בן סורר ומורה נהרג; במה אשמים ההורים? | צפו

בפרשת כי תצא אנו למדים על דין נורא ומלא תוכן,  בן סורר ומורה. התורה מתארת נער בתחילת דרכו, שסטה מדרך הישר, אינו שומע בקול אביו ובקול אמו, ובוחר בחיים של זולל  וסובא . דינו – סקילה באבנים. אין זה עונש רגיל על חטא מסוים, אלא גזירה אלוקית: "נידון על שם סופו" – שלא יידרדר יותר ויותר עד שיהפוך להיות גרוע הרבה יותר בבגרותו

יש מעשים קטנים שנראים פעוטי ערך – עוד כוס יין, עוד חתיכת בשר – אבל כשאדם נותן למידותיו לשלוט בו בתחילת דרכו, הוא משרטט לעצמו מסלול של חורבן. לפיכך התורה מגלה לנו עד כמה אחריות כבדה רובצת על האדם בתחילת חייו – ועל ההורים בתחילת חינוך ילדיהם.

בן סורר ומורה אינו נידון רק אם אביו ואמו ניסו ללמדו ולהחזירו למוטב דיברו אליו בתוכחה יעילה, והראו לו דוגמא חיה של חיים נכונים. אין די בלומר לילד "עשה כך". אלא ההורים מצווים לחיות בעצמם את הדרך, לשדר אמונה, דבקות, מחויבות לעבודת השם.

אורח חיים מלא ענווה ויראת שמים. רק כך יש לילד סיכוי לשמוע בקולם.

בעלי המוסר והחסידות לימדו אותנו כי האדם אינו יצור של החלטות רגעיות, אלא של הרגלים.

כל מחשבה ומעשה חוזרים יוצרים "מסילה" בנפש. בן סורר ומורה – מסלולו כבר נחרט במסילות של זולל וסובא. לכן התורה קובעת מה יהיה דינו, בעודו בתחילת דרכו, לפני שההרגל יתפוס אותו לגמרי.

כתוב בגמרא – אין בן סורר ומורה אלא אם אביו ואמו "שווים בקול, במראה ובקומה". ופרשו חכמים: מאחר שהתורה אמרה "איננו שומע בקולנו" – צריך שתהיה התאמה מוחלטת ביניהם.
מכאן הסיקו רבי יהודה ורבי שמעון: אין ולא היה, לא היה ולא עתיד להיות.  היות והתנאים האלה אינם מציאותיים, לכן לא היה ולא יהיה אלא הפרשה נכתבה למען: "דרוש וקבל שכר".
התורה רצתה להבליט את הרעיון – של מגמה וכוון בחיים של האדם. ההתחלה הקטנה שעלולה להידרדר לידי סוף נורא

האדם נמדד לא רק לפי מה שעשה אלא לפי המגמה, הנטייה, הדרך שבה הוא בוחר. אם לבו נמשך אחר תאווה בלי גבול, אם מחשבותיו נחרטות שוב ושוב במסילה מסוימת – אין צורך שיחטא בפועל. הוא כבר נחרט, כבר יצא למסילה, והסוף ידוע מראש.

התורה מלמדת אותנו שאסור לזלזל בתחילת דרך. עוד מעט יין, עוד מעט אכילה – יכולים להפוך מסלול חיים שלם. וכמובן גם בדרך החיובית עוד מעט תפילה, עוד מעט תורה, עוד מעט תיקון – יכולים להפוך מסלול חיים שלם.
אם התורה הק' כתבה דין שלא היה ולא עתיד להיות, מכן סימן ועדות נאמנה שהקב"ה רוצה שנעסוק, נדרוש ונעמיק ונתחמם ברעיון של בן סורר ומורה של כח ההרגלים

בגמרא כתוב (סנהדרין סח–סט) שכל תקופת "בן סורר ומורה" היא שלשה חודשים – מראשית הבר־מצוה ועד שלושה חדשים אחריה. למה קבעה התורה דווקא חלון צר של שלושה חדשים?

