תקווה לגאולה: מתוך החורבן נולד משיח

אנו נמצאים בתקופה, יום אחרי יום,  החל מי"ז בתמוז, היום שבו נבקעה חומת ירושלים, נסדקה ההגנה הרוחנית של האומה, ונפתחו הסדקים דרכם הגיע  האסון. ופסיעה אחר פסיעה, אנו מתקרבים אל יום השיא — שיא השפל… תשעה באב. יום בו חרבו שני בתי מקדש.

יש דמיון בין תשעה באב ליום הכיפורים, שניהם הם יום דומה בהיבט מסוים,  צום בלילה וביום, אותם חמישה עינויים ובתשעה באב אפילו יותר מכך…— נאסר בו הלימוד הרגיל בתורה, ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב", מפני ששמחה שכזו סותרת את מהות היום.

גם השמחה שבקודש עלולה להיות זרה

כשאויבי ישראל פרצו אל בית המקדש ונכנסו אל תוך קודש הקודשים — זה המקום שאפילו כהן הדיוט לא הורשה להיכנס אליו, ואף הכהן הגדול נכנס לשם רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים,

והנה לשם נכנסים גויים טמאים, ומחללים את מקום השראת השכינה! ודווקא שם, מתגלה גודל הזעזוע.

נפרצה החומה…ולא רק באבנים אלא גם בלבבות,

נאמר על מחריבי הבית, קמח טחון טחנת מי עם ישראל שלא שמר 'על עצמו' האויבים יכלו לנצח אותו…

מי שמופקד על שמירת גבולות הקדושה והיראה, כאשר הוא כושל — אין צורך באויב חיצוני. החורבן מתחולל מבפנים.

כפי שלימדונו רבותינו: בית ראשון חרב על שלוש עבירות חמורות — עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך בבית שני, שבו היה תורה, עבודה וגמילות חסדים — חרב הוא על שנאת חינם (יומא ט')….

 

הבעיה היא לא האויבים מבחוץ אלא האויבים מבפנים.

תשעה באב איננו רק יום של חורבן מה שהיה בהיסטוריה, אלא יום של בירור יסודות — איזה סוג של עם אנחנו? איזה סוג של קשר יש לנו עם הקב"ה? האם זה קשר שמבוסס על בית, על מבנה, על צדיק שאנו נשענים עליו, או שמא על פנימיות, על מחשבה על לב על בחירה של האדם…

אמנם נכון שיש הרבה אבל ובכי ביום זה, כי מי שמעז לגעת בכאב, יכול ליצור שינוי. רק עם שיודע לבכות על שברו, יוכל לשוב ולהיבנות.

לכן, יום תשעה באב אינו רק יום של דמעות — אלא יום של אחריות.

תשעה באב הוא היום הנמוך ביותר, אך גם ממנו צומחת תקווה הגדולה, זה היה אמור להיות היום שעם ישראל מקבלים את הבשורה שהם הולכים להיכנס לארץ, המרגלים חזרו מ'תור את הארץ' והם היו אמורים לחזור עם בשורה, בשורה אדירה שאומרת, אנו נכבוש את ארץ ישראל…כך היה אמור להיות תשעה באב, אלא שבנ"י בכו בכייה של חינם מה שהפך להיות בכייה לדורות.

ומהמקום הזה, ניגש לשלב הבא נעמיק במחזה שנגלה לעיניהם של אויבי ישראל כאשר הם פרצו להיכל בתשעה באב ונכנסו עד קודש הקודשים.

אותו מקום שאין קדוש ממנו, אשר אף לכהן גדול הותר רק פעם אחת בשנה להיכנס אליו, ביום הכיפורים, וביראה גדולה. וכשנכנסו האויבים — מה ראו? (יומא נד.)   בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו שני כרובים המעורין זה בזה, הוציאום לשוק ואמרו: ישראל הללו – עם קדוש, בזה הם יהיו עסוקים…??

