כוח הבחירה: מפחד לגדלות, מאוטומט לשליחות

כח הבחירה של האדם: אחת מאבני היסוד של התורה היא שיש לאדם בחירה בחירה, כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה

"רשות לכל אדם נתונה… אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו  ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו".

בלי בחירה, אין שכר ועונש, אין ציווי ואין מצווה, ואין משמעות מוסרית למעשה האדם. לכן חז"ל קבעו (אבות ג, טו): "הרשות נתונה" – יש לאדם את 'הרשות' שלו

אמנם יש גישות שמנסות לטעון שאין לאדם בחירה, ופעמים זו גישות פילוסופיות עמוקות ופעמים אלה הן גישות שהאדם מוכיח את הגישה על בסיס ההתנהלות שלו, כלומר ממשיך האדם באותה גישה פעם אחר פעם… מדוע? כי הוא חווה את החיים שלו – כמי שהוא לא יכול לעשות שינוי, וכך האדם בשטחיות אומר… 'זה אני'…

שהרי בחירה פירושה – אחריות. מי שמודה שיש לו בחירה, צריך להודות שגם אם הוא כשל, הוא היה יכול לפעול אחרת. הוא צריך לעשות שינוי הוא צריך להודות – טעיתי ואני עושה שינוי אני יכול לעשות שינוי יכולתי לפעול אחרת, זו האחריות.
הטענה "אין לי בחירה" מאפשרת לאדם להרגיש קורבן של הנסיבות  להטיל את האשמה על "החינוך שקיבלתי", "החברה", "הגנטיקה", או אפילו "כך נגזר משמים."

ופעמים מידת העצלות מערבת בריחה מאחריות הצדקה עצמית קיבעון זהותי  על ידי 'גזירה משמים'.

פעמים זוהי 1 עצלות – לאו דווקא עצלנות במובן של חוסר אנרגיה, אלא חוסר נכונות להשקיע מאמץ רגשי ומחשבתי.

או 2 אזור הנוחות – גם אם הוא לא טוב, הוא מוכר. השינוי מפחיד כי הוא חושף אותנו לבלתי נודע.

או 3 חוסר אמונה ביכולת להשתנות – האדם משכנע את עצמו ש אין טעם לנסות .

כאשר אדם אומר": כך אני", הוא בעצם בונה לעצמו תקרת זכוכית…

הוא מגדיר את תכונותיו כקבועות, במקום לראות אותן כמיומנויות שניתן לפתח.

הוא הופך את הזהות שלו ל"גורל" – במקום לקחת אחריות על הבחירות.

זו צורה של הגנה נפשית – כי אם "כך אני", אין סיבה להרגיש אשם.

במערכת של שלום בית, העברת האשמה לצד השני היא דרך להימנע ממבט פנימי

הבעיה אצל האחר –  לא אצלי  – כך לא צריך להתמודד עם השאלה מה אני צריך לשנות.

זה שומר על העצלות או חוסר הצמיחה של האדם כי ההודאה בחלקי בבעיה נתפסת כהפסד.

אבל באמת זה  מחריף את המשבר, כי הצד השני מרגיש מותקף ולא מובן.

בשלום בית, שאלה מהותית היא לא רק מה האחר עושה למעני, גם אבל לא רק אלא מה השינוי שאני מוכן יכול ויודע לעשות.

מה אני מוכן לקחת על עצמי כדי לשנות את יחסי הגומלין

אדם יכול להיוולד עם נטיות מסוימות, אבל "הרשות נתונה" – בידו לבחור להגיב אחרת.

מי שמאמין ש"אין לי ברירה" בעצם מוותר על הכוח שניתן לו. מי שמאמין שהוא לא יכול הוא מצדיק את אי היכולת על ידי חוסר הניסיון לעשות שינוי

 

פעמים רבות, האדם קובע לעצמו גדר, חומה פנימית, ומעדיף להאשים את בן הזוג במקום להביט במראה.

