פגם המרגלים: הלילה בו נקבע שבית המקדש יישרף

חטא המרגלים הוא אחד השורשים העמוקים ביותר של חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל. לא בכדי תיקנו חז"ל שפרשת דברים – שבה מוזכר אותו חטא – תיקרא בכל שנה בשבת שלפני תשעה באב. כך נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תכ"ח), ובביאור הלכה שם נתבאר: טעם הדבר הוא "כדי שיקראו בתוכחות של משה רבנו קודם תשעה באב" – שיהיה קול מוסר, קול נביא, קול אב אוהב המוכיח את עמו ערב חורבן…

במדרש איכה רבה (א, א) מרחיבים חז"ל את העומק שבחיבור זה: "שלושה נביאים אמרו 'איכה' – משה, ישעיהו, ירמיהו." – בראשית הדרך, לפני הכניסה לארץ,אומר משה רבנו: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". הוא נושא לבדו את כאב ההתנהלות הקשה, את כובד המשא של עם שלם שממאן להאמין.

מאות שנים לאחר מכן, ישעיהו הנביא, מביט בירושלים שכבר שוכנת לבטח – וזועק": איכה היתה לזונה קריה נאמנה "איך התהפכה ירושלים, ממקום השראת שכינה, למקום של בגידה רוחנית?

ואז, ירמיהו, בשיא החורבן – מזעזע את הלב בזעקתו" :איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".

שלושה "איכה" – שלוש מדרגות בהידרדרות. תחילה איבוד האמון, אחר כך איבוד הטהרה, ולבסוף – איבוד הבית. מה שהחל בחטא המרגלים – בחוסר אמונה ביכולת להיכנס לארץ, בחשש ובייאוש – הגיע בסופו של דבר לשיא השבר והחורבן.

אבל דווקא בשל כך – קריאת פרשת דברים ערב תשעה באב היא גם פתח לתיקון. כי משה רבנו, אמנם מזכיר את הכשלונות – אך מדבר מתוך אהבה. הוא מוכיח – אך מתוך תקווה. הוא מצייר לעם דרך חדשה – דרך של לקיחת אחריות, של עמידה בפני אתגרים, של אמונה שלא נכנעת לפחדים.

תשעה באב הוא לא רק יום של בכי – הוא גם יום של לידה, של פתח לתקווה.

 

כבר בראש פרשת דברים. בפסוק אחד, רומז משה רבנו לשבעה חטאים מרכזיים שחטאו ישראל במדבר: "במדבר" – כשאמרו מי ייתן מותנו במדבר, "בערבה" – חטא בעל פעור, "מול סוף" – תלונתם על ים סוף, "בין פארן" – חטא המרגלים, "ובין תופל ולבן" – תלונות על המן הלבן, "וחצרות" – מחלוקת קרח, "ודי זהב" – חטא העגל. שבעה חטאים, שנאמרו ברמז, בקיצור, בתמצית.

אך לפתע, לאחר פסוקים מועטים, משה עוצר – ומאריך באריכות נדירה דווקא בפרשת חטא המרגלים… לא עוד רמזים, אלא תוכחה בוטה, חדה וברורה: "ותמרו את פי ה' אלוקיכם… ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו".

ולמה דיבר על כך כל כך הרבה?

כי חטא המרגלים אינו סתם מעידה – הוא סטייה מהאמון, מהייעוד, מהתודעה. הוא מעיד על פגם בתודעת החיבה העמוקה של הקב"ה את עם ישראל, כאשר עם שלם מפרש את טובתו של הקב"ה כהפך: בשנאת ה' אותנו. זו בעיה עמוקה

אוהבים אותנו ואנו מפרשים את זה 'כשנאה'… ולכן מתוסכלים.

השקר העמוק ביותר הוא לא בזה שאדם טועה – אלא בזה שהוא אינו רוצה לראות את האמת.

