בשביל שלום, אברהם מוכן לוותר, אבל לא על האמת

ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם לבין רועי מקנה לוט, על מה הם רבו

פרש"י והמדרש, היה ויכוח הלכתי רועי לוט שלחו את הבהמות לשדות זרים, ורועי אברהם טענו שזה גזל

אמרו רועי לוט, הקב"ה נתן את א"י לאאע"ה, ואין לו בן, אז האחיין לוט הוא היורש, לכן הם אמרו, אנו אוכלים משלנו, מארץ ישראל, ולכן הפסוק 'והכנעני והפרזי אז בארץ' כלומר עדיין לא זכה אברהם בארץ ולכן זה גזל לאכול משדות זרים.

לאחר מכן כתוב שאמר אברהם אל לוט, אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו.

אצל הרועים כתוב שהיה ריב בין הרועים של אברהם לרועים של לוט

אבל בין אברהם ללוט כתוב אל נא תהיה מריבה בינינו

מהו ההבדל בין ריב למריבה?

ריב לשון זכר, הזכר לא יכול להוליד

מריבה לשון נקבה – מולידה, פוטר מים ראשית מדון, אם רוצים להימנע ממריבה, צריכים לעצור במיידי אם לא זה מתפתח ונעשה אישי, בהתחלה המחלוקת היא על הרעיון על הגישה אך ככל שעובר הזמן הוויכוח נעשה אישי יותר ויותר.

פעמים שאדם מרגיש שהוא חייב לנצח  בוויכוח

לדוגמא בשלום בית, הבעל מרגיש שהוא חייב לאמר את המילה האחרונה, מדוע למה?

כאשר אדם מרגיש צורך וחובה "לנצח" בוויכוח, זה לא באמת על הנושא שעליו בני הזוג רבים(כסף, ניהול הבית, חינוך ועוד).

בהתחלה בני זוג רבים על 'הנושא', אך ככל שעובר הזמן.

בני הזוג מתווכחים על תחושת הערך שלהם!

מה מתרחש בפנים?

הוויכוח עלול להפעיל באדם מנגנון הגנה – לא על הטיעון, אלא על זהותו.
האדם מרגיש ואומר לעצמו, ופעמים זה לא מודע:

"אם אני טועה – אולי אני פחות חכם, פחות שווה, פחות יאהבו אותי, אם הצד השני ינצח אותי, אולי הוא יעזוב אותי"

ולכן, מאחורי הצורך והרצון להוכיח שאני צודק  מסתתר הצורך הנפשי לומר:

"אני קיים. אני חשוב. אל תבטלו אותי".

זה לא מאבק על צדק, אלא על הכרה!

אדם כזה לא באמת נלחם בבן הזוג – הוא נלחם בעצמו, בפחד הפנימי שלו שלא יראו אותו ולא יעריכו אותו…
המאבק החיצוני עם אשתו, זו רק  השתקפות של מאבק פנימי: בין הפחד הדמיוני והאשליה שלנצח את האחר זו הדרך להיות מוערך, לבין להרפות ולשמוע את הצד האחר, ואם הוא צודק, זו לא בעיה, אלא הפוך זו גדלות להרחיב מבט.

האדם מנוצח על ידי הפחדים שבתוכו, הוא מפחד להיות מובס, הוא לא פתוח לגישה שאומרת: 'אם תשמע את האחר, תחכים תראה עוד זווית ראייה', זה לא אומר שהשני צודק זה אומר ששני בני הזוג צריכים למצוא גישה שמתאימה לשניהם, יחד צומחים, זו השמחה והערך העצמי באמת

אבל כאשר הוא מנצח את אשתו — הוא נשאר מובס מבפנים.
כי הניצחון מבודד אותו, לא מחזק.

הפתרון איננו לוותר על עמדות, אלא להחליף את המוקד:
במקום לשאול "איך אני מנצח"?, לשאול "איך יחד אנו צומחים"?

כשאדם לומד להרגיש בטוח בערכו הפנימי, הוא יכול לדבר, להקשיב, ולשאת אפילו ביקורת – מבלי להרגיש שמוחקים אותו.

ומי שמפסיק לנסות "לנצח" – הוא מגלה שהוא באמת מנצח את עצמו, הפחד שבתוכו.

זו העוצמה

אומר הרב הירש, אברהם אמר ללוט, יש מקומות שהפירוד יביא לשלום.

כאשר יש מריבה, פעמים שני הצדדים אשמים פעמים רק צד אחד, אבל הצד השני נגרר…רואים את זה בדברי התוס'  (פסחים קיג) אומרת הגמ' על הפסוק כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו – עזוב תעזוב עמו

שואלת הגמ' איך ייתכן שיהודי יהיה שונא יהודי אחר, מה הכוונה שייראה האדם את חמור שונאו, הפסוק לא מתאים, אסור לשנוא את האחר, 'לא תשנא את אחיך בלבבך'…מה הכוונה בפסוק? תירצו בגמ' לא מדובר על 'סתם' אדם שנאוי, לא. אלא מדובר על אדם שעל פי תורה מותר לשנוא אותו, הוא אדם שעושה עבירות באופן שמותר לשנוא אותו.