אבל האמת היא – הרשות נתונה  הכוח ביד האדם לפרוץ את החומה.
הקב"ה נתן מרחב פעולה, ועם הבחירה באה האחריות.
אם אומר האדם "כך אני" – הוא הופך את הבחירה שקיבל  לגזירה שמעולם לא נגזרה…

הדרך לשינוי מתחילה במשפט אחר: כך אני – אבל אני בוחר להיות טוב יותר.
אז האדם מגלה שהחומה לא הייתה סלע גדול שאי אפשר להזיז  – אלא דלת אולי שקשה לפתוח אבל דלת, היה צריך להחליט לפתוח אותה, כי אח"כ להשקיע מאמץ ולנסות לפתוח אתה הדלת.

רבותינו דברו רבות על 'ההשלכה' שהאדם יכול לעשות, כמו שאמר אדה"ר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מעץ הדעת, ולכן אכלתי.

או בנ"י שפחדו להיכנס לארץ ישראל אז הם אמרו על הקב"ה – בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים…

וכך האדם מתפתה לפרש את האדם כמי שפועל מתוך תגובה כימית־מוחית. וכך קל לאדם לפרש את החיים שכל מחשבה, רגש ומעשה נקבעים מראש ע"י גורמים ביולוגיים וסביבתיים.
זה נותן לאדם תחושת הקלה: אם הכל קבוע, איני "אשם". אך מנקודת מבט תורנית – כל אלו הם תנאי פתיחה, אבל לא גזירת גורל.

אכן יש השפעה לחינוך לחברה לגנטיקה על האדם, אבל זו נקודת פתיחה לא נקודת סיום.

קל לאדם לאמר לעצמו ,שהוא רק  "נגרר" אחרי יצרים, כעסים או פחדים – והוא מתקשה להאמין שבאמת יש לו בחירה. הוא מתבלבל בין קושי לממש את הבחירה לבין חוסר קיום הבחירה.
האמת התורנית, גם אם יש נטיות וחולשות – הכח לבחור נשאר תמיד, רק המאבק משתנה.

 

פעמים יש אנשים שרואים את הבחירה כמאיימת!

הבחירה מעמידה את האדם מול גדלותו האמיתית.

אם אני חופשי – אני שותף עם הבורא בבניין העולם…

ומעשיי קובעים את מציאותי הרוחנית…

זו אחריות גדולה ומפחידה… לכן לפעמים קל יותר להסתתר מאחורי דימוי של "חסר אונים. "
האמת היא – עצם ההכרה שאני בוחר, מחזירה לי את הכבוד העצמי ואת היכולת לתקן.

האדם נברא כדי לבחור. כל קושי, יצר, נטייה – הם חלק מזירת הבחירה.  זו נקודת הפתיחה – אבל לומר "אין לי בחירה" זה לוותר על האנושיות – על האדם.

האמונה בבחירה אינה רק עיקרון באמונה – היא הכח שמוציא את האדם מייאוש, ומזכיר לו  בכל מצב יש לו לפחות נקודת בחירה אחת.

ישנו אירוע חשוב ומעורר מחשבה עמוקה בנושא אחריות האדם, אירוע שמנתח אותו רבי חיים שמואלביץ,

הסיפור בין שמואל לשאול, סביב חטא אגג והשלל,  שמואל פונה לשאול ואומר: "הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְעֵינֶיךָ – רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה… וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', …(שמואל א' ט"ו. (
אומר שמואל הנביא, השורש של הכישלון לא מתחיל באגג עצמו אלא עוד קודם – בתחושה הפנימית של שאול כלפי עצמו": קטון אתה בעיניך. "

הגמרא ביומא (כב ע"ב) אומרת":  שאול חטא באחת – ועלתה לו, דוד חטא בשתיים – ולא עלתה לו. "

שאולים המפרשים, הרי בשאול יש שתי עבירות – גם הקדמת הקרבת העולה לפני בוא שמואל (שמואל א' י"ג) וגם חטא אגג והשלל (שמואל א' ט"ו)!