ארץ ישראל, הרי מדובר בארץ זבת חלב ודבש! וכי באמת יש לסיבה לפחד מיושבי הארץ הענקים? הלא ראו את עמוד האש, את קריעת ים סוף, את הניסים במדבר! אלא שאומרים רבותינו בעלי המוסר החסידות והמחשבה, הפחד הגדול היא לא הפחד מבחוץ – אלא מבפנים. הם פחדו מהאחריות. מהאור. מהיעוד הנשגב.

המרגלים חששו מהמעבר מהרוחניות שבמדבר, אל ההתמודדות הארצית שבארץ. הם העדיפו להישאר בעולם של מן ולא לטעום את טעם הזיעה. הם העדיפו את המדבר הרוחני מאשר את החיים בתוך הבריאה. אבל תורתנו היא תורת חיים, לא תורת פרישות – והיא דורשת לבנות מקדש דווקא מתוך העולם הזה.

משה רבנו רואה שאת משה העם הוא צריך לקבל, הוא רוצה שהעם יהיו שותפים למשא העם.

"איכה אשא לבדי", דווקא בערב תשעה באב, אנו קוראים את הפרשה, כדי לזכור: שזה לא חורבן של אבנים – אלא חורבן של תודעה.

של אי־אמון. של פרשנות הפוכה, במקום לראות את 'הטוב' של הקב"ה את האתגר, במקום לראות באתגר חיבה של הקב"ה אלינו,  ראו באתגר שנאה

שורש החורבן הוא פנימי – נוכל לתקן מבפנים. לבנות אמון. לבנות אמונה. לבנות קומה של עם שצופה לטוב ולא נבהל מעוצמת האתגר.

 

 

הקב"ה מביא לעם ישראל ארץ מיוחדת, אבל עם ישראל בטעות מפרש את הפחד שלהם כ'בעיה' כאילו הם לא יצליחו להסתדר עם העוצמה של ארץ ישראל.

בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו – מתערערים היסודות.

איך עם אשר ראה בעיניו את גבורת ה', אשר טעם מן השכינה ושתה מן הבאר, אשר שמע את הדברות מפי הגבורה – מעלה על דל שפתיו טענה שכזו? וכי יעלה על הדעת לומר שהקב"ה, רחום וחנון, שונא את עמו?

זהו פגם עמוק במחשבת האמונה – תודעה שנשברת ברגע שבו אדם רואה את המציאות דרך עיני הפחד… במקום דרך עיני ההשגחה… ומשם, משם בדיוק מתחיל כל חורבן…

המח מתעסק במה שהלב מרגיש, הלב מרגיש פחד והמח חושב על החשש.

רש"י מביא משל, למלך שהיה לו שני בנים ושתי שדות – אחת מושקית ממעיינות ונחלים, ואחת של שתלויה בגשם מן השמים… את השדה שתלויה בגשם מן השמים נתן לבן שהוא אוהב, השדה שהיא מושקת ממעיינות ונחלים נתן לבן שהוא שונא. כך, בטעות מרה, פירשו ישראל את כוונת ה' בכך שהוא מעביר אותם לארץ אשר אין בה נהרות כמצרים, אלא עיניה תלויות תמיד לשמים.

הארץ הזו – ארץ ישראל – היא אמנם תלויה בגשם, אך בכך מעלתה. כי עיני ה' אלוקיך בה תמיד, מראשית השנה ועד אחרית שנה. זוהי שדה לאהובים.

דווקא משום שהיא מחייבת קשר מתמיד עם מקור הברכה. היא מחייבת תפילה. היא מחייבת קרבת אלוקים. היא שדה שבנויה על קשר, לא על אוטומט. ובזה מעלתה על כל הארצות כולן.

המצרים חיים עם נילוס – קבוע, יציב, סגור.  לעומת זאת ישראל חיים עם הקב"ה – מתפללים, מייחלים, מרגישים בכל יום מחדש את חסדי ה'.

שדה שמלמדת להיות בן קשור.

ועל כך באה תוכחת משה.