בספר החינוך (מצוה רמח) ביאר יסוד נשגב: בחר הקב"ה להזהיר את הנער בתחילת עמידתו על דעתו, בראשית ימי חובתו, לבל ירבה באכילה ושתיה… כי רוב חטאות בני האדם נובעים משפע גופני, מהתמסרות לתאוות החומר כמו שכתוב,  "וישמן ישורון ויבעט. "
התורה מלמדת שמאבק חשוב מתחיל בשולחן. איך אוכל האדם? איך הוא שותה? האם הוא שולט, או נשלט? זהו סימן דרך לעתיד

חז"ל אמרו (ברכות לב.):  מי גרם לך שתבעט בי? כרשינין שהאכלתיך . ובלשונם החדה:  מלא כריסא – זני בישא.

כאשר הבטן מלאה, השכל נרדם, המידות משתבשות, והלב נסחף אחרי תאוות. הנאה והרבה אשמה אח"כ.

התורה שמה דגש, האכילה יכולה להיות קדושה, אבל גם יכולה להיות ראשית קלקול המידות, ראשית קלקול המידות מתחיל מן הכרס.

מי שלא לומד גבול באכילתו – לא ידע גבול במעשיו.

האדם נבחן לא רק בבית הכנסת אלא בשעת אכילתו.

האם הוא אוכל כתאווה, או שהוא אוכל "כדי שיהיה כוח לעבודת ה'". כשאדם מעלה את האכילה לשם שמים – הוא מכניע את יצרו ומקדש את חייו. אך אם האכילה עצמה נעשית מרכז חייו – מיד מדרדר הוא למצב של "זולל וסובא. " הוא גם מרגיש אשמה ותסכול כמה הוא היה נגרר ולא שולט הוא נשאב ונשלט על ידי אכילה רגשית, אכילה מעייפת מתסכל ומאכזבת

הבן סורר ומורה הינו רק תקופה של שלושה חודשים, פרשת כי תצא קוראים בחודש אלול, באלול אנו ניצבים בפתח של  שנה חדשה. זהו חלון צר של ניסיון לשנות הרגלים, לשנות מעשים לשנות גישה לעשות מהפכה על ידי שינויים קטנים.
כשם שבן סורר נידון "על שם סופו" – כך כל יהודי נידון בראש השנה על פי הכיוון שבו הוא פותח את דרכו. וזה לטובת האדם

ספר החינוך מתאר שהמזון הוא "עיסת החומר", ואילו ההתבוננות במושכלות, ביראת ה', בקיום המצוות – היא "עיסת הנפש". ושני אלו הפכים גמורים. כאשר עיסת החומר גוברת, הנפש נחלשת.

בביטוי "עיסת החומר" שמופיע בספר החינוך  הכוונה היא החומריות של האדם – הגוף, וצרכי האכילה – נמשלת לעיסה.

כשם שעיסה היא גוש מעורב של קמח ומים שנלוש ונעשה גוף אחד, כך גם הצד החומרי שבאדם מורכב מכל כוחות הגוף, הדחפים והצרכים, ומתעצב לגוש אחד של "חומר". כמו העיסה שהיא ערבוב של קמח ומים כך הגוף הוא כמו ערבוב של גוף חומר תאוות רגשות צרכים רצונות שאיפות תסכולים  – עיסה זה ערבוב… והאוכל מעסיק את המערכת המורכבת של הממד הגופני, עיסת הגוף.

לעומת זאת, "עיסת הנפש" היא ההתבוננות במושכלות, ביראת שמים ובקיום המצוות – כל מה שמרומם את האדם לצד הרוחני

עיסה זה סמל המורכבות, הכוחות השונים, וההתבוננות במושכלות היא עיסת הנפש כלומר הרגשות התחושות הרצונות והשאיפות הכל מכוון לענייני הרוחניות.

