האש של התורה: שריפה שמכלה, בנייה שמולידה

לא לחינם חזרה התורה שוב ושוב לתאר את מעמד הר סיני בלשון "אש", "קולות", "לפידִים" – כאש האוחזת בהר ומבעירה את השמים והלבבות. אין זה סתם תיאור ציורי אלא אמת פנימית = האש האלוקית של התוה"ק היא כח מטהר, צורף, מחַדש ומוליד. ולכן נאמר "הלא כה דברי כאש נאום השם" – לא רק חום והתלהבות יש כאן, אלא כח אלוקי הצורף את נשמת האדם, שורף את פסולת העבר, וממנו הוא יוצא בריה חדשה.

לעיתים חש האדם שאין לו מקום בטרקלין המלך. כיצד יקום? איך יישיר מבט לשוב אל קונו? אך דוקא משום כך אמרה התורה שוב ושוב –  מִן־הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת־קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל־הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת־אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ

פירוש הפסוק כפי שמבואר אצל המפרשים הראשונים והאחרונים הוא

"מן השמים השמיעך את קולו ליסרך" –
הקול האלוקי לא ירד מן האדמה, לא היה תופעה טבעית, אלא השמיעו מן השמים, זו לא קריאה חומרית – אלא דבר ה' מלמעלה, המתעלה מעל הבנה אנושית, והמטרה ליסרך  – לא עונש, אלא מוסר.

לייסר פירושו לעורר, ליישר, לעדן את הנפש

הקול הגדול נועד להחדיר יראת שמים בלב

לא בפחד אלא בחרדת קודש.

"ועל הארץ הראך את אשׁו הגדולה" –
לא די בקול. גם האש נראתה – אש גדולה, חיה, מוחשית, לא מדומה. אש שאינה מכלה – אלא בוערת עד לב השמים

היא ביטוי  להופעת השכינה בלב המציאות

האור האלוקי ששוכן בתוך העולם הזה.

האדם עומד על הארץ – ורואה אש מהשמים. זהו החיבור שבין עליונים לתחתונים, בין שמים לארץ.

"ודבריו שמעת מתוך האש" –
וזה פלא

הדיבור האלוקי יוצא מן האש = מתוך הלהבה.
הדיבור בוקע מתוך האש –

ועל הארץ הראך את אשו הגדולה  – ללמד שהאש הזו אינה אש אוכלת אלא אש בוראת. אש של בריאה מחודשת  כאילו נולד מחדש.
כל עוד האדם מאמין בכח הזה – בכח האש של התורה – הוא יכול לשוב ולהיות איש אחר

"כנשר יתחדש נעוריו"  ולדבוק בתורה לא מתוך פחד מהעבר, אלא מתוך תקווה לעתיד.

ועל כן ביארו גדולי ישראל, ובראשם האבני נזר והנודע ביהודה, שאין על האדם להלקות את עצמו בתעניות וסיגופים על עוונות קשים – אפילו על חייבי מיתות בית דין – אם הוא עוסק בתורה באמת, כי התורה עצמה צורפת את הנפש ומעלה אותה ממדרגה למדרגה.

ונעמיק, עם ישראל אמרו נעשה ונשמע, ובכל אופן התוספות במסכת שבת (פח ע"א) כתבו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית –  שמא יחזרו בהם מחמת האש הגדולה שראו .
והלא זה פלא: אם האש – כוחה לרפא, לצרוף, להחיות את האדם מחדש – מדוע תגרום לרתיעה ולסירוב? אדרבה, היה ראוי שכאשר ראו בני ישראל את האש הגדולה, היו מתמלאים בהתפעמות קדושה ומצווחים "נעשה ונשמע" בשיא הגילוי.

התשובה לדבר עמוקה ונוגעת בעצם טבעה של נפש האדם: יש באדם פחד מן הגדולה, פחד מן העוצמה, פחד מלהיוולד מחדש. כי שינוי זהות מחייב  את פירוק המבנה הישן. והאש – באה לשרוף את כל מה שהיה.

