מאה קולות: השבר והתקווה להחזרת הבנים לאביהם

 

מקור המנהג של מאה קולות

מקור המנהג הוא ממה שהביאו התוספות (ר"ה לג.) בשם ה"ערוך" (ערך ערב), וכן הביא הטור (או"ח סימן תקצ"ב), שהמנהג הוא לתקוע מאה קולות בראש השנה – כנגד מאה פעיות שיבבה אמו של סיסרא כשראתה שלא שב מן המלחמה.

ומה הקשר בין בכיית אם הגוי על בנה הרשע… למצוות תקיעת שופר?

פירוש פשוט שמסבירים רבותינו הוא שאפילו הצער של אם סיסרא על בנה הרשע מעורר בכי אצל האמא עאכו"כ שצריכה כך להיות הבנה שהקב"ה מחכה לעם ישראל…

היא מחכה לבנה הרשע עאכו"כ השכינה הקדושה מחכה לעם ישראל.

קול השופר בא לעורר, עורו ישנים משנתכם…להתעורר מההרגל, הולך בטל כישן דמי.

קול השופר הוא גם מעורר וגם מעין קול בכי, לא כדי להשאיר אותנו בייאוש אלא מבכי של כאב לחיים של תקווה.

בבכי של יאוש, אלא

אז מאה קולות –הן מאה בכיות של אם סיסרא,

הגמרא (ראש השנה לג:) –דורשת מהכתוב "יום תרועה יהיה לכם"  = יום יבבא יהא לכון…

הרי שתרועה היא קול של יבבה…

ומהי יבבה? למדנו זאת ממה שכתוב אצל אמו של סיסרא (שופטים ה, כח): "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בושש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" הרי שיבבה היא קולות של צער ושברון.

נחלקו התנאים מהי אותה יבבה:

יש מי שאומר יבבה היא ילולי יליל – כדרך אדם הבוכה בקולות קצרים ורצופים, וזהו מה שאנו קוראים תרועה.

ויש שאומר שיבבה היא גנוחי גנח – כדרך

אדם הנאנח אנחות עמוקות, וזהו מה שאנו קוראים שברים.

ולפיכך, כדי לצאת ידי כל השיטות, אנו תוקעים גם שברים וגם תרועה, ולעיתים מחברים שניהם יחד – שברים־תרועה…

נמצא שכל מהות תקיעת השופר מיוסדת על קולות של צער אנושי – יבבת אם על בנה

 

קול השופר הוא קול יבבה. זה מגדיר את מצוות התקיעה עצמה.

אבל על האדם מוטלת החובה להפוך את צערו, את שברונו, לקול של עבודה. לא להניח לכאב להיות חסר משמעות, אלא להלבישו בצורת תפילה.

כל אנחה, כל בכי, כל תחושה של חוסר אונים – כולם מתורגמים למאה קולות של עבודת ה'. העבודה היא לא לברוח מן השברון אלא להכניס אותו אל תוך העבודה…

להפוך יבבה ל"יום תרועה יהיה לכם"

אמו של סיסרא מייצגת את הצד של הטומאה, בכי של חוסר תקווה, בכי של ייאוש. ישראל לוקחים את אותו קול עצמו, אותו "יבבא", ומקדשים אותו, הופכים אותו לכאב אבל גם צעקה של אמונה… וכפי שננסה בעז"ה להסביר בהמשך

מצינו ש100 תקיעות כנגד אם סיסרא, וכן מצינו עוד קשר בין 100 תקיעות לבכי האם, במדרש תנחומא (תזריע סימן ד, וביתר ביאור באמור אות יא), שם נאמר שהיולדת בשעה שהיא יושבת על המשבר, פועה מאה פעיות עד שהיא זוכה ללדת תינוק חי. נמצא ששני מקורות ליסוד אחד – יבבת אם סיסרא ופעיות היולדת.

100 תקיעות בין  אם המקור הוא ביבבת אם סיסרא, בין אם בצעקת יולדת – המהות היא אחת: קול שבר, יבבא של כאב

ואכן היסוד של תשובה הוא שברון לב

לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה

הלב נפתח כאשר הוא  נשבר, כי אז נפסקת השאננות.