אם כך נחזור לפסוק, הפסוק אומר כי תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו, תעזור לו, למה לעזור לאדם השנואי? התשובה היא, אמנם יש היתר לשנוא אותו, אידיאילוגית השקפתית רעיונית יש סיבה לשנוא אותו

האדם הזה הוא רע הוא אדם שלילי, הוא אדם שראוי לשנאה, התורה אומרת שהוא ראוי לשנאה, בכל אופן, אם האדם ימשיך עם ההרגשה הזו, אם ימשיך האדם עם העשייה הזו והתפקוד הזה, האדם ימשיך לשנוא את האחר, לא בגלל שיש סיבה לשנוא את האחר, אלא האדם יישנא אותו כבר באופן אישי, ולכן אומרים התוס' יש לך אפשר לעזור לאדם שאתה אוהב או אדם שאתה שונא, לא סתם שונא, אלא שונא כי על פי תורה מותר לשנוא אותו

'סתם' יהודי פשוט אסור לשנוא, אדם שעל פי תורה מותר לשנוא אותו, אדם כזה לו צריכים לעזור יותר , מדוע? כדי לכפות את היצר, ויותר מכך אם האדם לא יעזור לו, הוא לא יהיה שונא בצדק בדין ובצורה ערכית אלא מהר מאד זה יהפוך לאישי שטחי ילדותי ונקמני

כי אני לא עוזר לאדם השנואי, ואז הוא שונא אותי יותר, כי הוא לא חושב שהוא רע, הוא חושב על עצמו שהוא טוב, ואני מתרחק ממנו הוא מתרחק ממני אני שונא אותו על פי דין הוא שונא אותי, ואז אני מרגיש שנאה כלפיו מעבר למה שהיה מותר, מעבר לשנאה של להתרחק מאדם שלילי, אני כבר מתנתק ממנו לגמרי, יותר ממה שראוי לשנוא

וכך מריב זה הופך ל…מריבה

וכמו שרואים במריבות, בהתחלה זה מתחיל ממשהו קטן, אבל בני אדם לא נשארים עם העניין הקטן, אלא הם ממשיכים להעצים להגדיל לנפח, כל אחד רואה בדעה שלו ברעיון שלו, חכמה, כל אדם רואה בדעה שלו את הזהות שלו, ולכן נדמה לו שאם לא חושבים כמוהו הוא כבר לא שווה לא יעיל לא ראוי לא חכם, ולכן הוא נעלב נפגע

הוא נכנס למגנון הישרדות הוא לא מגיב ממקום ענייני יעיל ומקדם

הוא מגיב ממקום של לחץ הישרדות בעלה כעס וכך מתפתחת העוינות לכן במריבה בהתחלה המריבה בין בני הזוג היא קטנה…אבל היא גודלת, בהתחלה היא על נושא אחד, אך ככל שעובר הזמן המריבה היא על עוד נושא ועוד נושא

בהתחלה הם התווכחו על נושא מסוים, והם מדברים עליו אחרי זמן מה הם לא פותרים אותו הם מתחילים להרגיש מאוימים והם נכנסים להישרדות לכן הם ממציאים מייצרים מעוררים נזכרים בכל מיני אירועים אחרים שהיו בעבר וכך הם מדברים על עוד ועוד נושאים עוד ועוד תסכולים, הם מאבדים את מערכת החשיבה העניינית.

אמר אברהם, אם נשאר יחד , לוט ואברהם הריב יהיה מריבה. לכן כדאי לברוח כמה שיותר מהר

ממחלוקת בורחים, כי בהתחלה יש צודק, אבל רק בהתחלה בסוף יש שני אנשים פגועים נעלבים וסובלים.

הרי אם ניקח את המחלוקות הגדולות שאנו מכירים, בין אנשים שאנו מכירים בין קבוצות שאנו מכירים, זה התחיל בתור מחלוקת מתוך אשליה שכל אחד ישכנע את השני, ועוד טענה ועוד טענה אבל אז מגיע השלב שבו, אין אפשרות לשכנע… כי כל טענה של כל צד היא רק מעוררת אצל האחר את הממד ההישרדותי וכך הוא יותר ויותר מייצר מנגנון הגנה.

יש וויכוח בארץ ישראל לגבי הגיוס, האם בסוף יהיה שינוי? לא! אלא רק מחלוקת גדולה יותר ויותר.

כל אחד טוען את הטענה שלו, אבל מחלוקת לא תגיע לידי פתרון כי צד הוא נכנס למנגנון של הגנה והישרדות

זה כבר סיים את הוויכוח הענייני, מי תורם כמה תורם מי יותר ומי פחות ואיך תורמים ומהו צביון כל ציבור

שום דיבור לא יעזור ולא יסייע לשכנע את הצד האחר, כי כל צד נכנס להישרדות.

בוודאי שאנו בוודאות מוחלטת, בדעתם של גדולי וחכמי ישראל, חכם הרואה את הנולד,  חכם עדיף מנביא.