אכן, השאלה  מדוע קשה לאדם להשתנות אפילו שהוא יודע ורואה שזה לטובתו

זו שאלה שורשית, והיסוד הוא ההבנה בנפש האדם

פעמים שהאדם בטעות רואה את עצמו או אנשים אחרים כ'מכונה' הוא אומר אם יש הרגלים, אז משנים אותם וזהו…מה הבעיה…??

אבל זו הטעות ההבנה הנכונה היא שהרגלים אינם רק פעולות – הם חלק מהגדרת העצמי

גם אם ההרגל מזיק  הוא מייצר תחושת יציבות  קביעות  מוכרות  ולעיתים – אפילו זהות

זהות האדם זה האופי וההרגלים שלו

למשל: אדם רגיל להגיב בכעס, או לפרש את המציאות כקורבן. גם אם הוא סובל מכך – שינוי דורש ממנו לוותר על הדרך שבה הוא רגיל להבין את עצמו. זה מפחיד. זה כמו לאבד את הסיפור שלו את הגישה שלו את הסגנון שלו.

זה מאיים עליו…

לאדם יש 'טבע' לשמר את ההרגלים שלו את האופי ואת הזהות שלו

להפסיק לכעוס זה לא רק 'כפתור' שמפסיקים לכעוס

הוא הרי מרוויח מהכעס זו הזהות שלו של אדם קשוח לא פראייר לא מנוצל זה אדם עם כח…כך בדמיון שלו ולכן לא קל להיפרד מגישות וזהות ישנה

הרמב"ם בהלכות דעות

כל אדם ואדם נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רֵעיו ואוהביו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם

הרמב"ם כאן מתאר את האדם דרך הדעות והמידות שלו   כלומר – הזהות הפנימית של האדם מתעצבת לפי האופי שלו, דרכיו, מידותיו

האדם רואה את עצמו כפי האופי האישיות והמידות שלו

הבשורה הטובה שלא רק קשה להיפרד מזהות נוקשה קשה ומגבילה אלא יש משמעות אדירה לזהות החיובית של האדם

הגמרא בבבא מציעא

מספרת שרבי יהודה הנשיא הגיע לשכונתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, ושאל את אנשי המקום האם נותר בן לאותו צדיק – רבי אלעזר.

אמרו לו כי יש לו בן שעומד בראש אנשים שפלים ופחותים העוסקים בדברי הבל כל היום

הביא רבי יהודה הנשיא את בנו הצעיר של רבי אלעזר ברבי שמעון לבית המדרש, הכריז עליו כי הוא רבי ומורה הוראה וכמובן שהוא שם עליו מי שיפקח עליו וישגיח וילמד שהוא אכן ילמד כראוי…מי שהיה הרב שלו שהיה שומר עליו היה רבי שמעון בן איסי

כאשר הנער, שלא הורגל לאווירה רצינית של בית המדרש, הוא התלונן שהוא רוצה לחזור להרגלים השטחיים שלו, אמר לו רבי שמעון בן איסי

הכתירו אותך לחכם ומורה הוראה, נתנו עליך בגד רבני =  קוראים לך "רבי", ואתה רוצה לחזור להבלים שלו, אתה אדם גדול, הוא טיפח אצלו את הזהות שהוא אדם גדול…

ככל שהוא גדל,  הוא חזר לבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא כמורה הוראה וצדיק גמור. קרא רבי יהודה הנשיא על רבי שמעון בן איסי ועל שיטת חינוכו את הפסוק (משלי י"א, ל') "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם".

תורת הנפש התורנית שמה דגש עצום על הזהות של האדם, שהאדם מאמין למה שחושבים עליו, ואם חושבים שהוא חיובי כך הוא רואה את עצמו!!!

האדם נבנה מהשם שקוראים לו, מהלבוש שהוא לובש, ומהאופן שבו מתייחסים אליו.