אם סיסרא – מגדירה לנו מהו קול שבור – יום תרועה יום יבבא

יולדת – מגדירה לנו את המשמעות: השבר מוליד חיים.

השופר הוא קול שבור, אבל כזה שמוליד חיים חדשים.

 

בתפילת מוסף אנו אומרים: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים".
מבאר המשך חכמה: לא נאמר "יום בריאת עולם", אלא "יום הרת עולם  – "כיום שבו העולם כולו הוא כעובר במעי אמו… ראש השנה הוא יום הלידה המחודשת של העולם. כל באי עולם עומדים אז כעוברים לפני הקב"ה, אם לחיים אם למוות….

= מאה הקולות שאנו תוקעים הם הדימוי השלם של לידה

כל קול הוא לא רק קול של צער וגעגועים לדביקות בהקב"ה, אלא זהו קול של חבלי לידה קול של לידה,

אמנם  קול השופר הוא קול שבור, יבבת אנושות, קולות של כאב.

אבל תכלית העבודה היא להפוך את קול השבר לקול של לידה, לתקווה ולחיים.

ומכאן גדר התקיעה, זה לא רק "קול" טכני, אלא זו צעקת נפש אנושית

ממצב של כמעט סוף חיים אל אפשרות של חיים מחודשים.

רבנו סעדיה גאון מנה את טעמי השופר, ואחד הטעמים הוא כפי שכתב, כשנשמע קול השופר נירא ונחרד ונשבר לפני הבורא  כי טבע השופר להרעיד ולהחריד, כמו שכתוב (עמוס ג, ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"

וכן כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו – עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

לכן תוקעים כל חודש אלול, כדי לעורר את ישראל שישובו בתשובה…

האדם הוא לא רובוט, אי אפשר ללחוץ על כפתור והוא מיד 'מרגיש חווה ועושה'…לא!!

האדם איננו מלאך,  הוא בנוי מהרגלים, דפוסים, יצרים וכוחות נפשיים שהוטבעו בו במשך שנים.

אי אפשר "ברגע אחד" להפוך דף ולמחוק את הכול. גם אם יתעורר בהתלהבות גדולה בראש השנה, ביום הדין – אם לא תהיה לו הכנה, הכנה של שינוי הרגלים,  ההתרגשות של תחילת יום ר"ה = תתפוגג והוא ישוב לאחור. לכן התורה וחז"ל הדריכו אותנו שתשובה אמיתית נעשית בתהליך הדרגתי.

הרמח"ל (ב"מסילת ישרים" פרק ג–ד) כותב שהאדם מטבעו מתרגל, וללא התבוננות מתמדת הוא נמשך אחר ההרגלים הישנים. לכן ההכנה לאלול היא כמו התעוררות מתמשכת, שמרככת את שכבות ההרגל ופותחת מקום לחדירה של אור חדש אל תוך נפש האדם

ההבדל בין מי ששומע שופר פתאום בראש השנה בלי הכנה, לבין מי ששומע חודש שלם – הוא הבדל תהומי. הראשון מתעורר בהתרגשות עצומה אך התעוררות רגעית וחוזר לשגרה… והשני עובר תהליך של חינוך הנפש, הכנה הדרגתית, יצירת כלים פנימיים לקלוט את האור… הוא פתח את הלב

 

התשובה איננה "החלטה חד פעמית",  ולא כפתור שלוחצים עליו, אלא בניית מסלול:

קול השופר הוא קול של יקיצה – קריאת השכמה לנפש הישנה, צעקה המנערת את האדם מן ההרגל והשגרה, קול שובר ומרעיד עד שתתנער הנשמה ממיתה לרחמים.

בילקוט שמעוני (תהלים קב, רמז תשצ"ג) כתוב 'עם ישראל שבאים בראש השנה וביום הכיפורים כמתים במעשיהם, ומתפללים לפני המקום – והקב"ה בורא אותם בריה חדשה'

הרי שראש השנה אינו רק יום של חשבון – הוא יום של בריאה מחודשת  יום שבו הנשמה נולדת מחדש, יום שבו האדם נכתב ונחתם מחדש לחיים.