וכך התקיים 'מכבדיה הזילוה …'

מדוע ולמה, הכרובים היו במצב של חיבור דווקא בשעה הנוראה של החורבן? וכי אין זה סתירה מוחלטת? והלא דרשו חז"ל שבשעה שישראל עושים רצונו של מקום — פניהם איש אל אחיו, ובשעה שאין עושים רצונו — פניהם איש מאחיו, אחור לאחור (בבא בתרא צט:).

מה פשר המראה הזה דווקא אז, בעת כניסת נכרים להיכל, למה אז יש ביטוי של 'קירבה'?

כיצד דבר והיפוכו עומדים לפנינו: מחד — זמן של חורבן, של שבירה, של הסתלקות השכינה, מאידך — סמל של קרבה ואהבה גדולה בין ישראל לאביהם שבשמים.

והתשובה … דווקא בשעת הפירוד החיצוני, התגלה הקשר הפנימי… הכרובים, כידוע, מסמלים את מערכת היחסים שבין הקב"ה לכנסת ישראל. וכאשר היו ישראל עולים לרגל, היו מגלים את הפרוכת ומראים לעם את הכרובים המעורים זה בזה, ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום "(יומא נד). חיבה עמוקה, שאינה תלויה בדבר.

בשעת החורבן לא נחשפה רק עוצמת הדין, אלא גם עומק הקשר שבין ישראל לקב"ה, קשר שאינו מתבטל לעולם, גם כאשר המקדש נחרב והחומות נופלות.

האויבים ראו את הכרובים מעורים — אך לא הבינו מה ראו. הם פירשו זאת בשפלות, בזיוף של עולם גס. אך אנו, מתוך עומק הקשר — ראינו שם קריאה  של הקב"ה: "גם עכשיו, גם כשאתם נופלים — אני אתכם. "

כמו שאדם גדול, ברגעי שברו מגלה את עומק זהותו. בזמן השבר מתגלה כמה הקב"ה אוהב אותנו…

האבל אינו רק עצב — הוא מראה על כך שהיה קשר חי, משמעות. תשעה באב, הוא שעת אמת — לא של סיום, אלא של התחלה. רגע שבו הקב"ה מראה לנו: גם אם הכל נהרס, אני עודכם אוהב. וחיבה זו — היא אבן היסוד של כל בניין עתידי.

 

תשעה באב אינו יום של ניתוק מהקב"ה, אלא להיפך — זהו יום "עם הקב"ה"

יום שבו אנו שרויים עמו בצער… כמו שנאמר (ישעיה ס"ג ט'): "בכל צרתם לו צר", ואמרו חז"ל: "בשעה שישראל בצער — שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי" (סנהדרין מו:).

זוהי קרבה מסוג אחר, קרבה של כאב עמוק שמוליד קשר בסגנון ובצורה חדשה

ומכאן עומק דברי חז"ל שהובאו בגמרא: "בשעה שהיו הכרובים מעורים זה בזה — זו שעת רצון". והרי זה פלא: מהו שעת רצון בעת חורבן? דווקא  אז, מתגלה הקשר שבלב, הקשר שאינו תלוי בקיומם של בתים או חומות אלא באהבה נצחית של הקב"ה

 

שני הכרובים היו כצורת זכר ונקבה, שהם מרמזים על הדבקות שבין כנסת ישראל לשכינה, בלא אמצעי, בבחינת "בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

כתב רבינו בחיי, כי ההשוואה לחיבת זכר ונקבה מורה על עומק הקשר: לא קשר שכלי בלבד, אלא קשר של רצון של חיבה.