 

מה התרחש בנפש של הילד כשקראו לילד   רבי…???

 

זו לא הייתה מניפולציה חיצונית, אלא שדר עומק לתודעה   = אתה יותר ממה שאתה חושב = אתה יותר ממה שאתה מכיר את עצמך!!!

אנחנו המבוגרים רואים בך מה שאתה עדיין לא רואה בעצמך… ומי צדק? המבוגר שראה, איזהו חכם הרואה את הנולד, הראיה של רבי יהודה הנשיא – יצרה את הנולד…

לילד יש זהות מתפתחת. הוא עדיין לא יודע מיהו. וכאשר בא אדם סמכותי, אוהב ומאמין – ואומר לו "אתה רבי", "אתה מתמיד", "אתה צדיק", אז הילד מאמץ את זהותו מהשיקוף שהוא מקבל.

הילד, הנער עבר חוויה של הפנמת התפקיד…

=הילד מקבל תפקיד, ומתחיל להתנהג בהתאם לו, גם אם בתחילה הוא מרגיש שזה "משחק".

אבל עם הזמן – המשחק בונה מציאות…
כשאדם לובש בגדי רב, גם מוחו מתחיל לחשוב מחשבות של רב….
כשאומרים לו שהוא "מתמיד"…. הוא יושב ללמוד כדי לא לאכזב את זהותו החדשה.

מהי משמעות הלבוש שהלבישו אותו?

הלבוש אינו רק בגד – הוא ייצוג חיצוני של זהות פנימית.

מה שהאדם לובש – הוא חלק מ'האני' של האדם!

הוא חלק ממי שהוא בעיני עצמו ובעיני אחרים.

כאשר הילד הולבש בבגדי כבוד, כשקראו לו "רבי", כשנתנו לו תפקיד – הוא קיבל תודעה חדשה.
וזה עובד בדיוק כמו שלוחצים על כפתור במעמקי נפשו: הכפתור של "הכוחות הגנוזים"…לוחצים התמדה נחישות וזמן, והכוחות מתגלים!

הדבר נכון גם במובן ההפוך
כשאומרים לילד "עצלן", "עושה בעיות", "לא יצא ממך כלום" – זה יוצר לבוש של שפלות נפש. והוא יתאמץ להצדיק את הלבוש הזה…. העבודה של =

בונה זהות. לא מתקן טעויות.

במקום לשאול  איך משנים את הילד?  – נשאל:
איזה לבוש אני מלביש לו?

איזה שם אני נותן לו? איזו תודעה אני מזרים לו

מה שעשה רבי שמעון בן איסי,   לא "לתקן" את הילד  אלא לספר לו מי הוא באמת!
הם לא נלחמו ברע – הם הצמיחו את הטוב.
הם לא התווכחו עם המעשה – הם שינו את הזהות.

 

כשהאדם מבין שמאמינים בו – הוא מתחיל להתנהג בהתאם.
כשנותנים לו שם גדול – הוא מחפש להצדיק אותו.
וכשמלבישים אותו בלבוש של קדושה – הכוחות שבקרבו מתעוררים לחיים.

 

רבי יהודה הנשיא הבין כי כדי להעביר כוחות אלו לרשות הקדושה, אין עליו לעשות כל פעולה חריגה שתזעזע את נפשו של הילד, כי אם לתת לאישיותו של הילד תרגום ותואר רצוי, להחדיר במוחו כי הוא "רבי" ולשנות את הנהגתו המלכותית למלכות אמיתית – מלכות של תלמידי חכמים שעליהם נאמר "מאן מלכי רבנן".

חינוך זה, שהתחיל בהשפעתו השכלית של רבי יהודה הנשיא, נגמר ובא לידי ביטוי במעשה שהוא גם הלביש אותו – בגד רבני –  הלבוש שהלביש רבי יהודה הנשיא את הנער

בכל לבוש חיצוני יש ביטוי ללבוש פנימי – של כוחות הנפש, ולבושים אלו הם לבושים רוחניים המביעים ומגלים את כוחותיו של האדם.