אם כן, למה נאמר "חטא באחת" ? הרי הוא חטא פעמיים

ונסביר:

בספר שמואל א', פרק י"ג, מסופר על שאול המלך שהקריב קורבן בגלגל לפני צאתו לקרב נגד הפלשתים, למרות שהיה זה תפקידו של שמואל הנביא לעשות זאת. שמואל עדיין לא הגיע לגלגל, ושאול, שראה את העם מתפזר, הקריב את הקורבן בעצמו. שמואל הגיע מיד לאחר מכן והוכיח את שאול על כך שלא שמר על ציוויו, והכריז על כך שמלכותו לא תתקיים כראוי.

ואמר שמואל שהמלכות לא תישאר בידי שאול

החטא והחיסרון  השני היה שלמרות הציווי המפורש שלא להשאיר זכר מעמלק ומהשלל, בני ישראל הורגים את כל עם עמלק, מלבד את אגג שהיה באותה העת מלך עמלק ומשאירים אותו חי, בנוסף לאגג השאירו בחיים את הצאן והבקר המשובחים.

"וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר …"

יש אומרים (הרד"ק טו כ והבא"ח יומא כב) שבכוונה השאיר שאול את אגג בחיים כי הוא רצה ששמואל ייבחר לו את דרך המוות וההריגה בצורה המתאימה והראויה לאגג

לאחר המלחמה, שולח ה' את שמואל לומר לשאול כי הוא לא יהיה עוד מלך מאחר שלא קיים את דבר ה'.

אז ראינו שחטא שאול פעמיים, למה כתוב שהוא חטא באחת ואיבד את מלכותו?

התירוץ הוא שחז"ל מחשיבים את החטא הראשון של הקרבת העולה ואת חטא אגג  כחטא אחד!

כי היסוד המשותף לשני הכשלים של שאול
=  קטנות הערך של שאול, – 'אם קטון אתה בעיניך…לא! ראש שבטי ישראל אתה!

הוא העדיף את רצון העם

בהקרבת העולה – הוא לא חיכה לשמואל אחרי שהעם איבד את הסבלנות

וגם בחטא אגג – הוא נכנע לרצון העם לקחת מן השלל, ואף הותיר את אגג בחיים.

במילים אחרות – החטא איננו טכני בלבד אלא נובע מתפיסה עצמית פנימית = אם קטון אתה בעיניך

זה מהלך אחד

מהלך שני אומר רבי חיים שמואלביץ

דוד המלך אכן חטא פעמיים(חטא בת שבע ובמפקד העם), אך ההבדל הוא שדוד ניחן בעוצמה פנימית להודות מיד, לשוב בתשובה, ולהתייצב מול הקב"ה באומץ לב  ולאמר מיד – חטאתי!
שאול, לעומת זאת, מגיב בהסברים

האחריות היא המלכות ולכן אחריות הודאה בטעות כמו יהודה וכמו דוד המלך זה האופי של 'המלך'.

מדוד המלך למדנו שענווה אמיתית איננה ביטול עצמי, אלא הכרה מלאה בערך האדם כשליח ה' וקבלת אחריות מלאה על ההחלטות.

שמואל בא ללמד את שאול (ואותנו) שהכשל הגדול של מנהיג איננו עצם הטעות, אלא מה שהאדם לא לוקח אחריות, (כך אומר בשיחות מוסר בעניין שאול וכן בעניין אדה"ר בשונה מדוד המלך ויהודה בן יעקב)

הכל לפי מושגים שלנו והסברים שלנו, לא לפי גדלות גדולי עולם, ראשונים כמו מלאכים.

שאול הפסיד את מלכותו כי נותר "קטן בעיניו", ותלה את המעשה בעם ובנסיבות.

ואם נעמיק ונדייק נראה בפסוקים דברים נפלאים

אמנם נכון ששאול אומר לשמואל:
"חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם )" שמואל א' ט"ו, כד (.
במבט ראשון – זו תשובה נאה: הוא מודה שחטא. אבל אם נשים לב – הוא ממקם את עיקר הסיבה ב…עם.

כי יראתי את העם = כלומר כובד ההחלטה בגלל הלחץ החיצוני.
לעומתו, דוד בבת שבע אומר: "חטאתי לה " (שמואל ב' י"ב, י"ג) – ללא נימוקים, אלא הודאה מוחלטת.