אז אם הכרובים בקודש הקודשים מסמלים את הברית והקשר, את הייחוד — מדוע הם מופיעים בשיאם דווקא בשעת החורבן? אלא שהייחוד האמיתי איננו נבחן בעת של חופה — אלא בשעת פירוד. רק כשהקירות מתמוטטים — אפשר לגלות שיש לבבות שעדיין דבקים. ואכן, בשעה שנכנסו נכרים להיכל, נגלה לעיניהם המחזה — לא של שנאה, אלא של אהבה, של חיבור.

כי הכל הכנה לקראת הגישה החדשה של הגלות

לראות את האור בחושך

 

תשעה באב הוא אמנם כלפי חוץ יום של חורבן אבל גם של תקווה פנימית

בית המקדש הוא בית הבחירה, והמוקד זה קדה"ק, הסמל של 'הבחירה', הקב"ה בחר בנו מכל העמים, וקודש הקודשים איננו נקודה גיאוגרפית בלבד, אלא מוקד של רעיון — שם המסר הוא ברור, אם תאמר "עזב ה' את הארץ" — ראה נא את הכרובים, ופניהם איש אל אחיו בשיא החורבן.

 

מצינו בירושלמי כי משיח בן דוד נולד בט' באב בשעת החורבן נתעצמה אהבתו של הקב"ה לאין שיעור דוקא בשעה שהחריב הקב"ה את בית המקדש והגלה את ישראל בין האומות

משיח בן דוד נולד בט' באב (איכה רבה א, נז  ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד). והקשה: איך ייתכן ששעת החורבן תהיה גם שעת לידתו של הגואל?

נמצאנו למדים, ששעת החורבן איננה רק סיום, אלא התחלה של תיקון. הקב"ה "הקדים רפואה למכה", וכשם שאמרו רבותינו "אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מגילה יג:), כך גם כאן — רפואה נבראה מן האהבה הפנימית שנחשפה.

 

ולכן תשעה באב הוא קרוי מועד

וכפי שמבואר בפסוק קרא עלי מועד לשבור בחורי יש מועד לקרבן, יש מועד לקירוב  ויש מועד לשבר,

וכך פסק מרן השולחן ערוך (או"ח סימן תקנ"ב):  אין אומרים תחנון בערב תשעה באב ובתשעה באב במנחה  ומבואר הטעם: משום שנקרא "מועד". ומוסיף ה"משנה ברורה" שם (ס"ק יז): מכיוון שהוא עת רצון לעתיד — מועד הוא   נמצא שהיום הזה, שהוא לכאורה כולו דין, הרי הוא בבחינת פנימיות של רחמים.

כביכול, ביום שבו נסתלקה השכינה — באותו יום ממש הונחה התשתית לשובה של השכינה לציון ברחמים.

ובדרך זו יש להבין את כל עניין הכרובים בשעת החורבן לא כסתירה, אלא כעבודת אמת: אדם הרואה את הסתר הפנים — ויודע שבלב ההסתר מסתתרת האהבה. ומכאן יסוד בעבודת ה' שלא תביט אל החוץ בלבד, אלא תבקש את הפנים — תראה את הכרובים גם כשבית המקדש נשרף… תדע: אם יש כרובים — יש שכינה. אם יש שכינה — יש קשר. אם יש קשר — יש תקווה.

וכך יום החורבן נהפך למועד. לא משום שאנו מתעלמים מהכאב — אלא משום שבקרבו נמצא הטוב העתיד. בתשעה באב נולד משיח — לא כסתירה, אלא כהשלמה. הוא נולד מהכרובים — מהאהבה העמוקה, שלעולם לא חדלה.

 

מעתה גם נבין את מנהג ישראל

לא מניחים תפילין בבוקרו של יום תשעה באב מסירים את הפרוכת מעל ארון הקודש….ואז בצהריים, בזמן שהוא קרוב לשריפת בית המקדש, אז כאשר נשרף בית אלוקינו. דווקא בשעת חצות היום, אותה שעה בה עלתה האש בחצרות ה', מתרחש דבר מפתיע — הציבור קם מן הארץ, מניחים תפילין, מחזירים את הפרוכת למקומה. והדבר תמוה ונוקב… הרי תשעה באב טרם הסתיים!  ואדרבה מגיעים אל 'שיא החורבן'…

כיצד ייתכן שבעת הזאת, השיא של האבל אז מתחילים בתהליכים של פחות אבילות ויותר חזרה לשגרת עבודת השם?

