תשעה באב, יום הבכייה לדורות, החל עם בכיית חינם של עם ישראל במדבר. המרגלים, שנשלחו לתור את ארץ כנען, הוציאו דיבה על הארץ, והעם בכה. חז"ל מגדירים זו כבכיית חינם, והקב"ה קבע: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות." תשעה באב הפך ליום של ייסורים, אך גם ליום של זכויות עצומות. בחודש אלול, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, עם ישראל צובר מצוות רבות, ולכן הקב"ה בוחר דווקא ביום זה, שבו אנו מלאי זכויות, להביא פורענות, כ"ניתוח" לכפר על חטאינו. ייסורים, כמו מצוות, מכפרים, ותשעה באב נקרא "מועד" – חג של בכייה, המבטא תקווה לבניין בית המקדש.
דוד המלך, כשחלה בנו, בכה, צם והתפלל עד שנפטר, ואז הפסיק, כי הבין שבכייה ותפילה נועדו לשנות מציאות בעוד יש תקווה. כך גם בתשעה באב, אנו בוכים מתוך אמונה שיש תקווה לבניין המקדש. בניגוד לאומות העולם, המחפשות סיבות גשמיות לאסונות, עם ישראל מחפש סיבות רוחניות – השורשים הרוחניים של החורבן, כמו שנאת חינם.
הרב שלמה לנדאו לקח קבוצת בעלי בתים לכותל בערב שבת, והציע להם להקריב "קורבן" – לוותר על הטלפונים בשבת, דבר קשה עבורם. אחד התלבט, אך בכה, התפלל והפקיד את הטלפונו. במוצאי שבת, הוא ביקש מחבריו להתפלל עבורו לפגישה עם בוסו, שבה חשש מפיטורים. להפתעתו, קודם לתפקיד גבוה. הוא הבין שוויתורו היה קורבן ששינה את גורלו. הקרבה קטנה יכולה להביא לישועות גדולות.
עוד באתר:
נרון קיסר, שתכנן להחריב את בית המקדש, ראה נס – חציו כיוונו לירושלים – ושמע מפי ילד יהודי פסוק על נקמת ה' באדום. הוא הבין שהקב"ה משתמש בו, עזב הכל והתגייר, וצאצאו היה רבי מאיר בעל הנס. נבוזרדן, שרצח מיליונים, ראה את דם זכריה מבעבע, עשה חשבון נפש והתגייר. אם גויים אלו השתנו, מה איתנו? רבן יוחנן בן זכאי פגש את בת נקדימון בן גוריון, עשיר ירושלים, מחפשת שעורים בגללי בהמות. היא אמרה: "מלח ממון חסר – צדקה משמרת עושר." חז"ל מסבירים שנקדימון נתן צדקה, אך לא כפי יכולתו. עלינו לשאול: האם אנו עושים ככל יכולתנו?
החורבן נגרם מדברים קטנים: קמצא ובר קמצא הובילו לחורבן ירושלים בגלל השפלה בסעודה; תרנגול ותרנגולת גרמו לחורבן טור מלכא; ודופן כרכרה הובילה לחורבן ביתר. שנאת חינם, כפי שמלמד הפלא יועץ, היא העוון החמור ביותר, כי ניתן לעבור עליה בכל רגע. לעומת זאת, מצוות "ואהבת לרעך כמוך" שקולה כנגד 16 מיליון מצוות – עבור כל יהודי בעולם. הרב אליהו דסלר מלמד שחוכמה היא לאהוב גם מי שלא דומה לנו, גם מי שלא אומר לנו שלום. האונקלוס מפרש: "עזוב תעזוב עמו" – עזוב את מה שבטעם לבך, והקב"ה ישחרר אותך מצרותיך.
סיפור מרגש מספר על יהודי מבוגר בבית חולים, שביקש מהקב"ה סימן לאהבתו. שליחים שבאו לשמח חולה אחר הגיעו בטעות לחדרו, והוא בכה: "הקב"ה שלח אתכם – הוא אוהב אותי!" סיפור נוסף על בחור שגרם נזק כספי גדול וברח מאביו. האב חיפש אותו, לא מתוך כעס, אלא כי רצה אותו. כך הקב"ה רוצה אותנו, לא את מעשינו בלבד.
הסטייפלר לימד בחור שחש תקוע בלימודיו כי שכרו נמדד במאמץ, לא בתוצאה. "אתה בדף קב' בגלל מאמציך!" כל יהודי הוא יהלום, גם אם נפל עמוק. יעקב אבינו, ששמע שיוסף חי, רצה לראותו "טרם אמות", כי ידע שיוסף, שעבר ניסיונות קשים, יהיה בדרגה גבוהה בעולם הבא. כל מאבק שלנו הוא קורבן יקר לה'.
בתשעה באב אנו מתאבלים, אך זו התאבלות של תקווה. כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בבניינה. כל קורבן קטן – ויתור על הרגל, אהבת הזולת, סליחה – הוא זרע לבית המקדש השלישי. הקב"ה קרוב אלינו, במיוחד בחושך, ומחכה לקרבנותינו הרוחניים. נקבל על עצמנו "ואהבת לרעך כמוך", ונזכה להגנת ה' על עם ישראל, אמן.