ספר החינוך מלמד שהחומר והנפש הם כמו שתי "עיסות" הפוכות: אם עיסת החומר מתגברת – עיסת הנפש נחלשת, ואם עיסת הנפש מתגברת – היא מצמצמת את עיסת החומר. לכן, הוא מבאר שהריבוי באכילה ושתייה מחזק את "עיסת החומר" ומחליש את כוח הנשמה.

היסוד הוא  האם הגוף ישלוט בנפש, או שהנפש תרומם ותכוון את הגוף.

לכן אומר  שלמה המלך (משלי י"ג, כה): "צדיק אוכל לשובע נפשו" – לא לשובע גופו.
האכילה, כשהיא לצורך הנפש, הופכת למעשה קודש; אבל כשהיא למילוי החומר, היא מחלישה את עוצמת הנפש

ומכאן אל עומק נוסף במיוחד קשור לדור שלנו

חז"ל מתארים שההורים מייסרים את הבן ולא נשמע להם. למה? מפני שמראש לא העמידו לו גבולות. במקום אהבה מחנכת – נתנו רחמים מפנקים.
יש כאן טעות חינוכית, פעמים הורה חושב שהרחמים האמיתיים הם לתת לילד כל מה שירצה, לחסוך ממנו כל אתגר, אבל רחמים כאלו אינם מגלים אהבה, אלא חולשה.

ילד שמקבל פינוק יתר גדל ללא חוסן נפשי. הוא לומד שהעולם קיים כדי לספק את צרכיו המידיים, שהקושי הוא אויב, ושאין לו יכולת לשאת תסכול, זה נזק לילד.

מצד שני כאשר הילד לא נבהל מהכאב ומבין שהתסכול הוא הבסיס לצמיחה, כי התסכול אומר שהדרך שניסת מה שניסת זה לא עבד ולכן צריכים ללמוד למצוא דרך אחרת, זו הדרך הבריאה

כשילד פוגש גבול, לומד לדחות סיפוק, לומד להמתין – הוא בונה שריר פנימי של סבלנות ושליטה עצמית. בהיעדר אתגרים – אין לו כלי נפש להתמודד עם מציאות

כאשר ההורים לא מעמידים גבולות – הממד הבוגר והאחראי של הילד אינו מתפתח, הילד נשאר עבד לדחפים וליצרים הילד לכאורה חופשי – אבל בפועל משועבד לדחפיו…הוא לא חופשי הוא פשוט משחרר ממד אחד בנפש שלו, את ממד הדחפים והיצרים.

אבל הוא גדל חסר מצפון חסר ערכים חסר שרירים נפשיים.

אהבת הורים לילדים לא  נמדדת רק ברכות אלא ביכולת להציב גבול. רחמים שאינם מחוברים לגבול – הם פינוק הורס

אהבה מחנכת היא זו שאומרת לילד: אני אוהב אותך מדי מכדי להרוס אותך בפינוק. אני נותן לך אתגר, אני מאפשר לך להתאמץ, כדי שתהיה אדם שלם.

בן סורר ומורה – זו בדיוק תוצאה של רחמים לא נכונים

דין בן סורר ומורה נוגע הוא נער שמורגל בהיעדר גבולות – הופך לסורר ומורה. הוא זולל וסובא, אינו מסוגל לשמוע בקול הוריו, כי הוריו לא ידעו להציב את קול התורה, קול הגבול. התורה זועקת כאן.

אם תרחם עליו ברחמים לא נכונים – סופו שתהרוס אותו.
ההורים צריכים לבטא רחמים שבונים, לא רחמים שמחלישים.

רחמים שאינם מחנכים – הם ויתור שמחליש את הילד.