וההסבר הוא כפי אומר הרב פינקוס, הפסוק בתהילים אומר "באו גויים בנחלתך… אומר המדרש "שפך חמתו על עצים ואבנים" …

אין פירושו שהקב"ה כעס ומיקד וכיוון את כעסו לאובייקטים דוממים בלבד, אין זו פורקן רגשי של זעם, אלא תהליך חינוכי עמוק.

 

בימי בית ראשון, שלטו בממלכת יהודה מלכים רשעים, בעלי עוצמה שלטונית –  מנשה, אחז, יהויקים – אשר עמדו בראש כלל ישראל, אך לא כדי להנהיגם בצדק ובמוסר, אלא להחטיאם, להפר את הברית, לעקור את הקודש ולחלל את ההיכל. ועם שלם נמשך אחריהם בעיוורון נורא. לא פושעים יחידים = אלא אומה שלמה שהלכה ונשחתה

העם היה חוטא ואז היה מרגיע את המצפון שלו ואומר נלך להביא קורבן להקב"ה וכך נזכה למחילה…נעשה עבירות נביא קורבן ונזכה לסליחה אבל… אנחנו לא מחויבים לעבודת השם

בית המקדש הפך להיות מקום של 'אחטא ואשוב', היו מרגיעים את המצפון אבל לא מיישרים את המצפן.

לכן לקח הקב"ה את בית הבחירה, את עיר המקדש – ונתץ, כדי שיוכל לבנות מחדש. ובמקום אותם מלכים ריקים, באו עזרא, נחמיה וזרובבל. אנשי אמת, שבנו את העם, את העם עם התורה,  החזירו את השכינה למקומה בבית הבחירה

וכן היה גם בימי בית שני. גם שם, הנהגת הדור ניתנה ביד בריונים, כהנים גדולים שמונו בכסף, והרבה שנאת חינם. הסנהדרין נדרסה תחת רגלי הכוח והפוליטיקה.

 

שוב לא נותרה ברירה אלא לנתוץ את הבית

 

הקדוש ברוך הוא איננו ממהר להחריב. להפך — הוא מזהיר, שולח נביאים, מעורר לבבות, שולח רמזים משמים – השכם ושלוח. כך בימי ירמיהו: שוב ושוב עמד מול העם בקריאת תוכחה נוקבת, כשכולו אש של אהבה

קרא ירמיהו בזעקת אמת. ולמרות זאת — לא שמעו. עמדו בטוחים, מוגנים, בוטחים במקדש, כאילו הוא קסם שיבטיח הגנה גם כאשר האדם הוא לא בדרגה של תוכו כברו, הם היו אומרים – היכל השם יושיע ויעזרו…

הקב"ה, ברחמיו, לא מיהר להחריב. הוא שלח עוד שליח, ועוד זעקה, עוד נביא. וכשלא הועילו – רק אז החריב את ביתו

האחריות היא הבגרות = היא העוצמה היא הנדבך שלנו בבית המקדש

לכן החורבן של המקדש היה כדי להפסיק להיות תלותיים במקדש ולקחת אחריות איך לפעול לעשות ולהתפתח מבחינה רוחנית.