יש כאן תודעת חיים מסולפת. להפוך את אהבת ה' לשנאה – זוהי שורש הנפילה,

-תיקון החורבן איננו רק בבניין האבנים, אלא בתיקון ההשקפה. באמונה מחודשת באהבת ה' לישראל. באמונה שגם כשקשה – זה מתוך אהבה. באמונה שגם הגלות היא חלק מן הדרך לתיקון.

– תשעה באב אינו רק יום של דמעות – הוא גם יום של עיניים פקוחות. הוא יום שבו נוכל לזקוף קומה ולומר: ריבונו של עולם, עכשיו אנחנו מבינים.

אין כאן שנאה – אלא אהבה.

לא רק חורבן – אלא גם פתח לתחייה.

המרגלים מתארים ארץ אוכלת יושביה…והעם פיתח טענה חדשה, מרעישה הרבה יותר: בשנאת ה' אותנו  – זו כבר לא טענה גיאוגרפית או חקלאית, אלא טענה השקפתית

מה עומק הבעיה, איך מגיעים לזה?

האם זה רק פחד? מי שראה נסים מפחד, מי שיש לו מליון דולר בבנק האם הוא מפחד אם הוא איבד 100 ש"ח…כנראה שלא, אז איך בכל זאת הגיעו  למצב של פחד? כנראה שיש שורש אחר לפחד, הפחד הוא לא הבעיה, הפחד זה לא רגש 'שצף' אלא זה רגש שבנ"י רצו לייצר אותו…

הם העצימו בעיה ויצרו פחד, מדוע למה?

בגלל שיש בעיה עמוקה יותר

בהתחלה זה נראה שהם לא רוצים את הארץ כי זה לא 'מן מהשמים' אלא למטר השמים תשתה הארץ ורק אז תצמח התבואה ומקור החיים

אח"כ מתברר שזו לא רק בעיה טכנית …אלא זה פחד…אבל גם הפחד יש לו שורש עמוק יותר

הבעיה העמוקה היא החוסר ביכולת לקבל קשר תמידי עם הקב"ה…

הארץ דורשת להיות בקשר יומיומי עם הקב"ה הארץ דורשת שהאדם יחיה בהתחדשות בעבודת השם יום יום!

מי שאינו מוכן להיכנס תחת עול של קשר יומיומי עם הקב"ה, רואה בזה עונש.

זו לא שנאה – זו אהבה עמוקה,

מי שאין בו אמון ומחויבות אל הקב"ה  – הופך את האהבה לשנאה. הקירבה והמחויבות נדמית לו כסכנה. וכך, חטא המרגלים הפך להיות שורש לחורבן, כי הוא נולד מאובדן האמון בכוונה הטובה של הקב"ה

החסרון היה העיוות בפרשנות של הנהגת ה', הפיכת מתנת חסד להבעת שנאה, והפיכת קרבת אלוקים לאיום. ואנו לא רוצים לדבר רע, אלא כל דיבור על רע הוא  כדי  'סור מרע ועשה טוב' כדי להגיע למקום חדש בחיים.

ההבנה, שכל קושי וכל חיסרון הוא גשר לקשר, שכל דמעה היא פתח לתפילה עמוקה.

 

טענת "בשנאת ה' אותנו" היא הייתה בריחה, בריחה מקשר. כשאדם מתיירא מהקשר – הוא יפרש את האהבה כסכנה, את הקרבה כעול, ואת המבט התמידי של הקב"ה – כאיום.

וכתוב  "ויבכו העם בלילה ההוא" – וליל תשעה באב היה.  לא בכו על הצער – אלא על סוג הקשר.

בכו על כך שהקשר דורש מחויבות מהאדם

ועל כך גזר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות. "

כי הבכייה מעוררת את האדם לעצמאות רוחנית

'אם אין אני לי מי לי' , זה מרומם את האדם.

וכמו כל עונש, מלמדים אותנו רבותינו אין כאן נקמה – אלא תיקון.