אז השופר הוא קול היולדת – קול השברון, קול הסכנה, קול הצעקה. והכל למען התקווה של לידה, לידת העולם מחדש, היום הרת עולם

 

מה ראה הכתוב ללמדנו את מהות השופר מיבבות אם סיסרא, רשעה גמורה, ועוד לחבר זאת למאה פעיות של יולדת?

והנה פלאי פלאות גילה רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק לראש השנה אות י"ג): אותן מאה יבבות שיבבה אם סיסרא, אינן רק בכי של טומאה, אלא היו בבחינת חילוץ הניצוץ הקדוש של נשמת רבי עקיבא שהיה טמון בסיסרא.
יעל הביאה את סיסרא אל האוהל שלה, והיא גם הרגה את סיסרא, היא הוציאה משם את הנשמה הקדושה שנועדה להופיע ברבי עקיבא. והקליפה אם סיסרא, באיבוד אותו ניצוץ, זעקה ויבבה מאה יבבות.
ומעתה מובן: מאה קולות השופר הם לא רק כנגד בכי הגעגועים של האם לבנה ההרוג אלא גם –  כנגד השחרור של ניצוץ הקדושה מן הטומאה.

כאן נפתח צוהר לעומק עצום, סוד גלגול נשמת רבי עקיבא מתוך סיסרא ויעל, והקשר למאה קולות השופר

סיסרא שר צבאו של יבין מלך כנען היה בן שלושים שנה כאשר כבש בכוחו את העולם. הוא היה גיבור גדול אשר בקולו האדיר היו חיוֹת השדה קופאות במקומם ('ילקוט שמעוני' ספר שופטים פרק ד), ולא היה לפניו עיר שלא הפיל את חוֹמתה ('דברי שלמה' לר' שלמה שלם דרוש לפרשת וירא דף יג ע"א). וכאשר גברו עליו ישראל במלחמה, הוא נס ברגליו אל אוהל של יעל,

יעל התישה את כוחו ולבסוף הרגה אותו,

יעל עשתה תשועה גדולה לישראל

יעל הכתה את סיסרא בראשו והוציא ממנו את נשמת ר' עקיבא

כל הדברים בעולם מתקיימים על ידי 'נִיצוֹצוֹת קְדוּשָּׁה' שיש בהם כפי שנאמר "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם" (נחמיה ט, ו) ('פתח עינים' להחיד"א על גמ' סנהדרין דף צו ע"ב בספר ד"ה ואף מבני בניו), ואצל הרשעים 'ניצוֹצוֹת הקדוּשה' נמצאים בראשם ('מראית העין' להחיד"א על גב' מסכת עבודה זרה דף ד ד"ה ואריב"ל כל מצות שישראל). כך היה עם עשו הרשע שהיו בראשו 'ניצוצות קדוּשה' ומטעם זה יצחק היה אוהבו שנאמר "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח), כלומר שהיה אוהבו כדי להוציא את בולעו מפיו, הם ניצוצות הקדוּשה ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' על הפטרת פרשת בשלח דף קנט ע"א ד"ה באשר כרע שם נפל). וכאשר עשו הרשע ביקש לעכב את קבורת אחיו יעקב בטענה שהוא עצמו צריך להיקבר במערת המכפלה מקום קברי אבותיו ולא יעקב שכבר קבר שם בחלקו את לאה אשתו, ראה חוּשִׁים בן דן שעשו הרשע מעכב את קבורת סבו לכן הוא הכה אותו בראשו ומחמת כן נפלו עיניו של עשו (גמ' סוטה דף יג ע"א) ועמהם כל ראשו, והתגלגלו ונקברו יחד עם האבות במערת המכפלה ('מראית העין' להחיד"א על גב' מסכת עבודה זרה דף ד ד"ה ואריב"ל כל מצות שישראל, 'מראית העין' מסכת יבמות דף קג ע"א ד"ה ואולם הדרך השני). וזכה עשו הרשע שראשו יקבר במערת המכפלה בזכות 'ניצוצות הקדוּשה' שהיו בו ('צמח דוד' על הפטרת בשלח דף קנט ע"א  ד"ה באשר כרע שם נפל).