זו לידת המשיח, האחריות הרוחנית שלנו, וזה בא לידי ביטוי ביום תשעה באב

לכן תשעה באב קרוי מועד

מועד הוא זמן של התוועדות, של פגישה בין האדם לבוראו. וכך מצינו בתורה "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" , ו"ביום שמחתכם ובמועדיכם"   "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת"

— הרי לנו ש"מועד" עניינו פגישה, ייחוד, התוועדות  בכל מועד יש שער שנפתח מן השמים, וכל מי שנכנס בו — זוכה לשפע מיוחד, לאור עליון להשפעה משמים, לשפע שישפיע על המידות שלו על האופי שלו, בסוכות האדם מקבל שפע של שמחה, כלומר אם הוא מנצל את המועד, הוא יצליח הרבה יותר בעבודת השמחה בשגרת החיים שלו.

לכן אנו פורשים במועדים מכל מלאכות וענייני העולם הזה, ואז אנו נעשים מקודשים לזמן של פנמיות ועומק.

 

 

זמן שבו האדם אינו עוסק במעשה אלא בקשר, האדם אינו פונה אל החוץ אלא פנימה.

בשבתות במועדים— בפסח, זמן חירותנו, בשבועות, זמן מתן תורתנו   בסוכות, זמן שמחתנו. אלו מועדים של אור גלוי, של שירה ושמחה, שבהם ההתוועדות ניכרת ומורגשת. אך   גם בזמנים קשים, של דין, של שבר, כמו תשעה באב — גם שם מוטלת עלינו החובה להתוועד, להתייחד עם הבורא, לא מתוך שמחה חיצונית, אלא מתוך בהירות פנימית, מתוך הכרה צלולה באמיתת משפטו

כי תשעה באב — אף שנראה כיום פורענות, הרי נקרא  מועד כמו שכתוב, קרא עלי מועד לשבור בחורי (איכה א, טו)

וכפי שפסק מרן השולחן ערוך (או"ח סימן תקנ"ב)

אין אומרים תחנון בתשעה באב, מפני שנקרא מועד.

איך זה מועד?

תשעה באב הוא מועד—  לא מועד של שמחה, אלא מועד של פגישה נוראה עם עומק היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים

מועד של בירור, של עמידה מול הדין = צדקתך צדק לעולם, ותורתך אמת.

לכן לא  אומרים תחנון בתשעה באב — כי זה מועד של ראיית עומק הקשר, אין כאן 'עונש' של הקב"ה, אלא תיקון,  אין שבר, אין אנחה של ריחוק — יש בהירות של קירבה…ואפילו אם זה מסע ארוך של גלויות בכל אופן, בסוף זה מוביל את הדעת, אל החיבור בין האדם לבוראו

חז"ל הפליגו מאוד במעלת הדעה, עד שדרשו שדעה שקולה כבניין בית המקדש

"כל אדם שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו"

מהי אותה דעה, ומה עניינה, ולמה היא כה גדולה עד שנחשבת לבניין מקדש?

 

אמרו חז"ל במסכת כתובות, גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ

כי בבריאת העולם כתוב:

"אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם"

אבל בבית המקדש כתוב:  "מקְּדָשׁ השם כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ"

שתי ידיים.

כלומר הארץ יד אחת, השמים יד אחת

אבל המקדש זה שתי ידים, מדוע?

המקדש הוא סמל הדעת

והדעת הוא החיבור בין שתי הידיים

והידיים יד אחת הארץ והשנייה השמים, אז הדעת היא החיבור בין השמים לבין הארץ

וכאשר אין מקדש כי אין דעת כי אין מיזוג נכון בין הרוחניות והגשמיות, ואם יש איזון אז יש 'דעת' ויש מקדש.

כי מי שיש בו דעת זה כמו מי שנבנה המקדש בימיו

והדעת היא היכולת של האדם להיות ממוקד בעיקר בחשוב במה שבעל ערך

 

הדעה היא המאפשרת את השותפות. רק בעל דעה יכול להבין שיש בורא, שיש תכלית, שיש ייעוד מי שיש בו דעה – אינו רק בעל דעת טכנית, אלא אדם שלקח אחריות על שליחותו בעולם,

"כל שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו"

כי הדעה אינה תוספת חכמה

דעת היא הזדהות של מחויבות, לקיחת אחריות. וככל שמעמיקים, מתגלה שיסוד הדעת אינו בכמות הידיעה, אלא באיכות הקשר של האדם עם מה שהוא יודע.