ולכן אומר שמואל … "קטן אתה בעיניך"…??

שמואל פותח את תוכחתו בשורש":הלא אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה. "
ה"קטנות" כאן איננה ענווה במובנה הבריא, אלא תחושת ערך ירודה המובילה לריצוי הסובבים….

הנהגה דורשת גבורה לעמוד מול העם ולומר "כה אמר ה'" גם אם זה לא נוח.

אומר שמואל, ששאול חש "קטן"  = לכן הוא  מקל בציווי ה. ' ושוב הכל לפי דרגתם של ראשונים כמלאכים, אין אנו שופטים את גדולי האומה אלא רק לומדים
אז שאול זוכה להרבה שבחים על מידת הענווה – אך כאן היא בעוכריו

כי ענווה במובן של ויתור על הכבוד האישי – מעלה.
ענווה במובן של ויתור על שליחות ה' מתוך חשש מ"מה יאמרו" – חיסרון חמור במלך.

לכן, כשדוד חטא – הקב"ה השאירו במלכות, כי היתה בו גבורה לקחת אחריות מלאה, להכות על חטא ולשוב בכל ליבו.

הגדלות של האדם היא בכח הבחירה שלו…

עוד אומר רבי חיים שמואלביץ, אנו רואים אצל יהודה בן יעקב

התוספתא (ברכות פ"ד) מביאה שני טעמים לזכיית יהודה למלכות:

1 שהציל את יוסף מן המיתה "–ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרוג את אחינו. "

2 שהודה במעשה תמר " –צדקה ממני. "

בפשטות, מדובר בשתי מעלות שונות: האחת – חסד והצלה  השנייה – הכרה באמת ולקיחת אחריות.

אבל בעומק, שתיהן נובעות מיסוד אחד – רגש אחריות מוחלטת על המעשה

 

כאשר האחים דנו את יוסף למיתה, עשו זאת מתוך שיקול הלכתי – כביכול "דין רודף" או דומה לו. אלא שיהודה ראה פגם מוסריבמהלך זה:

אומר רש"י שכך אמר יהודה, אם ההחלטה צודקת באמת, אין מקום להסתיר את המעשה ("וכיסינו את דמו"). כי בדעתם היה להרוג אותו ולא לגלות שהם הרגו אותו אם הם לא מתכוונים לגלות את האמת, אז כנראה שאמת שלא מוכנים לחשוף אותה, יש פגם באותה אמת

עצם הרצון לכסות את הדם ולפעול בהסתר, מעיד שיש כאן משהו שאיננו יכולים לשאת מבחינה מוסרית ומצפונית – וממילא פוסל את עצם המסקנה.

בכך יהודה הראה שמנהיגות איננה רק יכולת לשפוט, אלא גם אומץ לעמוד בגלוי מאחורי המעשה, מתוך נכונות לתת עליו דין וחשבון. זהו יסוד מלכות – אחריות פומבית.

ואותו דבר בעניין יהודה ומעשה תמר, יהודה יכול היה להתחמק, להטיל את האשמה עליה, או לפחות לשתוק. במקום זאת, הוא נעמד ואמר "צדקה ממני. "

כאן כבר לא מדובר רק בהחלטה בעת משבר, אלא ביכולת להודות בפומבי– גם במחיר פגיעה בכבודו.

 

יהודה – נוטל אחריות מלאה, גם כשהנסיבות היו יכולות לשמש לו הגנה או תירוץ.

חז"ל מלמדים שכתר המלכות שייך למי שיכול לשאת את כובד האחריות בלי לחפש מסתור מאחורי נסיבות חיצוניות.

על פי עומק  הקבלה והפנימיות, מדת המלכות עניינה קבלת כל האורות וההשפעות, והעברתם לאחרים בלי להוסיף משל עצמה

המלכות התורנית היא מלכות שמעבירה את מלכות השם בעולם, ולכן נדרשת תכונת הביטול המוחלט לרצון השם, בתוך המציאות המורכבת והנראית ונדמית כמאיימת.

ולכן מי שאין בו אחריות גמורה – "נפגם צינור המלכות" שבו.