כתוב בגמרא שלבושו של אדם הוא כבודו ומכבדו, כלומר שהצורה בה אדם מתלבש היא הצורה בה מכבדים אותו. כמובן יש אנשים שכבר מכירים אותו כתלמיד חכם וירא שמים, הכרה זו עצמה היא הלבושים רוחניים  שלובש – הצורה בה מכירים אותו על ידי מעשיו הטובים אבל באופן כללי מי שלא מכירים אותו, אדם שמתלבש באופן בזוי, ומגיע למקום שאין מכירים אותו – אזי יתנהגו אליו בהתאם, ולא יכבדו אותו כלל

כאשר רבי יהודה הנשיא הכריז על הנער כתלמיד חכם ומורה הוראה, הוא התייחס  אליו כצדיק ותלמיד חכם, ובכך הוא גרם שגם כוחותיו המלכותיים של הנער יצאו לפועל בהתאם.

לכן חשוב לא לקרוא לילד בשם 'עצלן' או כל תואר שלילי אחר… כי כאשר אנו קוראים לילד בתואר מסוים, אנו גורמים לו להיות כזה…

והחידוש הוא –  שכן הילד מזהה את עצמו בתואר בו מכנים לו, ולכן – יש לקרוא לילד בכינויים חיוביים וכך לחזק את רוחו ולהוציא לפועל את הכוחות החיוביים שבו.

בעל ה"חובת התלמידים" (בהקדמה "שיח עם המלמדים") מביא את דברי השל"ה, וכותב: "עד כמה צריכים להיזהר בדורנו בזה, כשלב הנער גם בעצמו כל כך מתרחק מאתנו ונחוץ לנו לנהוג כך כדי לקרב את לב הנער אלינו, גם לעצם החינוך יועיל הרבה לפתח את כח  הגוף והמוח של התלמיד לצאת ממסתרים להתחזק ולהתאזר בתורה ובעבודה, משל למי שמשבחים אותו בפניו שנדבן הוא אז יש שיתחזק לתת נדבה שלא היה יכול מקודם למשול ברוחו וליתנה, מפני שבזה שמשבחים אותו לנדבן פיתו את כוח נפשו לצאת ולהתגבר על מדת הקמצנות שלו, וכן צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מדה טובה שיש בתלמיד ולשבחה

 

כשחז"ל מספרים לנו שבנו של רבי אלעזר "ירד מהדרך", זה לא בהכרח ירידה מוסרית במובן הזול — אלא אפשר שהיה כאן עומק, שאנו לא יודעים מה היה שם כמובן , אך מרשים לעצמנו 'קצת' לנתח לצורך הלימוד בלבד… אפשר שהייתה שם ירידה בגלל מאבק נפשי עמוק, כשהאדם לא עומד במתח שבין מה שהוא יודע שהוא אמור להיות — לבין מה שהוא מרגיש שהוא מסוגל להיות… הוא עלול להישבר

הבן של רבי אלעזר הנכד של רשב"י… מי שמכיר את סודות האין סוף… זה לא להיות בן של אדם אלא של מלאכים ברמה הגבוה ביותר.

 

דווקא מי שגדל באש, יודע כמה האש שורפת…לפעמים ילד של רב גדול או בין אחים ואחיות מוצלחים עלול להרגיש לחץ שהוא אף פעם לא שווה אל האחרים וזה מתסכל אותו הרבה יותר….

הוא נשבר הוא מתרחק… וזה לא קל, כנראה הרבה התלבטויות הרבה שאלות הרבה ספיקות…

וכשהוא מתרחק — מה עושים חכמים?
לא מטיפים לו מוסר.
לא צועקים עליו.
אומרים לו דבר נורא ואדיר: תלבש גלימה. תתנהג כאילו. אל תבכה— תקום.