הדעת איננה חכמה או בינה. היא שלב שלישי, מחבר, שמתרגם הבנה להזדהות קיומית

האדם נמדד לא על פי מה שהוא יודע על עצמו, אלא על פי מה שהוא מחויב אליו. ידע שאינו מגובה במחויבות נחשב לבריחה. לדעת פירושו — להפסיק לברוח, לקחת אחריות, לחיות לאור הידיעה, לשאת את השלכותיה.

וכשיש דעת — יש מקדש.

 

 

הדעת היא גם בתוך החושך והכאב להכיר שיש כאן תהליך.

לכן הכרובים בקודש הקודשים היו מעורים בשעת החורבן —

שלושה שבועות של ימי בין המצרים, אומר המהרש"א הם מקבילים לשלושה שבועות מראש השנה עד שמח"ת ומי שיודע להתאבל בשלושת השבועה יידע להפיק את המירב מר"ה עד שמח"ת.

מי שזוכה להתקרב ולהתוועד – מלשון מועד-  עם הקב"ה דווקא בימי בין המצרים — אותם ימים קשים, ימי חושך ודין, בהם נחרבו שני בתי מקדש

הוא מעמיד לעצמו תשתית רוחנית למועדים של חודש תשרי

כי מי שמבין יודע ומאמין אמיתת משפטו של מקום, לקבל את הדין מתוך בהירות שהקב"ה צדיק בכל דרכיו. הוא עם  ה' בתוך החורבן — הוא ראוי להיות מחובר בימי הדין והשמחה בחודש תשרי

כל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה

כתוב שהוא רואה בהווה, הקשו למה בהווה, הוא ייראה בעתיד.. לא בהווה…?!?!

אמרו רבותינו, מי שמסוגל להצטער באמת על חורבן ירושלים — אז כבר עתה בהווה הוא רואה  את השלימות של ירושלים, כי זו לא בכיה מתוך געגוע בלבד אלא בכיה מתוך מטרה לתקן ולשפר.

אם כך, זה לא חורבן — אלא הבניין בעצמו. כאשר יהודי מדבר על ירושלים החרבה, כאשר הוא מתאבל שלא זכה לראות את פני השכינה הוא חווה את המועד של ימי המצרים, והוא כך הופך את ימי האבל למועד פנימי

 

לכן המתאבל מתוך הכרה באמיתת משפטו — הרי הוא בונה כלי להתוועדות עתידית מתוך שמחה

וזה  מלמד אותנו יסוד בעבודת ה': לא לחכות למועדים כדי לפגוש את הקב"ה, אלא למצוא אותו גם במקום השבר.

מי שמחפש את הקב"ה שם בשבר – יכול להכיר בטוב השם  גם בבניין. מי שמתרגל להתוועד עם ה' גם בתוך החושך — הרי שהאור והעוצמה הרוחנית המתפרצת עליו במועדים איננה מפתיע אותו, אלא היא המשך של אותה אמונה עמוקה שהתגלתה בימים שבין המצרים.

בזמן המקדש היה המפגש עם הקב"ה כביכול במקדש, באור הגדול, כיום הוא בכל מקום, בבחירה של האדם בכל מקום אפילו החשוך, שם הוא יכול לבחור מה הדבר הנכון לעשות אפילו שהוא לא מרגיש 'אור' גדול, הוא אפילו מרגיש חושך אבל הוא בוחר באור, הוא מכיר בכאב אבל הוא מבין שמשמות הכאב זה לא 'סתם' צער אלא צרה של ייסורים לישר את האדם ומתקיים בו

כל המתאבל — רואה. וכל הרואה — בונה.