל הוא הרב 'המבין הנחמד והנעים' הוא המקובל…הבעיה לא הרב המחמיר אלא האדם שמבחינתו יהדות זה עול ולכן הוא כל הזמן מחפש את הרבנים המקלים…

וכך לגבי הארץ כאשר אין זווית ראייה נכונה אודות ארץ ישראל ואז לא חיים בה באמת – הבית נחרב, הגלות באה, אז מגיעים לשאלה.. איכה ישבה בדד העיר רבתי עם.

ואף על פי כן – בלב הכאב של תשעה באב, טמונה הבטחה: אם שוב נלמד לראות את הארץ כמשה רבנו,  לא בעיני פחד אלא בעיני אמונה

ולכן בעניין חטא המרגלים, התורה מספרת לנו לא רק מה קרה, אלא מה יכול היה לקרות – ומזמינה אותנו להבין את הסיבות שגרמו לכך שהמציאות נפלה למהלך ארוך של גלות וייסורים.

היתה כאן החמצה של האפשרות להיות אדם אחר, דור אחר, עולם אחר. ולכן משה רבנו מעיד:
גַּם בִּי הִתְאַנַּף השם בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם.

לא מפני שמרע"ה חטא – אלא מפני שאתם לא הייתם במקום הנכון, לכן גם אני נפסלתי מלהביא את העולם לתיקונו. זוהי אחריות נוראה על הכלל, שיכול לפגוע בשלימות הצדיק

חטא המרגלים – היה פרי של מבט פנימי לקוי, של מבט שמערבב את העצמיות עם החוץ.

העוצמה הייתה אמורה להיות הבהירות הפנימית.

היכולת של האדם לעמוד באמת מול שליחותו ולא להתבלבל מפחד ודמיון.

התורה מבקשת שלא נתרגש מהעולם החיצוני כי הוא איננו קובע את האמת, אלא האדם צריך לברר את עצמו בעיון פנימי מתמיד, והברור הזה הוא שורש תיקונו.

לא מה אמרו לי ועל בסיס זה מה אני רוצה להגיב

אלא מה אמרו לי – ומה התורה רוצה שאני אגיב

כי המציאות היא כמו חפץ ביד היוצר, היוצר זה האדם הוא היוצר שמייצר מהעולם משמעות, ממזג בין העולם, החומר והרוח.

המרגלים לא פעלו מתוך בירור אלא מתוך תגובה. הם ראו, התרשמו, נבהלו – ונשברו. הגישה הלא נכונה הפכה את היום של גאולה, תשעה באב, יום של מבט מרומם ליום של בכי…

וזה הפלא הגדול,  תשעה באב לא היה אמור להיות יום של חורבן – אלא יום של חירות. הוא היה אמור להיות מעין יום כיפור…

לאחר שבי"ז בתמוז היינו אמורים לקבל את הלוחות הראשונים, בי"ז בתמוז היינו אמורים לקבל את הלוחות אבל חטאו בעגל, ואז יש אפשרות לעשות תשובה

 

– ולכן החורבן כל כך עמוק, כי הוא לא רק קלקול, אלא הוא פספוס של האור הגדול.

האחריות של אדם היא לחיות על פי האמת של היכולות שלו, ולא על פי מה שהעולם מחייב ומגביל  אותו לראות או לומר

מרגל שחושב כמו יהושע וכלב – אומר את האמת, גם אם כולם סביבו אומרים אחרת. תשעה באב, יום שבו העניקו משמעות רבה מידי לעולם, יום ההחמצה. ההליכה אחרי תודעה של פחד. אחרי המוסכמות. אחרי הדימוי העצמי שהושפע ממראות חיצוניים. והגאולה – היא תיקון התודעה. תיקון הראייה. ללמוד לראות את המציאות לא כפי שהיא נראית – אלא כפי שהיא באמת כפי שהיא יכולה להיות, הקב"ה מעניק לנו עולם חסר, עולם טכני, עולם יבש ואנו נעניק בו משמעות רוחנית.

