ניסים בוארון, אביה של הפעוטה חיה מושקא ע"ה, בת השנה ושלושה חודשים שנפטרה לאחר שנשכחה ברכב ביום שישי האחרון בדימונה, פרסם היום (ראשון) פוסט כואב ומטלטל. במילים חשופות הוא משתף את תחושותיו הקשות, מתמודד עם ההאשמות הציבוריות ומבקש שלא לשפוט.
בפתח הדברים כתב: "אני האבא ששכח את הילדה ברכב. הורים, מי נתן להם רישיון. אם ישבו בכלא זה לא יקרה. את הילדה כן, את הפלאפון לא. זה הורים להרבה ילדים. שימו לב בתוך כל העומס והלחץ. אז נעים מאוד, שמי ניסים בוארון, חב"ד לנוער דימונה, אבא של חיה מושקא. כותב לכם בשש בבוקר אחרי שהלכתי לישון אתמול אחרי הלוויה."
בוארון מתאר את היום הקשה: "לא היה כאן רגע של לחץ. יום שישי הגעתי הביתה עם שלושת הקטנים שאספתי מהגן. חיה מושקא ישבה לידי. אספתי אותה עם שמחה גדולה כשידיה מושטות כלפי מעלה שנרים ונחבק. הילדים עלו הביתה, אשתי הגיעה מהעבודה, גם הגדולים הגיעו בהסעה. אני תמיד בודק ברכב, אולי הפעם לא שמתי לב. וביום אחד, לשלוש שעות – פשוט נמחק לכולנו חלק בראש."
עוד באתר:
עוד בנושא:
טרגדיה בדימונה: בת שנה נשכחה ברכב ונפטרה
בדבריו מבקש שלא להטיל אשמה: "אני יודע איזה אבא ואיזו משפחה אנחנו. במשך שנה כמעט לא ידעתי מה זה לילה של שינה. אני רוצה לומר לבורא עולם ולחיה מושקא תודה. תודה על כל רגע שהאכלתי אותך בכפית, תודה על כל בכי באמצע הלילה, תודה על כל חיוך, תודה שיצאת עם אמא לשיעורי תורה ובזכותך עוד נערה שמעה דבר תורה."
האב מתאר את הרגע הקשה בבית החולים: "כשהגענו לסורוקה ידעתי שזה נגמר. שמעתי בכי של ילדים אחרים וזה עשה לי קצת טוב בלב. זו הייתה המנגינה הכי נעימה בעולם. ידעתי של אמא זה הכי כואב בעולם, אבל זה היה קול נעים יותר מכל מנגינה של מלאכים. מנגינה מסוג אחר – שרק מי שאצלו שקט יכול להבין."
בהמשך הפוסט נוגע בוארון גם בחברה הישראלית ובכאב אישי: "אני לא אשם! איבדתי את אבי בגיל 17, איבדתי חבר קרוב בגיל 24, וביום שישי איבדתי את חיה מושקא. אתם תחיו עם האשמה, אני אמשיך את החיים. אני אמשיך להאיר את העולם, לראות נערים שקופים בדימונה שאף אחד לא רואה אותם. אני ימשיך לאהוב, לשמוח ולחייך – למרות שאיבדתי בת, ששכחתי בת ברכב."