המלך מבטא את 'שיא' הבחירה, אמנם לב מלכים ושרים ביד השם, אבל מלך יהודי חייב להיות בשיא הבחירה!

הפוך מכך זו האמונה שאין בחירה לאדם מה שמאפשר  לייחס הכל לגורל, למזל, ל"כך נגזר משמים", או לכוחות נפשיים וגנטיים – במקום להכיר בכך שגם אם יש השפעות חזקות, עדיין קיימת נקודת בחירה.
כך האדם מרגיש שהוא יכול להישאר פסיבי – כי "מה שאעשה לא משנה . "

 

כך האדם 'משלה' את עצמו…כך הוא יכול להשלות את עצמו שהוא 'בסדר' ואין עוד מה לעשות…

הוא מנחם את עצמו, אבל הוא בתוכו צובר כעס תסכול ואכזבה על החיים על העולם

בחירה משמעה – אני יכול להשתנות.

האמת המשמחת היא שהאמונה בבחירה היא אמונה בגדולת האדם – שהוא מסוגל להיות אחראי לגורלו הרוחני. היא דורשת אומץ, כי היא מציבה אותנו מול עצמנו בלי תירוצים.
הבריחה מהבחירה היא בעצם בריחה מהחיים עצמם, כי חיי אדם ללא בחירה – אינם חיים של יצירה וצמיחה אלא חיים של גרירה בזרם.

כשאדם מבטל את הבחירה שלו, הוא בעצם מגן על המידות הרעות שלו ומעניק להן "היתר קיום."

ואפילו יש לו סיבה לכעוס על מי שלא מקבל אותו, שהרי אם לא מקבלים אותו זה אומר שלא מקבלים את 'הטבע' את המציאות…הוא הרי רק תוצר של מציאות מורכבת

 

הכח לבחור מחייב חשבון נפש,  מה אני רוצה? למה אני רוצה מה שאני רוצה? האם מה שאני רוצה זה הרצון שלי, או שמא זה רצון שהוא פועל יוצא של רצונות החברה? מה נכון לעשות?
הדבר דורש ענווה, פתיחות לביקורת ושינוי

זה דורש אומץ להסתכל במראה…

אבל זה גם דורש יצר להרס עצמי לא להסתכל במראה הבחירה של האדם

יש אנשים מדברים מהעולם האישי שלהם, הם כבר מבוגרים יחסית, והם אומרים לעצמם, זהו 'אני לא יכול להשתנות'… ואכן זו ההרגשה והתחושה אך זה לא מעיד שזו אמת זה רק אומר שזו ההרגשה של האדם

כי ההרגלים – ככל שאדם מתרגל לפעול מתוך אוטומט, קשה לו להאמין שיש לו אפשרות לשנות.

הבחירה היא שריר =  אם לא מתאמנים עליו, הוא נחלש…אחרי שהוא נחלש נדמה לאדם שהוא כבר לא קים…אבל האדם לא מדבר מתוך האמת אלא מתוך פועל יוצא של 'מי שהוא'… הוא ללא בחירה וללא מידות טובות לכן נדמה לו שזה 'הוא' ואי אפשר לעשות שינוי

זו ההרגשה זו לא האמת

ואם נוסיף לכך את פיתויי העולם  – אנחנו חיים בחברה צרכנית ותובענית שדוחפת את האדם ל"תגובה מיידית" במקום  "בחירה מושכלת. "

היצר הרע – תפקידו להחליש את תחושת השליטה, כדי שלא יתחיל המאבק הפנימי.

ולכן לימדו אותנו בעלי המוסר פעם אחר פעם, חיזוק כח הבחירה מתחיל בזיהוי נקודת בחירה קטנה בכל תחום, עשייה מודעת של שינוי – אפילו קטן.
ככל שהאדם מרגיל עצמו לכך, כך מתברר לו שיש לו הרבה יותר כח ממה שחשב, והוא פחות תלוי בתירוץ "אין לי בחירה. "

אפשר לראות את הבחירה כמו שריר רוחני – ככל שמתאמנים עליו, הוא מתחזק  וכשמתעלמים ממנו, הוא נחלש

כמו שלא מתחילים הרמת משקולות ב־100 ק"ג, כך גם בבחירה – מתחילים בשינויים קטנים ומדויקים.