הבכייה שנקבעה לדורות – נועדה לרפא את אותה בכייה של חינם. כשאנו בוכים היום בתשעה באב – אנו מתקנים את אותה בכייה שטעו בה אבותינו. אז הם בכו כי פחדו מהקשר. ואנחנו בוכים – כי אנו רוצים את הקשר…אנו כמו אומרים, מבינים ומקבלים אחריות.

אז בכו בכייה של חינם, על הטוב שרצה הקב"ה לתת, כיום אנו גם בוכים אבל בוכים על הדבר הנכון. בוכים לא מריחוק, אלא מגעגוע…בוכים מתוך הבנה שיש כאן גישה אחראית, מה אנו יכולים וצריכים לעשות

עם ישראל אז בכו מפני שהם לא היו מוכנים לקבל על עצמם את האחריות הנוראה שיש בחיים של קדושה, בארץ שיש בה השגחה, תביעה, חיבור יומיומי עם הבורא. לא רצו את הארץ – כי הארץ מחייבת. הארץ דורשת קומה אחרת של עבודת ה'. ובמקום לבכות על עצמם – הם בכו "בכייה של חינם". בכייה של מעין 'פינוק' הכל כמובן לפי דרגתם של 'דור דעה' אנו לא באים לשפוט את הגדולים מאתנו אלא רק ללמוד מהם.

הבכייה הייתה של מי שאינו רוצה לגלות עצמאות רוחנית, כי אם תהיה רוחניות יהיה שפע בארץ ישראל.

באותו לילה היה בכי, ובאותו לילה – נגזרה גזירה. והבכייה הזו נהפכה לבכייה לדורות…

והיום – אנו בוכים שוב. אך הפעם, זוהי בכייה שונה. בכייה של אמת. בכייה של תשובה. אנו בוכים על שדחינו את הארץ – ואנו מתחננים לשוב אליה. לא רק לשוב אל הקרקע, אלא לשוב אל האחריות, לשוב אל עבודת ה' השלמה שנדרשת ממי שזוכה לחיות בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה. אנו מבקשים להיות ראויים. לבכות על עצמנו – כדי לבנות את עצמנו!!

 

אנו מבקשים לבכות בכייה שמתקנת את אותה בכייה של חינם. כי אז לא רצו – והיום אנו רוצים. אז ברחו – והיום אנו משתוקקים. אז לא יכלו לשאת את העבודה – והיום אנו צמאים לה. זהו תיקון הבכייה. להפוך את הבכייה לדורות – לתחינה לדורות.

זה עומק דברי הגמרא: "אני אקבע לכם בכייה לדורות" – בכי שיבשיל. בכי שיטהר את העיניים, העיניים שיראו בעין טובה את כל המושג של עבודת השם.

בכי שיש בו תיקון – לא רק זיכרון של חורבן, אלא קריאה לבניין.

=שבת חזון – פרשת דברים – אנו נקרא את הפסוקים "בשנאת ה' אותנו" – כדי לשוב ולומר: טעינו… זו לא שנאה – אלא אהבה. לא עונש – אלא קשר. וגם עונש הוא תמיד להעמיק את הקשר למה שיכול להיות הרבה יותר עמוק וטוב

היום זה כבר לא בכי של חינם, אלא דמעות של רצון.

 

וכך החורבן הפך לאמצעי. הקב"ה קבע מציאות של בכייה לדורות – כדי לחנך אותנו לבכות נכון. לא לבכות מהעומס הרוחני – אלא לבכות על החסר ברוח. לא לבכות על כך שהעין האלוקית מביטה בנו, דע מה למעלה ממך עין רואה אוזן שומעת והכל בספר נכתב (פרקי אבות) – אלא על כך שהיא נסתרת.

-בית המקדש הוא בית חיינו, הוא תשתית הקשר בינינו לבין הקב"ה, בו יש תמיד של שחר, שמכפר על עוונות הלילה, יש תמיד של בין הערביים, שמכפר על עוונות היום.