וסיסרא שר צבא יבין מלך כנען היה גלגול של עשו הרשע ('צמח דוד' על הפטרת בשלח דף קנט ע"א). וגם בראשו היו נמצאים 'ניצוצות קדוּשה' כמו שהיו בעשו הרשע ('מראית העין' להחיד"א על גמ' מסכת עבודה זרה דף ד ד"ה). יעל ידעה ברוח הקוֹדש על הניצוצות שיש בראשו מצד עשו שהוא גלגולו לכן נתנה לסיסרא לאכול "חֶמְאָה" (שופטים ה, כה) שהיא גמטריא 'מוֹחַ' כנגד הניצוצות שבמוחו ('אמרי נועם' על מועדי השנה לראש חודש אדר).

=מאותם ניצוצות שהיו בראשו של סיסרא יצא ר' עקיבא בן יוסף

ועל ר' עקיבא אמרו רבותינו כי מבני בניו של סיסרא התגיירו ולמדו תורה בירושלים (ראה גמ' סנהדרין דף צו ע"ב) ובדקדוקי סופרים כתוב שהיה זה ר"ע

וזה נרמז בפסוקים "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה"

"אֹהֲבֵי ה'" זו יעל

וכן ראשי התיבות "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" יוצא 'ראש' לפי שהיו ניצוצות בראשו של סיסרא,  (אוהבי שנאו רע – בלי שם השם)

"שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו" – לשון רבים, כנגד נפש יעל וכן נפש ר' עקיבא שיצאה מניצוצות הקדוּשה שבראשו.

"מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם" – זה סיסרא

ואחר כך נאמר "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" – סופי תיבות 'ר' עקיבה' (בגמ' ירושלמי ברכות דף נד ע"ב הלכה ר' עקיבא נכתב עם האות ה')

הרי לפנינו דבר פלא: דווקא מתוך הטומאה הקשה ביותר, מתוך אויב מושבע, נשלף ונחצב ניצוץ קדוש עד אין קץ – רבי עקיבא, עמוד התורה שבעל פה.

כתוב בפסוק (שופטים ד, טו)"ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב, לא נשאר עד אחד".

בפשט: לא נשאר אף אחד, חוץ מסיסרא.

אבל המגלה עמוקות (ואתחנן אופן פ"ח) רומז: לא נשאר עד אחד – שנשאר "אחד" נסתר, הוא ניצוץ נשמת רבי עקיבא.
על רבי עקיבא נאמר  בגמרא(ברכות סא:)  שהיה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד  הרי שראשית ניצוצו טמון ב"עד אחד" שנשאר מסיסרא, וסופו – נשמתו יוצאת בקריאת "אחד. "

 

 

אז רבי עקיבא עובר מאחד לאחד

ראשיתו – עד אחד של סיסרא = ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב, לא נשאר עד אחד

ואחריתו –של ר"ע=  אחד של קריאת שמע.
להפוך את החושך לאור, את הקליפה לעמוד התורה.

ולכן אם סיסרא בכתה מאה יבבות – בכי של איבוד הניצוץ. אלו היו מאה קולות של כאב הקליפה על שאיבדה את נשמת רבי עקיבא (פרי צדיק ר"ה י"ג).

רבי עקיבא עצמו דרש (מכות כד:) "אשריכם ישראל…לפני מי אתם מטהרים" מי יכול להוציא טמא מטהור…אחד! זה הקב"ה שהוציא את אחד – ר"ע מסיסרא….ומי כמו ר"ע – מתוך החורבן רואה את הבניין.

גם ששועל בבית קודש הקודשים הוא רואה בשיא החושך את שיא האור שעוד יגיע.

כך גם בעניין נשמתו של ר"ע מגיעה מסיסרא לעם ישראל.