זו לא הצגה. זו קריאה: תקום, תלבש את הזהות שלך — ותיתן לה לעורר אותך. מהחוץ פנימה

מהזהות החיצונית אל הבחירה של הזהות הפנימית

זה לא זיוף  – זה האמת, האמת החיצונית מעוררת את האמת הפנימית.

הוא לובש את בגדי הרבנות לא מתבייש, או כן מתבייש אבל כן מתגבר על הבושה ואומר – 'אני רב'… זו לא פולטיקה זולה זו מלחמה על הזהות והעתיד של האדם

זה לא זיוף. זו התחייבות. זו הכרזה מחודשת.
ולפעמים, צריך להתחיל מבגדים — כדי לחזור ללב.

פעמים פשוט צריך האדם להפסיק להתנצל על הגדולה שלו.
אמר לו רבי יהודה – תדבר. תלמד. תפעל. תשפיע. תנצח.

תנצח לא כי זה משחק. אלא כי זה החיים.
למדנו עד כה כמה כח יש לזהות של האדם בהיבט החיובי, כמה זה מועיל ומקדם את האדם.

יש כח לזהות של האדם, לטוב ולמוטב

ראינו את זהות האדם החיובית, בנו של רבי אלעזר

יש גם 'זהות שלילית' שלא עושה שינוי בגלל אמון שלילי של הנפש בעצמה

הגמרא במסכת חגיגה מביאה את בת הקול שאמרה: "שובו בנים שובבים – חוץ מאחר". והרי זה נוגד את עקרון היסוד שקבע הרמב"ם =אין דבר עומד בפני התשובה (הלכות תשובה פ"א–פ"ב)

התשובה מועילה תמיד,  אז איך הבת קול אמרה שאחר  – אלישע בן אבויה לא יכול לשוב בתשובה?

יש דעה שאומרת, הבת קול הייתה הטעיה לצורך בחירה – אם אלישע אחר היה מתעקש וחוזר בתשובה – הייתה מתקבלת.

הבת קול לא סגרה את הדלת באמת, אלא הייתה בחינה של ניסיון.

הרב דסלר אומר, שלא הייתה בת קול שאמרה  – שובו בנים שובבים חוץ מאחר…אלא שהוא רצה לשמוע את ה'קול' הזה והוא חשב שהוא שמע בת קול, אבל הוא לא שמע, הרי הוא בדרגה נמוכה, הוא לא בדרגה רוחנית גבוהה אין סיבה שייזכה לשמוע בת קול, ולכן הוא רק חשב שהוא שמע…ולמה הוא חשב שהוא שמע… כי הוא לא רצה לשמוע את האמת – שהוא יכול לחזור בתשובה

למה הוא לא רצה לשמוע את זה… כי זה לא התאים לזהות שלו לאופן שהוא הכיר את עצמו.

הסיום הטוב הוא בירושלמי שם כתוב,  שכאשר אלישע חלה, ר' מאיר תלמידו בא לבקרו

ר' מאיר הפציר בו לחזור בתשובה. אמר לו: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד, שובו בנים שובבים חוץ מאחר. "
ענה לו ר' מאיר": תשב אנוש עד דכא – "גם עד דכדוכה של נפש. בכה אחר ויצאה נשמתו מתוך בכי – ומתוך כך הבין ר' מאיר שמת מתוך תשובה.

 

אדם שרואה את עצמו כאדם רע, הוא אדם שלא מוכן לעשות שינוי… מעמד הר סיני הוא עם 'אש' כמו בא 'למוטט' את הזהות הישנה לא בשביל 'לשבור' את האדם אלא כדי לבנות אותו למי שהוא כן יכול וכדאי שהוא יהיה

כל שינוי עמוק  – המשמעות שלו היא לפגוש את עצמנו בלי המנגנונים שעטפו אותנו עד עכשיו… יש לאדם כל מיני הרגלים ושיטות חשיבה, הוא אמר לעצמו, אני לא רוצה להיות אדם פתוח כי אני מפחד להיפגע אני לא רוצה לבקש…
האדם בטעות חש שהשינוי יאיים על היציבות הנפשית – ולכן יעדיף כאב מוכר על פני אור לא ידוע.