-בכל תשעה באב אנו בוכים, לא רק על מה שהיה, אלא על מה שעדיין יכול להיות.

כי תשעה באב הוא עומק הפוטנציאל שלא מומש. וכשאנו בוכים עליו באמת – אנו מתחילים לממשו.

ואין שלם מלב נשבר, הלב השבור הוא הייאוש מגישות ישנות וזה הכנה ללב השלם.

וכמו שאם  בי"ז בתמוז היום שבו היינו אמורים לקבל את הלוחות ממשה רבנו ואם היינו מקבלים את הלוחות היינו בני חורין ממלאך המוות ומשעבוד מלכויות וזה היה מעין יום בריאת האדם מחדש! אדם שאינו בר מות…בני עליון כולכם! יום זה היה אמור להיות ראש השנה האמיתי, האדם נברא מחדש כמו אדה"ר חי לנצח!

אבל הפסדנו, ותשעה באב היה אמור להיות יום הכיפורים …אז היינו זוכים בארץ ישראל, ויש קשר גם בין יום הכיפורים בי' בתשרי לבין יישוב הארץ.

הפסוק  אומר "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". (ויקרא כה, יג), יחד עם הציווי "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (שם, פסוק י).

שנת היובל מייצגת זמן שבו חוזר כל אדם לשורשו – לנחלתו, למשפחתו, למהותו

זה אינו רק תיקון כלכלי או חברתי — אלא תיקון הבריאה.

"ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו"

היובל הוא הזמן שבו מתבטלת החזקה הפרטית, והשדה – גם אם נקנתה כחוק – שבה לבעליה המקוריים. העבד – גם אם נמכר מדעתו – יוצא בן חורין. המערכת חוזרת לתפקד כפי שתוכננה מראש, התוכנית המקורית.

ביום כיפור של היובל חוזרים כל אחד אל הנחלה שלו, גם תשעה באב הוא מעין יום כיפור של י"ז בתמוז וגם יכל להיות מעין יום של כניסה לארץ ישראל.

אבל תשעה באב, יום החורבן, יום ההסתרה, יום הירידה לתהומות הגלות…אבל אומרים חז"ל  (מסכת מגילה ה, ע"ב): עתיד הקב"ה להפוך ימים אלו לששון ולשמחה.

אמנם זה  היום שבו עם ישראל איבד את נחלתו, את ביתו, את מקדשו – ולכן הוא היום שמרכז בתוכו את הכמיהה, את הציפייה– "איש אל אחוזתו", "איש אל משפחתו".

יום תשעה באב הוא יום תזכורת על ידי בכי וגעגוע מה היא זווית הראייה הנכונה על היישוב בארץ ישראל על המקדש, זווית ראייה שלא מפחדת מהאויבים מהעולם אלא רואה את ערך התורה כערך גדול מהפחדים ממה יאמרו או מה יעשו אנשים ….

לעת"ל יתברר שיום תשעה באב לא היה רק יום של אובדן אלא גם יום של ייעוד.

יום שמהותו הפנימית לא הייתה החורבן, אלא ההכנה לשיבה, יום שבו נולדה התקווה לגאולה. ואז, ברובד העמוק ביותר, יתברר שתשעה באב הוא הוא שורש היובל האמיתי. לא היובל שמתקיים כל חמישים שנה, כמו שיובל כל עבד משתחרר, כך ביום תשעה באב אנו כל פעם קצת משתחררים מזווית ראיה שטחית שאומרת סיבה ותוצאה שאומרת סטיטסטיקה ואנו יותר מתחברים אל הכח האמיתי של עם ישראל

פעמים האדם מתבלבל בעולם הזה, כי מזדהה עם חיצוניותו – ממון, כבוד, עיסוקים – ושוכח את פנימיותו. היובל מלמד: אין לך בעלות אמיתית על כלום – אפילו לא על שדה שקנית! האדם אינו אדון לעולם, אלא עבד ה'. השיבה אל האחוזה – היא השיבה לאותו חלק ייחודי שנתן לו ה' – לא כאחזקה חומרית, אלא כשליחות אלוקית.