נשמתו עצמה באה מתוך החושך, ולכן יכול היה לגלות את כוח התשובה המהפך את הכול.

זה עומק המאה יבבות של אם סיסרא  – צעקת הקליפה שאיבדה את הניצוץ.

ניגש אל השלב הבא.

החיד"א (ראש דוד, אמור) מבאר: ישראל – נקראים בנים, ועל כן ה' מתייחס אליהם כאב לבנים. אב, אם מחל על כבודו – כבודו מחול. ממילא גם אם חטאו בניו, יכול למחול להם. (השיבנו אבינו לתורתך)
אבל אומות העולם – הם עבדים למלך. ומלך, אם מחל על כבודו – אין כבודו מחול. לכן תשובת אומות העולם אינה מתקבלת

 

וישנה מחלוקת – בין רבי יהודה ורבי מאיר

במסכת קידושין (לו.) נחלקו:

• ר' יהודה: "בנים אתם לה' אלוקיכם" – רק בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים.
• ר' מאיר: "בין כך ובין כך קרויים בנים".

נמצא שלפי ר' יהודה – אם חטאו, אין להם מעמד של "בנים", ממילא דינם כעבדים מול מלך. ולפי ר' מאיר – גם בשעת חטא עדיין הם בנים, ויש לאב זכות למחול להם.

ואם סיסרא מפחדת שעם ישראל קרוים בנים, כי תמיד יש להם קשר עם הקב"ה, אבל אם הם עבדים אפשר לפגוע בהם, כי מלך – הקב"ה מלך מלכי המלכים שפגעו בכבודו אינו מוחל על כבודו, אבל אבא כן ומי מגלה שעם ישראל הם 'בנים' זה ר"ע!

ולכן היא כ"כ בוכה אם את הניצוץ של ר"ע עם ישראל לוקחים…

ר"ע הוא בעצמו היה ע"ה גמור עד גיל ארבעים, והיתה בו שנאת תלמידי חכמים, ובכל זאת נהפך לעמוד התורה.

הוא בעצם החיים שלו – ממחיש את הכוח של "בין כך ובין כך קרויים בנים" –גם מי שהיה שקוע בחושך במשבר, הוא עדיין בן, ויכול להתרומם.

בראש השנה אנו עומדים לפני ה' כעבדים לפני מלך, לדין. מצד מידת הדין – כמלך, אין למחול על כבודו.
אבל מאה קולות השופר, שמחברים אותנו ליסודו של רבי עקיבא, מעמידים אותנו לא כעבדים, אלא כבנים. ואז – אב שמחל על כבודו, כבודו מחול.

לכן תקיעת מאה קולות ביום זה היא מעשה של אמונה – שאנחנו בנים, גם אם איננו נוהגים מנהג בנים.

לכן אנו זוכרים את בכיית אם סיסרא…כי היא בוכה על כך שעם ישראל קבלו את נשמת ר"ע כפי שנראה בהמשך שהם תמיד 'בנים'.

ר"ע מגיע מהגרים וגם ר"מ הוא מיוחס לנירון קיסר…גם הוא מגיע 'מהחושך' הגדול והם אומרים בין כך ובין כך עם ישראל קרויים בנים.

 

ר' יהודה דורש: "בנים אתם" =בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים- כלומר עושים רצונו של מקום  שומרים מצוותיו – אזי נקראים "בנים"

רבי מאיר חולק ואומר  בין כך ובין כך קרויים בנים.

לפי ר' מאיר – ה' כביכול אב  ואם מחל על כבודו – כבודו מחול. ממילא, גם חוטא גמור יכול לשוב, כי הקב"ה מקבלו כבנו.

לפי ר' יהודה – ה' מתגלה כ"מלך" לחוטא שאינו נוהג מנהג בנים. וכיוון ש"מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול" (קידושין לב.), לכאורה אין מקום לתשובה שלמה.

 

רבי יהודה ורבי מאיר הם מחמשת התלמידים שנותרו לר"ע אחרי שנפטרו 24 אלף התלמידים שלו.

 

וכמו מי הוא פסק הלכה?