בו פועל השעיר של יום הכיפורים, שפורק מעל העם את חטאותיו. בו שוכנת השכינה, דרכו עוברות התפילות, כי מציון תצא תורה, אנשים היום עולים לירושלים ומקבלים תורה וירא"ש (תוס" ב"ב)

ולמרות כל השפע שאיננו, למרות כל מה שאיבדנו, הגמרא במסכת מכות (כ"ד ע"ב) מתארת הגמ' את  ארבעה תנאים – רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע, ורבי עקיבא – עומדים על הר הצופים, שומעים קול המולה מבית רומי, ואחר כך רואים בעיניהם שועל יוצא מקודש הקודשים.

שלושה מהם בוכים. ורבי עקיבא – צוחק.

וכאן עומק עמוק מכל עמוק: רבי עקיבא לא צחק מהחורבן – אלא צחק מהדמעות. הוא ראה שעם ישראל בוכה – והבין שהתקווה נולדה…הוא אמר אם הם בוכים, זו לא בכייה של חינם, זו בכייה של געגוע, זו לא בכייה של חינם אלא בכייה של הבנת גודלת וערך אחריות האדם על המעשים שלו.

ולכן ר"ע הבין שמתרקם פה תיקון. שהעם כבר לא בוכה כדי לברוח, אלא כדי לשוב.

כי כל עוד הבכייה מתקיימת – הקשר חי. כל עוד עם ישראל מרגיש את כאב השכינה – יש שכינה. כל עוד יש געגוע – יש קשר.

ולכן אמרו לו: "למה אתה צוחק?" והוא עונה: "אם כך לעוברי רצונו – כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה"!

הוא אמר להם, אם אתם בוכים, והקב"ה מעניק שפע לעוברי רצונו, אז לכם שאתם עושי רצונו יהיה עוד יותר שפע ועוד יותר נחת להקב"ה

ואז הם אמרו לו "עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!"

כי זהו עומק הנחמה: כשמבינים שהבכייה – אינה קץ, אלא התחלה. שכשיהודי בוכה על בית מקדש חרב – הוא כבר עומד על סף גאולה.

תיבת נחמה באה בלה"ק בשתי משמעויות בלשון ניחום ובלשון חרטה 'נחמתים כי עשיתים' או  'וינחם ה' וגו' נחמה זו חרטה ונחמה זה גם עידוד ותקווה, איך זה מסתדר?

חרטה היא המודעות לאמת לחכמה לגדלות המוחין שמזהה את החסרונות והשטחיות שהיה בעבר

 

החרטה— היא אינה רק תהליך רגשי של כאב, אלא היא תוצאה של גדלות המוחין, של תודעה בהירה יותר. וכאשר האדם שב בתשובה, החרטה עוקרת את החטא כיוון שהיא מגלה שבעצם מעולם לא היה זה מעשה שמלווה עם רצון אמיתי — אלא טעות, ניתוק מהעצמיות.

הנחמה והחרטה על המעשים השלילים היא הנחמה היא העידוד היא התקווה של האדם, לכן נחמה היא גם חרטה ונחמה היא גם עידוד, כי העידוד הגדול ביות שיכול האדם לייצר לעצמו, לעודד את עצמו, זה כאשר הוא יודע להתחרט ולייצר מודעות חדשה גישה שונה מעשים איכותיים

"נחמה" פירושה — שינוי תודעתי כל כך עמוק, שהוא משנה את העבר ואת משמעותו.

ראייה חדשה שמרפאת את עומק הכאב.

האם מתחרט על הטעות, הוא כעת נעשה חכם יותר, החכמה הזו היא הנחמה של האדם, פיתוח מערכת החשיבה החדשה של האדם היא המוחין החדשים של האדם.

זו הסיבה שנחמה היא גם חרטה וגם תקווה: כי החרטה אינה עצבנות או ייאוש, אלא קריאת אמת מחודשת שממנה תצמח אדם חדש תקווה אמיתית.