יש גם אנשים שמפחדים להצליח, כי הם אומרים, אם אני אצליח להשתנות, אני אצטרך לקחת אחריות, אני אצטרף להפסיק להאשים אני אצטרך להיות בוגר ורציני…ומזה הם מפחדים.

האדם מפחד מהעוצמות הנסתרות שבו, מהקול הפנימי שאומר לו "יש בך יותר"

ובמעמד הר סיני יש  אש – ומהו סוד השריפה?

האש מסמלת את ביטול התורה הקודמת… ומולידה חומר חדש

 

לכן רבים נרתעים – ומעדיפים "לסבול בשקט", מאשר "להשתנות בבערה".

עיקר התשובה היא יציאה ממצרים הפנימי, מההרגלים הישנים, מחומריות הדעת.

זה נעשה באש – באש של התלהבות

 

 

האדם אינו מפחד מהשינוי – אלא מהאדם שיהיה אם ישתנה.
כל עוד האדם מסרב להיוולד הוא נשאר 'תקוע'…

 

 

אומר שלמה המלך, "טוֹב יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז', א') זו לא רק אמירה פרובוקטיבית של שלמה המלך, אלא חתירה עמוקה אל תכלית חיי האדם

ביום הלידה – הכול פתוח. פוטנציאל. התחלה. אבל זו התחלה בלי מימוש…

ביום המוות – מתברר מה היה באמת. לא מה חלם האדם  להיות – אלא מה הוא באמת היה…. לא מה הוא סיפר אלא מה הוא חי

לכן אומר שלמה: טוב יום המוות מיום היוולדו – לא כציניות, אלא כקריאה להתפכחות

 

ביום הלידה – האדם עטוף באהבה מההורים שלו.
ביום המוות – הוא עומד ערום מול המציאות.

ביום המוות נחשף ששום דבר לא מלווה את האדם – לא כסף, לא תדמית, לא כסף לא זהב לא אבנים טובות ומרגליות

למה המוות זו חוויה כל כך מטלטלת?

כי היא פורצת את מסכת ההכחשה.
כל אדם חי בתוך תודעה של המשכיות – "יש לי עוד זמן", "מתישהו אתעורר".
אבל כשאדם נוכח בלוויה, הוא פתאום חווה את הבלתי ניתן לערעור:

"זה יקרה גם לו. "
"הזמן נגמר – בלי הודעה מראש. "
"החיים קצרים – השאלות נוקבות. "

כל ההגנות נשברות:

תחושת השליטה

תחושת הדחיינות

תחושת "לי זה לא יקרה".

האדם פוגש את הסוף שלו עצמו דרך מיתתו של אחר. ולכן נוצר רגע של זעזוע עמוק.

אז אם זו חוויה כ"כ מטלטת  למה זה נעלם כל כך מהר? אם זה כל כך אמיתי – למה שוכחים…?
כי הנפש לא יכולה לשאת תודעה מתמדת של סופיות.
היא בנויה לשרוד, להמשיך, לשכוח את המוות – כדי לתפקד.

ועוד אם האדם ייקח את הזעזוע ברצינות הוא בעצם צריך…להשתנות.

לכן קל יותר לחזור לישן למוכר להרגלים, לנסוע הביתה, להיכנס לנייד – ולא לחשוב יותר מדי.

אומר שלמה המלך, טוב יום המוות מיום הוולדו כי הוא סוף כל האדם והחי יתן אל ליבו.

מי שבאמת רוצה לחיות – לא מפחד מהמחשבה על המוות.
הוא לא בורח, אלא מתבונן.

כי אז, רק אז החיים נהיים מדויקים הבחירות שלו נהיות מדוייקות.

 

במעמד הר סיני יש 'אש', משמעות האש היא – שהיא שורפת את ההרגלים.
זעזועים הם רק…זעזועים…אבל מחויבות אש ההתלהבות היא אש מכלה את 'העבר' ומובילה את האדם למקום חדש ומרומם.