הפסוק "ושבתם איש אל אחוזתו "נדרש  = שוב אל המקום שבו עליך לפעול את שליחותך – המקום שבו תוכל לעבוד את ה' בנקודת האמת שלך, שם שוכנת גדלותך הפנימית.

 

האדם הוא בן חורין רק כשהוא חי לפי טבעו האלוקי. חירות איננה לעשות מה שמתחשק, אלא לחיות לפי מה שנברא האדם להיות.

אז נחזור ליום כיפור ולתשעה באב

ביום  הכיפורים החזיר לנו הקב"ה את

לוחות השניים אבל תשעה באב אילו היה כראוי היה מחזיר לנו את הלוחות הראשונים

(כך במדרש פרשת פינחס)

 

יום תשעה באב הוא יום שמחזיר אותנו לי לתקופה של בין יז בתמוז לתשעה באב בזמן בנ"י במדבר

לכן דרשו רבותינו כל רודפיה השיגוה בין המצרים

– לא רק אויבי ישראל רדפו אותם – אלא כל רודפי ה' באמת, כל מבקשי פניו – יכולים להשיג אותו בין המצרים

כל רודפי יוד קה – השיגוה…בבין המצרים

 

 

 

אומרים חז"ל – כמו שהמקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. אלא שהמקווה הזה איננו מים. הוא השם הקב"ה בעצמו

ובזה חידש רבי עקיבא את עומק התנחומים, עצם הקשר של ישראל עם אביהם שבשמים הוא הטהרה בעצמה.

זה לא רק מחילה – זה חידוש של הזהות. לא מחיקת החטא – אלא לידה מחודשת. כמו הטבילה במקווה: האדם יוצא מהמים כאדם אחר, כעובר שנולד.

 

כאשר יעקב אבינו יורד מצרימה – אומר לו הקב״ה  אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מו, ד). וכפי שמבאר זאת הבית הלוי: אין זה רק ליווי של נחמה, אלא הזדהות מוחלטת  ממשות של נוכחות אלוקית בתוך הגלות.  כביכול, השכינה יורדת אל תוך החושך, ודווקא שם – מתגלה עומק הקשר שבין הקב"ה לישראל.

=  עמו אנכי בצרה

אומות העולם רואים את החורבן -הם רואים את עיר האלוקים חרבה, את המקום שהקדושה שכנה בו מושפל – כביכול, זוהי ההתגלות החיצונית של החורבן. אך בעומק הפנימי, זוהי שעת קשר אלוקי.

"חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר".

 

אך במקום שאומות העולם רואים את ההשפלה – עם ישראל רואים קשר…

= בכל מקום שישראל גלו – שכינה עמהם.

 

אומרים רבותינו, מי שאין בו דעה – כאילו חרב בית המקדש בימיו

וכך כתוב בגמ' (ברכות ל"ג ע"א) כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו אבל מי שאין בו דעה להבחין בין קודש לחול

אין בו חכמה להבדיל בין הטמא והטהור זה החורבן,

החורבן נולד מאובדן היכולת להבחין בין אור לחושך…והחורבן ממשיך בחוסר ההבדלה בין אור לחושך, והאור הוא הידיעה ש'עמו אנוכי בצרה'.

החורבן של האדם מתחיל כאשר הוא מאבד את ההכרה הברורה במושגים של אמת ושקר. ובמובן זה, עבודת בניין המקדש מתחילה בדעת.