כאשר הורים מזינים את ילדיהם ברחמים ללא גבול – בסגנון של אל תבכה, אל תסבול, אל תתאמץ, אל תתלונן רק תקבל עוד ממתק עוד סרטון עוד חוויה שאנו ההורים נעשה בשבילך…  ההורים משדרים לילד מסר סמוי: אתה חלש. אתה לא מסוגל להתמודד

הילד מפנים וגדל עם תחושת תלות עמוקה. הוא לומד שכל אתגר הוא איום, וכל קושי הוא בלתי נסבל. הוא לא יודע להתמודד עם רגשות.

ההורה "מגן עליו", אבל בעצם הוא שותל בו פחדים, חוסר אמונה בכוחותיו

התפתחות בריאה מחייבת סף תסכול  ילד שגדל בלי ללמוד לדחות סיפוקים, בלי להתמודד עם "לא" – לא מפתח את שרירי הנפש.
כשהוא יפגוש את המציאות – בית ספר שלא מוותר, חבר שלא מסכים, מורה שמבקר אותו, או מעביד שלא מתרשם – הוא יתפרק. זה הרגע שבו ההורים ייבכו… כי הילד ש"רחמו עליו יותר מדי" מתגלה כחלש וחסר חוסן…הרחמים פגעו בעתיד, לכן נידון על שם סופו…כי הוא לא למד לאהוב את האתגרים לאהוב את העמל

 

כמו שיש בנפש יצרים רצונות וצרכים כן יש בנפש צורך לערכים מטרות שאיפות יש צורך בנפש לתת ביטוי ליצרים ויש גם צורך לדחות לחסום ולהתגבר על יצרים, 'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי' הכוונה היא כאשר לא יודע האדם לייצר את האיזון בין היצרים והערכים במסגרת התורה וההלכה

כשההורים אינם מציבים גבולות אלא מרחמים תמיד, הילד אינו מפתח "מצפון פנימי". אין לו קול פנימי של "מותר–אסור", "טוב–רע". הוא מתרגל שהכול מותר וכל 'אסור הוא אסון'.

פינוק נראה כדבר שמגיע מלב טוב מאהבה של ההורים,  ההורים בתמימותם רק  רוצים שילד "לא יחסר כלום". אבל הילד מתרגל שהכול מגיע לו. כשהוא נתקל בעולם שאינו מחלק מתנות – הוא כועס, מתוסכל, מרגיש מקופח. לא פעם דווקא ילדים מפונקים גדלים מלאי שנאה ותלונה. הוא לא מקופח הוא פשט למד כללי חיים שאם לא מפנקים אותו ונותנים לו הוא מקופח, הוא מגיב לחינוך ולהרגלי החיים שהוא קיבל, הרגלי חיים שנובעים מהפחדים של ההורים לאפשר לילד לחוות את החיים על כל היופי והאתגר שיש בחיים.
ואז מתעוררת הטרגדיה: ההורים בכו בילדותו אם נפגע; כשהוא גדול – הם ימשיכו לבכות… כי הילד יטיל עליהם אשמה, ינתק קשר, או ידרוש מהם לנצח להיות "משרתים לרחמיו ", וההורים לא יצליחו וגם אם כן זה אף פעם לא יהיה מספיק…

הורה שרוצה בטובת הילד, חייב לזכור  רחמים בלי גבול הם אכזריות עטופה ברוך  אהבה בריאה היא חיבוק עם גבול, חום עם גבולות ברורים, נתינה עם דרישה. דווקא ילד שגדל עם גבולות – מרגיש יציבות פנימית, ביטחון, יכולת לעמוד בעולם.

חז"ל אמרו (סנהדרין עא:) כי אין נעשה בן סורר ומורה אלא אם ההורים דומים בקול במראה ובקומה

בהשקפה ראשונה דבר זה נראה רחוק מן המציאות ואף מיותר: וכי יעלה על הדעת שזו סיבה מעכבת בדין סורר ומורה?