ל פלאי ההתגלות – אלא יסוד קיומי של הקשר שבין ישראל לתורה לאורך הדורות, ובמיוחד לנוכח אש השמד והמסירות שהיו מנת חלקו של העם בגלויותיו.

הקב"ה בחר לגלות את דברו לעם ישראל מתוך אש. לא אור נעים, לא קרני שמש, לא פרחים ושושנים – אלא אש. אש גדולה, מוחלטת, בוערת, מכלה ומזככת. לא מדובר רק באפקט דרמטי של ההתגלות, אלא במהות עצמה של התורה – "הֲלוֹא כֹּה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" (ירמיה כ"ג, כ"ט).

מעמד הר סיני היה כולו בתוך עשן ואש: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו השם בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.

(שמות י"ט, י"ח).

חז"ל זיהו את הכבשן הזה עם כבשן האש של נמרוד – אליו הושלך אברהם אבינו משום שלא הסכים להשתחוות לפסלים. ואכן, הקבלה העמוקה ברורה

מה שהתחיל בכבשן נמרוד נמשך בכבשני אושוויץ… המאבק אותו מאבק. אותם אנשים – אותם בני אברהם, יצחק ויעקב – הושלכו שוב לאש, רק משום דבקותם בזהותם, בתורתם, באמונתם.

 

בספר אש קודש שכתב הרה"ק מפיאסצנא זי"ע בתוך גטו ורשה, ושנשרף אף הוא באותה אש ממש, הוא כותב דבר נורא: אברהם אבינו נשלך לכבשן ויצא ממנו חי – הוא נתן את הרצון  אבל לא את הגוף. הדורות הבאים – הם שיתנו את הגוף  ובכך ישלימו את המחשבה של אברהם. כי כל מחשבה – אומר הרה"ק – זקוקה למעשה.

הדור שלנו, דור שנולד מן האודים העשנים, נושא את המשמעות של אותה "השלמה".

משה רבינו, בפרשת ואתחנן, מדגיש שוב ושוב: "מתוך האש", "באש הגדולה", "וההר בער באש". למה החזרה? ללמדך:

זה קשר שיש בו אש – האש מכלה שינוי האופי והזהות של האדם – האש זה אור והתלהבות ולכן יש גם  =דם, באש ובתמרות עשן.

 

הרבה מן הקהילות שעליהן אנו בוכים בקינות תשעה באב נשרפו ונטבחו דווקא בימי סיון – סביב מתן תורה. ג' סיון, ו' סיון, ח' סיון – אלו הימים שבהם היינו אמורים לחגוג את ההתקשרות שלנו לתורה, ובדיוק בימים אלו ראו אויבינו לנכון "לנתק" אותנו ממנה.

אך הם לא הבינו: לא מקבלים תורה בשביל הבטחות. מקבלים תורה כי אוהבים את הקב"ה, והולכים איתו עד הסוף.

כשהתורה נכתבת על קלף – אפשר לשרוף אותה.
כשהתורה חקוקה בלב – אש לא תוכל לה.

גם בימי רדיפות, גם בגטאות, גם במחבואי מרתפים – המשיכו ללמוד. כתבו ספרים מתוך זיכרון. פסקו הלכות בלי ש"ס שלם. כי מי שלמד באמת – האש בערה בו מבפנים.

זו המשמעות האמיתית של "קבלת התורה באש"
לא שהאדם רק ילמד תורה – אלא שהוא יהפוך לתורה.
לא שהספרים יהיו לו לאור – אלא שהוא יהיה הלפיד.

אנחנו נולדנו מהעשן.
לא רק מהר סיני. גם מאושוויץ.

העשן ההוא לא כילה – אלא הכריז.
הוא אמר לעולם": הנה עם שהולך עם האש – גם אם תשרפו אותו, תגלו שהוא הלפיד עצמו."