באותו יסוד פנימי של בירור פנימי, בהירות המבט, מי שיש בו דעה – כאילו נבנה המקדש בימיו

ודווקא בגלות,  דרך קריסת כל הדימויים, דרך קריסת הדימויים והדמיונות שהכסף יושיע שהפרנסה תושיע שבעלי הכח יושיע,  דרך מסלול ההבנה שחווה האדם כמה אין לו שליטה –אז מתגלה בו כוח חדש…

כוח של אמונה, כח של מחויבות.

הידיעה שעמו אנוכי בצרה היא 'הדדית', לא רק שאנו יודעים שהקב"ה כביכול אתנו, עמו אנוכי בצרה אלא שגם אנו מתפללים על צער השכינה, ומפורש הדבר בדברי נפש החיים (שער ב') כל מי שמשתף כביכול את צער השכינה בצערו כל מי שמתפלל באמת לא על הצרה הפרטית שלו אלא משתף בזה כביכול את צער השכינה אדם זה מובטח לישועה, הוא יקרא להקב"ה, והקב"ה יענה.

וכמו שאומרת הגמרא בסנהדרין (מ"ו ע"א)

שהשכינה אומרת על צערו של האדם, קלני מראשי קלני מזרועי, כאשר יש לאדם צער יש כביכול לשכינה גם צער, והמתפלל על הצרה שלו, יוסיף להתפלל גם על השכינה והקב"ה יענה לו.

ומכאן ל השלב הבא, אומר המהרש"א בגמרא במסכת בכורות שיש קשר בין ת"ב לשמיני עצרת,

מסופר בגמ' בכורות ח,

שהביאו חכמי אתונה לרבי יהושע בן חנניה שתי ביצים ושאלו אותו מי מהביצים היא של תרנגולת שחורה ומי של לבנה וכתשובה הוא הביא להם שתי גבינות ושאל אותם מי של עז שחורה ומי של לבנה ומפרש המהרש"א שכוונתם היתה לרמוז לו לעשרים ואחד הימים שבין תשעה באב לשבעה עשר בתמוז שהרי תרנגולת יולדת בעשרים ואחד יום (כמו בעץ לוז שמוציא פירות אחרי עשרים ואחד יום) הם רמזו לו בביצה של התרנגולת השחורה שמסמלת את הגלות ובביצה של התרנגולת הלבנה רמזו לו לעשרים ואחד יום שבין ראש השנה להושענא רבה שהם ימי סליחה ושמחה שמכפרים על העוונות ולובן התרנגולת רומז על ליבון העוונות.

כוונתם של חכמי אתונה היתה לרמוז לרבי יהושע בן חנניה

שהביצה הלבנה שמלבינה עוונות היא לא מועילה שהרי בסוף הייתה ביצה של התרנגולת השחורה שהיא סמל לימי בין המצרים והגלות… והם כמו רצו לאמר בסוף 'הכל מקרה'…ולא השגחה מיוחדת.

ורצו לאמר העיבור של תרנגולת שחורה או לבנה הוא אותו מספר ימים, הטוב והרע הלבן והשחור הכל אותו דבר ושווה אין ערך או משמעות מיוחדת בעולם…הכל טבעי…

רבי יהושע בן חנניה הבין את כוונת חכמי אתונה וכתשובה ביקש שיביאו לו שתי גבינות אחת של עז לבנה ואחת של עז שחורה בגבינות הללו רצה רבי יהושע לרמז לשני שעירי יום הכיפורים הגבינה של העז השחורה רומזת לשעיר לעזאזל והגבינה של העז הלבנה לשעיר לה' והרי הגבינה שהיא התולדה שלהם זהה דבר זה בא לרמז שכשם שהשעיר לה' מכפר על בני ישראל גם השעיר לעזאזל שמכפר ומלבין את החוט של זהורית המסמל על ליבון עוונותיהם של ישראל (ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה הגורל לה' עולה בימין אלא בשמאל  ולא היה לשון של זהורית = צמר צבוע אדום שהיה קשור בראש שעיר המשתלח מלבין מאליו בשעה שהגיע השעיר המשתלח למדבר ולכן – לא היה סימן שמחל הקדוש ברוך הוא לישראל)