והמהר״ל מפראג (חידושי אגדות שם) מגלה לנו את סוד הדברים. יש כאן הוראה עמוקה בהבנת מהות החינוך והשפעת ההורים על ילדיהם.

כדי שחינוך יעמוד על מכונו – על ההורים להיות בעלי אחידות  הדימוי ל"קול, מראה וקומה" אינו רק תיאור חיצוני, אלא ביטוי לשלמות ואחדות  ההורים הם פועלים בשת"פ.

אם יש להורים שפה שונה, מסרים סותרים, הילד מקבל בלבול וסתירה אם ההורים בגישה דומה או גם אם אין להם גישה דומה אבל הם מגיעים לפשרות למען האווירה והרוגע בבית, זה בעל ערך עצום

אם אין שת"פ בין ההורים, והילד נעשה בן סורר ומורה, הוא לא נידון כ'בן סורר ומורה' שהוא אחראי למה שהוא בחר, אלא גם ההורים אשמים, ולכן הוא לא נידון בשם בן סורר ומורה כי הוא מושפע מהאווירה הקשה שהייתה בבית

מכאן נלמד, שאין אהבה לילד מתבטאת רק בריבוי פינוקים או בהיעדר גבולות – אלא ביכולת של ההורים להעמיד יחד חזית אחידה, הילד זקוק ליציבות ולבהירות, והוא סופג לא רק את מה שמדברים אליו, אלא את עצם השותפות שיש בין ההורים

חינוך ואווירה של ביטחון בבית זה לא רק אוסף הוראות, אלא הקרנת אחדות פנימית. כאשר הקול, המראה והקומה של ההורים הם "בקו אחד", מתעצב בלבו של הילד קו פנימי יציב. ואם חלילה יש פערים, סתירות, או ניגודים בין ההורים – גם אם לא במילים אלא בתחושות – הילד עלול להיות מובל לבלבול, ולחפש לעצמו נתיבים עקומים

כאשר ההורים מצויים במריבות, ואין קול שווה בבית

האב אומר דבר אחד, האם אומרת דבר אחר, או שמא לא אומרים כלל – אלא משדרים מסרים סותרים דרך צעקות, שתיקות נעלבות או עוינות סמויה.

הילד לומד שאין לו "קרקע יציבה". הוא לא יודע למי להאמין, למי להקשיב, ומי באמת מהווה עבורו דמות סמכותית.

ואז הילד חווה חרדה בסיסית –  כי  ילד זקוק לבית כאל "מקום בטוח". כשהבית רווי מתחים, הילד לומד שאין לו בסיס מוגן בעולם. זה מוליד חרדות, תחושת חוסר שליטה, ולעיתים אף התפתחות של תגובות גופניות (כאבי בטן, קשיי שינה  ועוד).

זה פוגע בביטחון עצמי – כשאין שפה אחת ברורה, הילד מפנים מסר שאולי הוא עצמו הבעיה. הוא חש שהוא "תקוע באמצע", שאולי בגללו ההורים רבים. תחושה זו מחלישה את הערך העצמי.

קשיי ויסות רגשי – הילד רואה שהדוגמה של בית זה מריבות אימפולסיביות ותגובות מהירות לא מחושבות… לכן הוא לומד לפתור קונפליקטים בכעס, בהאשמה או בבריחה – ולא בדו שיח

החידוש הגדול הוא שעדיף הורים עם שלום בית – גם אם לא "מחנכים מצוין"

אין הורה מושלם שיוכל לחנך ילד לתורה, ליראה ולמוסר אם האווירה בבית הרוסה… כי המסר החינוכי העמוק ביותר איננו המילים – אלא המרחב שבו הילד חי.

שלום בית יוצר קרקע נפשית בריאה  ילד שגדל בבית רגוע, גם אם ההורים אינם "מחנכים דגולים", יש לו בסיס של ביטחון, שקט פנימי, ויכולת להאמין בעצמו ובאחרים.