 

ומעתה מובן מדוע החורבן הוא אמצעי,

מעתה גם נבין את מנהג ישראל

לא מניחים תפילין בבוקרו של יום כיפור מסירים את הפרוכת מעל ארון הקודש….ואז בצהריים, בזמן שהוא קרוב לשריפת בית המקדש, אז כאשר נשרף בית אלוקינו. דווקא בשעת חצות היום, אותה שעה איומה בה עלתה האש בחצרות ה', מתרחש דבר מפתיע — הציבור קם מן הארץ, מניחים תפילין, מחזירים את הפרוכת למקומה. והדבר תמוה ונוקב: הרי תשעה באב טרם הסתיים! הכיצד ייתכן שבעת הזאת, השיא של האבל אז מתחילים בתהליכים של פחות אבילות ויותר חזרה לשגרת עבודת השם?

וההסבר הוא כפי אומר הרב פינקוס, הפסוק בתהילים אומר "באו גויים בנחלתך… אומר המדרש "שפך חמתו על עצים ואבנים" …

אין פירושו שהקב"ה כעס ומיקד וכיוון את כעסו לאובייקטים דוממים בלבד, אין זו פורקן רגשי של זעם, אלא תהליך חינוכי עמוק.

 

בימי בית ראשון, שלטו בממלכת יהודה מלכים רשעים, בעלי עוצמה שלטונית ורוח שטן – מנשה, אחז, יהויקים – אשר עמדו בראש כלל ישראל, אך לא כדי להנהיגם בצדק ובמוסר, אלא להחטיאם, להפר את הברית, לעקור את הקודש ולחלל את היכלו. ועם שלם נמשך אחריהם בעיוורון נורא. לא פושעים יחידים היו, אלא אומה שלמה שהלכה ונשחתה

העם היה חוטא ואז היה מרגיע את המצפון שלו ואומר נלך להביא קורבן להקב"ה וכך נזכה למחילה…נעשה עבירות נביא קורבן ונזכה לסליחה אבל אנחנו לא מחויבים לעבודת השם

לכן לקח הקב"ה את בית הבחירה, את עיר המקדש, את כיסא המלכות – ונתץ, כדי שיוכל לבנות מחדש. ובמקום אותם מלכים ריקים, באו עזרא, נחמיה וזרובבל. אנשי אמת, שבנו את התורה מאפר, החזירו את השכינה לציון

וכן היה גם בימי בית שני. גם שם, הנהגת הדור ניתנה ביד בריונים, כהנים גדולים שמונו בכסף, והרבה שנאת חינם. הסנהדרין נדרסה תחת רגלי הכוח והפוליטיקה. והעם? אובד דרך, אובד אמון. מוכה מבית… ולכן… מוכרע מבחוץ

שוב לא נותרה ברירה אלא לנתוץ את הבית, כדי לטהר את האוויר

אחר החורבן הגיעו דמויות כמו  רבן יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל דיבנה, רבן שמעון בן גמליאל. לא אנשי חרב אלא אנשי תורה

בתקופות של שבר היסטורי, מתגלה לעיתים יסוד נורא: החורבן אינו בא כפתע. הקדוש ברוך הוא איננו ממהר להחריב. להפך — הוא מזהיר, שולח נביאים, מקים זועקים, מעורר לבבות, שולח רמזים משמים – השכם ושלוח. כך בימי ירמיהו: שוב ושוב עמד מול העם בקריאת תוכחה נוקבת, כשכולו אש של אהבה

קרא ירמיהו בזעקת אמת. ולמרות זאת — לא שמעו. עמדו בטוחים, מוגנים, בוטחים במקדש, כאילו הוא קסם שיבטיח הגנה גם כאשר האדם הוא לא בדרגה של תוכו כברו

שאין תוכו כברו.

והקב"ה, ברחמיו, לא מיהר להחריב. הוא שלח עוד שליח, ועוד זעקה, ועוד נביא. וכשלא הועילו – רק אז החריב את ביתו

אחריות היא הבגרות היא העוצמה היא הנדבך שלנו בבית המקדש