מרן הראשון לציון רבי יצחק יוסף פתח את השיעור בדברי הגמרא (ברכות לט ע"ב) על ברכות השחר, תוך כדי שהוא לוקח אותנו למסע מעניין בין נוסחים ומנהגים.
"בגמרא ברכות לט עמוד ב' אומרת: אדם שקם בבוקר ושומע קול תרנגול מברך 'ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ללילה'. איך הנוסח? 'אשר נתן לשכוי בינה' וכו'. זהו נוסח הגמרא. אבל פה, בירושלים, לא מצוי לשמוע קול תרנגול. בשכונות שלנו אני לא שמעתי. עכשיו בימינו, בין הזמנים, הולכים למקומות משאבים, למקומות ששומעים שם תרנגולים. אז זהו – מי שקם בבוקר ושומע את התרנגול, משפשף ידיו בשמיכה ויברך. 'אשר נתן לשכוי בינה', אנחנו אומרים. הנוסח 'אשר נתן', אבל אנחנו מברכים 'הנותן לשכוי בינה'. אין נפקא מינה".
הרב הסביר כי הרשב"ץ, הריטב"א והרשב"א קבעו ששני הנוסחים תקפים, והדגיש: "מי שיברך 'אשר נתן', ומי שיברך 'הנותן לשכוי בינה' – אין נפקא מינה. שניהם נקודה אחת, זה לא נקרא שינוי ממטבע שתקנו חכמים בברכות. מפורש ברשב"ץ, וככה מדייק לחם חמודות. לכן הנוסח שלנו, 'הנותן לשכוי בינה', הולך ליום וללילה."
עוד באתר:
מעבר לכך, הרב עבר לברכת הריח הטוב: "לגבי פרי שיש בו ריח טוב – אדם שקונה פרי עם ריח טוב מברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, נותן ריח טוב בפירות'. יש נוסח בגמרא שלנו, מביא את זה הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, 'אשר נותן ריח טוב בפירות'. עוד תוספת מילה 'אשר'. אנחנו מברכים 'נותן ריח טוב בפירות'. מרן יחלק לזה בחזון עובדיה – הוא אומר, סוף-סוף יש לו ריח טוב, הנוסח מתאים".
הוא סיפר כי חסידים ואנשי מעשה נמנעו מלברך על פירות כאלה, אך הוא חלק על כך: "הבן איש חי כותב שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מלברך 'נותן ריח טוב בפירות' על פירות, לא בגלל שהם לא לאכילה, אלא בגלל בעיה בנוסח הברכה. אבל אני אומר – מה נפקא מינה? תברך 'אשר נותן' או 'הנותן'? אין הבדל! למה להפסיד ברכה? זה לא חובה, אבל אם רוצים להריח ולהתברך – כדאי."
הרב שיתף זיכרון ממנהגי אביו, מרן הרב עובדיה יוסף: "מרן היה נוהג כל שבת – היה לוקח לימון מהמטבח, מברך 'על ריח', משפשף אותו, ומריח. אחר כך קם מהשולחן לעשות מים אחרונים. הוא היה מקפיד על זה מאוד, לא רק לעצמו, גם לרבנית ולבנות. 'מים אחרונים, מים אחרונים חובה', הוא היה אומר. היה זוכר את כולם, למרות שלא כולם שמעו לו. הוא היה רץ לשיש, לוקח עוד לימון, משפשף ומברך 'נותן ריח טוב בפירות'. לא נמנע, כי הרי יש גרסה כמו אצלנו – הריף, הרא"ש והרמב"ם – 'אשר נתן', אבל אין דופי בזה."
הרב עבר לנושא הכיפה: "הגמרא בשבת קי"ח אומרת שרבי הונא התפלל בלי כיפה ואמר 'תודה לראשי שלא הלכתי ארבע אמות בגילוי ראש'. משמע שזה מידת חסידות, לא חובה. הגר"א מווילנה הסכים, אבל מרן בשולחן ערוך (סימן צ"ד) פסק שאסור לברך בלי כיפה כיום, כי זה מראה למי אתה שייך – למחנה התורה או לחילונים. פעם בבת ים, בלילה מאוחר, נהג מונית רץ אליי ואמר: 'הרב, תן לי ברכה, שים יד על הראש!' אמרתי לו: 'אתה נוסע בשבת, מה ברכה?' אבל הוא רצה, כי ראה כיפה וידע שאני שייך למחנה הדתי."
על השינה והתעוררות: "הרבנית לא אהבה שאני ישן הרבה. אני אומר – חבל על החיים! קחו קוביית שוקולד, זה מעורר עם קפאין, תלמדו אחרי חמין בשבת. כשהיינו צעירים בישיבה, לא ישנו בצהריים. היום? דור חדש... אבל תעשו הפסקה קצרה, שימו יד על הראש, תירדמו חמש דקות, ותחזרו ללמוד."
לגבי זמן קריאת שמע: "זמן קריאת שמע הוא שלוש שעות מזמן נץ החמה לפי הגר"א, או מעמוד השחר לפי המגן אברהם. בבית הישיבה – תקפידו כמו המגן אברהם. בין הזמנים – אפשר להקל כמו הגר"א. פעם דיברתי בקמפ, והורים כעסו שבנם קם בתשע. אמרתי: 'תנו לו קצת חופש, אבל תעירו אותו עד תשע ועשרים, זמן הגר"א!' מרן היה מתעורר מאוחר לפעמים, כי למד עד שלוש בלילה עם חכם בן ציון, אבל הסתמך על הגר"א."
"ברכות קריאת שמע – 'יוצר אור', 'אהבת עולם' – נאמרות עד ארבע שעות, כפסק מרן בשולחן ערוך. הרב פעלים התיר עד חצות בהסתמך על הקבלה, אבל הבן איש חי חזר בו ופסק כמו מרן. הכלל שלנו: כשמקובלים ופשטנים חולקים, ההלכה כפשטנים. אז אחרי ארבע שעות – לא מברכים, ואם מישהו מברך, אל תענו אמן."
תפילה בקול: מסורת או חריגה? "תפילת שמונה עשרה נאמרת בלחש, אבל בראש השנה וכיפור מותרת בקול רם – כך נהגו בישיבת פורת יוסף לפני 60 שנה. השבט הלוי (הרב וואזנר) אומר: 'מי ששומע תפילה בקול רם מחוץ לימים אלו – לא יענה אמן.' חוץ אם זה ילד קטן שלומד, אז כן. אבל סתם בקול רם? לא".
הרב סיים בעידוד: "למדו הלכה לעומק – בית יוסף, שולחן ערוך, פתחי תשובה. בשבת אחרי החמין, תקחו חברותא ותלמדו, אל תישנו מיד. נמשיך בשבוע הבא, תודה רבה!"
