ליהנות מהדרך: "אבא, מתי כבר נגיע לכנרת?"

בפרשת ראה התורה מצווה על איסור אכילת דם בהמה, ואף מוסיפה אזהרה בלשון תקיפה: "רק חזק לבלתי אכול את הדם".

האם תאוות אכילת הדם באמת כה חזקה עד שצריך חיזוק מיוחד? מדוע התורה מדגישה זאת כל כך?

בסיום ימי בין הזמנים והחופשות, כמעט בכל משפחה נשמע השיח הקלאסי במהלך נסיעה: הילד שואל:  "מתי כבר נגיע?", וההורה משיב: "בוא ננסה ליהנות גם מהדרך, מהנוף, מהנסיעה המשותפת, מהמקומות החדשים", וכו'.

עוד באתר:

צפו

תיעודים מרהיבים מהרחפן: הרחובות נצבעו בשחור

שמעון כץ

לקראת עצרת המיליון

הרב גלזר חושף: מכתב ראשי הישיבות נגד קודקוד

יענקל'ה פרידמן

לאורך היום

הקולות והמראות: המשדר הנרחב נמשך • הצטרפו

מערכת אמס

לקראת העצרת

"העדשה של הדור החרדי": שוקי לרר חושף סיפורים

אפי סקקובסקי ומני וקשטוק

מה עומד מאחורי הוויכוח הזה?

המסר העמוק הוא שלפי התורה, הדרך עצמה היא חלק מהמטרה, ולעיתים היא המטרה עצמה. לא רק התוצאה חשובה, אלא גם ההנאה מהתהליך.

יתרה מכך, התורה מלמדת את האדם ליהנות רוחנית מהדרך.

כאשר יהודי מקיים מצווה, הוא לא רק משלים פעולה אלא מטהר את גופו, נפשו, רוחו ונשמתו.

גם העיסוק בלימוד תורה או הכנה למצווה מהווים תהליך של צמיחה פנימית.

לכן התורה אומרת: "כי הדם הוא הנפש", הדם מייצג את תמצית חיותה של הבהמה. שתייתו מחזקת את הגוף, אך היא עושה זאת בלי מאמץ – ללא הכנה, ללא לעיסה, ללא עיכול.

זהו ניסיון לקבל את הכוח בלי לעבור את הדרך.

על פי תורת הקבלה, שתיית דם מדלגת על תהליך של "בירור הניצוצות" – החלק הרוחני שבמאכל, אותו מוציאים רק בעבודה רוחנית ובמאמץ.

איסור שתיית דם נועד ללמד אותנו לא לדלג על התהליך. אי אפשר להגיע לתוצאה בלי לעבור דרך – גם באכילה, גם בעבודת ה', וגם בחיים בכלל.

ולבסוף: ברכה וקללה אינם רק שכר ועונש.

כאשר אדם חי עם התורה, הוא חווה את הברכה עצמה בכל שלב של החיים.

הוא לא במרדף מתמיד אחרי היעד הבא  אלא לומד להיות נוכח, ליהנות מהחיים עצמם, מהתהליך, מההתקדמות.

אפילו שיחה פשוטה עם ילד בנסיעה יכולה להפוך לרגע של חינוך, להפנים את ערכה של הדרך, ולא רק של ההגעה.

מבוסס על ליקוטי שיחות – פרשת ראה.