לעומת זאת חינוך מתוך מריבה, גם אם הורה מסוים יודע לדבר יפה, לנסח ערכים ולתת הדרכות חינוכיות מצוינות – אך ברקע נשמעים ריבים – המסרים מתבטלים, כי הילד קולט בעיקר את הקונפליקט, לא את המילים.

ילד זקוק קודם כל ל־אחדות בין ההורים.

זה מה שלימד המהר"ל במושג "קול, מראה וקומה שווים": רק כאשר יש שותפות שלמה בין ההורים – יכול הילד להיבנות כראוי. חינוך איננו טכניקה של הוראות אלא האקלים והאווירה  שבו הילד גדל.

יפה מאוד, אתה נוגע כאן בלב הרעיון, ואפשר לערוך זאת בניסוח שיטתי ועמוק, כדרוש שלם:

ומכאן מובן עומק הפסוק (בראשית ב, כד)"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"  פירש רש"י  הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד.

האם שבונה בית חדש אם הוא רוצים בשר אחד, כלומר הוולד שנוצר על ידי שניהם, אם רוצים שהוא יהיה בריא בנפשו זה על ידי 'ודבק באשתו'.

ילד אינו זקוק להורים מושלמים, אלא להורים שמדברים בקול אחד. המסר החשוב ביותר עבורו הוא יציבות, וזו נוצרת רק מתוך שלום בית.

כשאבא ואמא אינם שווים, הילד נקרע. הוא לא יודע איזו עמדה היא "הנכונה", חש שכל בחירה שלו תכעיס צד אחד, ונשאר בחוסר ביטחון מתמיד

טובים שני הורים בינוניים שיש ביניהם שלום, מהורה "מחנך מצוין" בתוך מריבות. כי עיקר החינוך הוא האקלים, לא ההרצאות.

נמצאנו למדים  "והיו לבשר אחד" – זוהי תשתית לחינוך

 

שלמה המלך אומר (קהלת ט, י)  כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה

פירש רש"י – ממהר שלמה להזהיר לקיים את המצוות בעודנו חיים, כי לאחר פטירת האדם, הנפש נפרדת מהגוף, ואי אפשר עוד לפעול.

במתים חפשי, מת אדם הוא נעשה חופשי ומתגעגע געגוע אין סופי למצוות.

ועוד חז"ל אמרו (סנהדרין קד.) "ברא מזכי אבא" כאשר בן הולך בדרך התורה והיראה, זכותו עומדת לאביו. נמצא שהאב ממשיך לקבל שכר גם אחר פטירתו.

על כן אומרת הגמ' (בבא בתרא קטז.) מפני מה בדוד נאמרה "שכיבה", וביואב נאמרה "מיתה"? דוד שהניח בן כמותו – נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן כמותו – נאמרה בו מיתה.
הרי לנו, שהצדיק המעמיד בן כמותו – דומה כאילו לא מת כלל. הוא רק "שוכב", כלומר במנוחה, אך חייו ממשיכים להדהד דרך הצאצאים שלו והתלמידים שלו.

בדרך זו ביאר ה"חתם סופר" (פרשת בהעלותך, בהפטרה ד"ה "ונתתי לך"): הנביא זכריה אמר (ג, ז) "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"
ופירש החתם סופר: לאחר מיתת הצדיק… שוב אינו "מהלך" במצוות, שהרי הוא חופשי מהחובה… אבל אם העמיד תלמידים ובנים ההולכים בדרכו, הרי כל מצוותיהם נזקפות לו, וכאילו הוא ממשיך לצעוד. נמצא, שאף בהיותו בין "העומדים" – כלומר בין המתים, שכבר עומדים ואינם פועלים – הוא עצמו מהלך ועולה ממדרגה למדרגה, בזכות אותם בנים ותלמידים

.אם כן השקעתו של אדם בילדיו ובביתו היא מעשה נצח:

מצווה שהוא עצמו מקיים – פגה עם הסתלקותו.