הוא פסק כמו ר"מ

איפה רואים את זה?

כתוב בגמרא ב"ב

שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו כדי שניצול אנו מדינה של גיהנם (על ידי נתינת צדקה לעניים).

אמר לו טורנוסרופוס אדרבה זה מה שמחייב את הנותנים ללכת לגיהנם.

אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך … כעס עליו! ואתם קרויים עבדים שנאמר לי בני ישראל עבדים…אז מה אתם מאכילים את מי שהוא בבית האסורים של 'העניות'?

אמר לו רבי עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבש אותו בבית האסורים וציווה עליו שלא להאכיל אותו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו… ואנחנו קרויים בנים =כמו שכתוב, בנים אתם לה' אלקיכם אמר לו גם בגלות, אפילו שיש לנו ייסורים, ולמה יש ייסורים, למה יש עניות, אין ייסורים בלא עוון, הווה אומר שאם יש ייסורים זה בגלל שקדם לזה עוון, ואם כך הייסורים הם סימן לעוונות ובכל אופן אומר ר"ע אפילו אם אנו לצערנו עם עוונות, אנו עדיין קרויים בנים

= גם בגלות אנו נקראים בנים למקום וזו ההכרעה של רבי עקיבא כמו רבי מאיר שבין כך ובין כך קרויים בנים.

יש שאומרים שכל המח' בין רבי מאיר לרבי יהודה היא  לפני שהם נעשו התלמידים של ר"ע אבל אחרי שמתו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא כמו שכתוב בגמרא (יבמות סב) הם נפטרו כי הם לא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולימד אותם

ומי הם?

רבי מאיר

ורבי יהודה

ורבי יוסי

ורבי שמעון

ורבי אלעזר בן שמוע

והם הם העמידו תורה

אפשר מה שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בעניין בנים למקום היה לפני שנעשו תלמידיו של רבי עקיבא אולם אחרי שנעשו תלמידיו ושמע רבי עקיבא על מה שנחלקו בכך הנה בהיותו רבו של רבי מאיר ירד לסוף דעתו לכן הכריע להלכה כרבי מאיר (באופן כללי אין הלכה כמו ר"מ כי לא ירדו חכמים לסוף דעתו) שאפילו כשאין עושים רצונו של מקום קרויים בנים והביא ראיה לכך ממה שצוה הקב"ה לתת צדקה לעניים אפילו בזמן הגלות ואחרי שפסק רבי עקיבא למטה בארץ הלכה כרבי מאיר קבעו גם בשמים הלכה כרבי מאיר שבין כך ובין כך קרויים בנים ולכן תמיד הם יכולים לשוב בתשובה  – השיבנו אבינו לתורתך כי הם תמיד בנים אפילו אחרי שהם חוטאים

 

הלכה כרבי מאיר שבין כך ובין כך קרויים בנים וכאשר שבים ישראל בתשובה על עוונותיהם מוחל להם הקב"ה כדין אב שמחל על כבודו שכבודו מחול

ולכן אומר ר"ע על כפרת העוונות ביום הכיפורים (יומא פה) אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים

שהקב"ה מטהר את ישראל מכל העוונות מצד היותו אביכם שבשמים

וכך נאמר במשנה ר"ע אומר חביבין ישראל חיבה יתרה נודעת להם שהם תמיד בנים, אפילו בגלות נקראים בנים

זה עומק הרעיון שתוקעים בשופר מאה קולות כנגד מאה יבבות שיבבה אם סיסרא כשהוציאה יעל מהקליפה את נשמת רבי עקיבא שהרי תכלית התקיעה בשופר היא להתעורר בתשובה

והתשובה היא אל 'האבא' וזו שיטת ר"ע!!

ומזה מפחדת אם סיסרא…

 

לכן אנו תוקעים בשופר מאה קולות כנגד מאה יבבות שהיו ביטוי לצער איבוד נשמת ר"ע מסיסרא והעברת הנשמה שלו לעם ישראל

כדי לעורר את זכותו   שאפילו בשעת החטא קרויים בנים ולכן אפשר לשוב בתשובה.