לדוגמה: לבחור פעם אחת ביום להגיב בסבלנות במקום בכעס. להיות מלא אנרגיה ומיקוד כמה דקות ביום, כל יום באותן דקות

העיקרון הוא שהצלחות קטנות מחזקות את תחושת היכולת ומעבירות מסר פנימי: אני יכול לבחור.

גם  ככל שהרצון ברור, ההכרעה קלה יותר, ככל שהאדם יודע מה הוא רוצה מעצמו הוא ממוקד יותר, אין שמחה כהתרת הספיקות

ומלמדים אותנו רבותינו, האדם נפעל כפי פעולותיו, ככל שהוא עושה הוא מחזק את כח ושרירי העשייה שלו

גם צריכים לזכור שסביבה טובה מחזקת את כח הבחירה של האדם  =סביבה טובה מגדילה את מרחב הבחירה לטובה, וסביבה רעה מקטינה אותו.

 

וכן חשוב שתהיה הכרה בקושי ולהפנים שזה חלק מהבחירה

אנשים נרתעים כשקשה להם, וחושבים שזה סימן לחולשה.

האמת: הקושי הוא המדד לכך שאנו באמת באזור הבחירה

לכן כשקשה – לא להיבהל, אלא להבין: כאן בדיוק אני מתחזק.

כמובן הרבה תפילה, תפילה להקב"ה שיעזור לנו לעשות ולהתמיד בבחירות שלנו

אם אנו רוצים להיות ממוקדים יותר באמצעות חשבון נפש אנחנו יכולים  להחליט לעשות תרגיל, תרגיל אחד כל יום.

1. לזהות בכל יום נקודת בחירה אחת בלבד.
2. לזהות איך אנו מגיבים בדרך כלל, אפשר משהו שקשור לילדים להורים לשלום בית לחברה לעבודה
3. לכתוב איך אני מגיב בדרך כלל ולרשום לעצמי איך אני רוצה ומעוניין להגיב בעתיד
4. בסוף היום – לבדוק אם הצלחתי, ולשמוח גם בהתקדמות חלקית.
5. לרשום הצלחות – הן הדלק להמשך.

וככל שהאדם יצליח יותר הוא פחות יפחד מכישלון יותר יאמין בעצמו וגם ירצה להגיע להצלחה

עד שמגיע האדם למסקנה שכן – יש לי בחירה, וזה אומר שאני יכול להיות אדם אחר, מתוקן יותר.
ההכרה הזו מחייבת לעזוב אזורי נוחות, להיפרד מהרגלים מזיקים, ולהתמודד עם פוטנציאל גדול – וזה מפחיד אבל זה גם מעצים!

 

החיים בנויים מהמון פעולות אוטומטיות.
כשאדם חי מתוך אוטומט, הוא מאבד את תחושת ה"אני בוחר. "
ואכן, להחזיר את תחושת הבחירה דורש מאמץ של שבירת הרגלים – מאבק שרבים מעדיפים לא להתחיל בו.

 

כח הבחירה הוא אחד הכוחות הכי עוצמתיים שניתנו לאדם – ולכן הוא גם מפחיד, גם מאיים, וגם מגלה את הרוחניות שבו

כח הבחירה עלול להיות מפחיד – כי הוא מסיר את כל ההגנות, חושף אותנו לגודל האמיתי, ודורש שנחיה בהתאם.
הוא מאיים – כי הוא מחייב אותנו להפסיק להסתתר מאחורי נסיבות.
והוא רוחני – כי הוא היכולת המיוחדת שניתנה לאדם לשתף פעולה עם רצון ה', לעצב את עצמו ואת עולמו.

בעלי חיים פועלים על פי אינסטינקט בלבד.

אדם שבוחר – לא פועל רק על פי תגובה מיידית, אלא מתוך שיקול דעת, מוסר, וערכים – זו פעולה שמעבר לטבע.

אם השמחה תלויה בי—אני אחראי לה. זה מפחיד אבל גם משחרר.

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.