אבל מצווה שהוא חינך את בניו ותלמידיו לקיימה – נמשכת לעד, ומוסיפה לו זכויות גם בעולמות העליונים.

זהו עומק דברי שלמה המלך (קהלת ט, י)

כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה

עשה תלמידים, עשה דורות. כי מה שישאיר אחריו – הוא שימשיך להחיות אותו גם אחרי שישכב בקבר.

זהו "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" – אף כשהוא בין "העומדים", כלומר לאחר המוות, הרי הוא "מהלך", עולה ממדרגה למדרגה. כי הילדים ממשיכים בדרכי התורה.

לכן כתוב "ולמדתם אותם את בניכם" – אם תחנכו את בניכם לדבר בם בכל מצבי החיים, תזכו ל"למען ירבו ימיכם" – לא רק על פני האדמה, אלא אף בשמים, "כימי השמים על הארץ. "

כאשר ההורים יהיו בשמים, ייחשב כאילו הם בארץ  – כימי השמים על הארץ…

התורה מלמדת אותנו רעיון אדיר בעניין בן סורר ומורה.

דרוש – וקבל שכר.

הדרישה היא – להבין שחינוך הבנים מחייב אחדות של ההורים. קול אחד, מראה אחד, קומה אחת. מסר אחד שמאיר את דרכם של הילדים. זהו החינוך שמבטיח את נצחיות האדם גם אחרי מותו.

זהו השכר.

שלא יהיה אדיש האדם, ולכן אומר "כלי יקר": יש לחשוש שמא עם ישראל יסמכו על כך שהם נקראים "בנים למקום", ויאמרו – גם אם נהיה בנים סוררים, הלא אבינו ירחם עלינו… ועל זה באה פרשת בן סורר ומורה, להזהיר: גם בן יכול להיענש אם לא ילך בדרך הישרה.

כלומר: התואר "בנים" אינו תעודת ביטוח מוחלטת. אם נלך בדרך לא נכונה, עלול הקב"ה לדון  במידת הדין. ומכאן אזהרה נוראה – לשוב בתשובה שלמה ולא להסתמך על רחמים בלבד.

רבינו בחיי (דברים כא, כא)  כותב מהי משמעות בן סורר ומורה

הוא מקדים, אין בעולם אהבה עזה וטבעית כמו אהבת אב ואם לילד. ואף על פי כן, אם הילד סר מדרך השם, מצווה התורה שהאב והאם עצמם יביאוהו לבית דין לסקילה. ללמדך: אהבת ה' חייבת לגבור אף על אהבת הילד….

הרעיון הזה נתפרש במצוות העקידה. אברהם אבינו, שאהבתו ליצחק הייתה חזקה עד בלי גבול – שהרי בא אליו אחרי כמעט יאוש וזקנה – בכל זאת, כאשר ציווהו ה׳ להעלותו לעולה, גברה אהבת השם בלבו על אהבתו לבן. בשל כך נקרא אברהם "אוהבי   כי אהבתו להשם עלתה אפילו על אהבת הבן

 

וזה עומק המשמעות של בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות – ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר
הדרישה היא – לדרוש את חיוב אהבת ה׳ בכל מצב, גם כאשר היא מתנגשת עם האהבות העמוקות ביותר של האדם.
והשכר – שהלומד מוסר זה ונוהג על פיו זוכה להיקרא "אוהב השם". בדרכו של אברהם אבינו.

אז למדנו שלושה ממדים

המהר״ל – האחריות של ההורים בחינוך, הצורך באחדות קול, מראה וקומה.

הכלי יקר – האזהרה שלא להסתמך על התואר "בנים למקום" בלי תשובה ומעשים.

רבינו בחיי – היסוד של אהבת ה׳ הגדולה, שגוברת אפילו על אהבת ההורים לבנם.