אם כן התרנגולות השחורה והלבנה שתיהן יולדות אחר עשרים ואחד יום ביצים לבנות ורומזות לכך שכשם שעשרים ואחד הימים מראש השנה להושענא רבה תוצאתם היא ליבון וכפרת עוונות כך גם עשרים ואחד ימי הפורענות מי"ז בתמוז לתשעה באב שהם ימי ליבון עוונות תוצאתם היא ליבון וכפרת עוונות כי הצרות והייסורים והגלות מכפרים ובספר עבודת ישראל (לרה"ק מקוזניץ פרשת מסעי בשם הרה"ק ר' אלימלך מליזנסק) כתב שימים אלו מסוגלים ל"רדוף" ולהמליך את הבורא יותר משאר ימים כמו שמלך או שר חשוב שעובר בשווקים וברחובות מחוץ לפלטרין שלו שכל אחד יכול להתקרב ועל זה נאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים – כל רודפי יוד קה השיגו בבין המצרים

 

תשעה באב הוא סיום שלושת בין המצרים.

ושמיני עצרת הוא סיום המועדים של תשרי…תשעה באב ושמיני עצרת — שני מועדים, שנראים במבט ראשון כרחוקים זה מזה, האחד מועד של בדידות ושבר, השני חג של שמחה ואיחוד, האחד בצל החורבן, השני בצל הסוכה….אך באמת, ישנו קו דק שמחבר ביניהם.

ישנה הקבלה עמוקה: שמיני עצרת — זהו יום שבו הקב"ה אומר לישראל: "קשה עלי פרידתכם, עשו לי סעודה קטנה". לאחר שבעים פרים של חג הסוכות – שבעים כנגד כל האומות – בא יום של "אני ואתם בלבד". לא העולם כולו, לא האנושות, אלא אני ואתם!

לא בשביל לתקן את האומות – אלא בשביל לקדש את הקשר שלנו. זהו יום של יחד, של פנימיות, של קרבה שאינה תלויה בדבר.

אומר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל, תשעה באב – בעומקו – הוא אותו דבר בדיוק, יום שבו "אני ואתם נבכה יחד".

יום שבו אין את אומות העולם, יש את עם ישראל עם הקב"ה בשמיני עצרת

ויש את ת"ב יום של בכי משותף כביכול…

מועד של שותפות. של חיבור. של כאב שמתגלה בו עומק אהבה.

וכך מבואר בדברי חז"ל על הפסוק המזעזע "מזמור לאסף – אלקים באו גויים בנחלתך ".  וכי מזמור? לא קינה? אלא מזמור, כי הקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים, ולא על בניו. כלומר, גם כשנראה שהקב"ה כועס, שהחורבן נורא, שהשכינה גולה – הבחירה שלו הייתה לטובתנו, כל החורבן היה כדי שלא ניכחד. ובמקום להשמיד גופים – נחרבו קירות. ובמקום לאבד נשמות – אבדו מבנים. זה שורש הרחמים.

 

עומק החיבור בין תשעה באב לשמיני עצרת — ששניהם מייצגים נקודת קשר עמוקה וטהורה. אך האחד – בבכי, והשני – בשירה. האחד – מתוך המשבר  מתוך ההתבזות, מתוך והשני –מתוך קרבה.

בשניהם, הקב"ה איתנו. כאן – בוכה איתנו. שם – שמח איתנו.

 

כל צער בימים אלה היא ביטוי של צער איבוד  וגעגוע וזו נטיעת השורש לשמחה של שמיני עצרת. כל בכי על בית שנחרב – הוא הכנה לשירה על בית שייבנה.

מי שבוכה, חווה שחסר, והוא – ידע לשמוח באמת כאשר הוא יקבל את שהוא מבקש.

רק מי שחווה את העומק של "אני ואתם נבכה יחד" – יוכל להבין את הגודל של "אני ואתם נשמח יחד".