אך אנו מדברים על ההתפתחות החברתית, לא על הדעה והצדק. אלא על המושג הנפשי במחלוקת למה מחלוקת לא באה לידי סיום

לכן אומר אברהם ללוט, אחים אנחנו, אל נא תהי מריבה, בהתחלה ריב – זכר אח"כ מריבה לשון נקבה

לכן מצינו את גדולי ישראל שבהתחלה לא רצו מאבק לא מלחמה, ניסו כמה שפחות להיכנס למקום של 'מאבק' ומחלוקת בחכמה מרובה ובעוצמה נתנו לצד השני להבין, בואו לא נסלים, בואו לא נקצין…אך כעת שהצד השני לא רוצה להבין, לא מוכן להתגמש, לא מוכן להבין שיש 2 דעות ואם רוצים לחיות יחד צריכים לכבד את שני הצדדים

ואם לא רוצים לחיות יחד, אז נכנסים למאבקי כוחות. הכי טוב שזה לא יהיה אומר ארבהם מריב זו תהיה מריבה

אל נא תהיה מריבה…אך אם אין ברירה…בסוף כן תהיה מריבה.

תהיה המחאה, והציבור יראה את כוחו עוצמתו ונוכחתו, בגלל הטיפשות חוסר עבודת המידות וחוסר אינטלגנציה רגשית חברתית וניהולית של הצד השני.

וכמו שאומר הרמב"ם אם עושים מלחמה עם אויבים אין להקיף מ4 רוחות כי אז אין לו ברירה והוא נלחם ולא יכול לברוח…

נחזור לעניין המחלוקות באופן כללי… נפלא בחלוקת לוותר, להתגמש – זה נפלא מיוחד וחשוב

אפשר לוותר וזה ראוי ונכון בהרבה מקרים

פעמים האדם מוותר יותר מידי ואז הוא מתוסכל כי הוא צובר אכזבות ואין מערכת הדדית ואז מתברר שהוויתורים הם לא בריאים, כלומר גם כאשר מוותרים צריכים לוותר באופן כזה שהוא מתאים לשני הצדדים, וויתורים שלא מביאים את האדם לאכזבה ותסכול.

ויסוד זה ידע שלמה המלך במשפט שלמה הידוע (מלכים א ג) שתי נשים באו עם תינוק אחד, וכל אחת אמרה שלי הוא, והתינוק המת של השניה. ביקש שלמה המלך חרב לחצות את התינוק אמרה אמו האמיתית של התינוק תנו אותו לאשה השניה ואל תחצו .

איך ידע שלמה המלך שהאשה הלא אמתית לא תגיב? התשובה היא כי האשה הלא אמתית, היא סובלת היא מתוסכלת היא באבילות, היא בקנאה ובאמת קשה לה, היא באמת איבדה בן ולכן היא כ"כ עצובה, היא עצובה כי היא איבדה בן. היא מקנאה, ואין אנו שופטים את הרגשות שלו. אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו.

אך מצד שני אין לה שום היתר ואישור לגנוב ילד של משהי אחרת בגלל הסבל שלה.

היא סובלת, קשה לה, היא מקנאה מובן, היא צריכה עזרה כן.

אך האם מותר לה לפגוע במשהי אחרת, זה לא.

זו הייתה חכמת שלמה המלך, הוא אמר נעשה מבחן אופי

לא נחצה רק את הילד, נוריד את המסכות נראה את הנסתר, הנסתר זה האופי שיש לכל אחד

הלב הרגשות והתחושות שיש לכל צד

האם האמתית בתוך ליבה יש אהבה ורחמים לבן שלה לכן היא לא תהרוג אותו

האשהה שניה, בתוך ליבה יש מרירות תסכול וכאב, והכאב מעביר אותה מדעתה, לכן היא תהיה מוכנה להרוג

כמה מחלוקת סובלים האדם, באותו זמן הם יכלו להרוויח יותר כסף הם יכלו להשקיע בדברים טובים

כמה צער ומחלות יש בגלל המחלוקת.

שורש המחלוקת כי האדם לא אוהב את עצמו

קין הביא קורבן פשוט להשם. הבל הביא משובח.
ואז נולדה הדרמה האנושית הראשונה של קנאה, אכזבה, ופצע פנימי שלא נרפא.

"וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָנָיו".
הוא לא הורג את הבל כי הבל עשה לו רע.
הוא הורג את הבל – כי הוא לא עומד במפגש עם עצמו.

הוא רואה את הצלחת הבל – לא כהשראה, אלא כאיום.
במקום לשאול: מה אני יכול ללמוד ממנו
הוא שואל: למה הוא מצליח ואני לא?
והכאב הזה – הופך לשנאה.

כששואל אותו הקב"ה: "אַיֵּה הֶבֶל אָחִיךָ"?
זו לא שאלה גיאוגרפית.
זו שאלה של תודעה.
איפה אחיך בלב שלך?
איפה היכולת שלך לראות את האחר – לא כיריב, אלא כאדם?

אדם שמרוכז בעצמו, ששואל כל הזמן "איך אני מרגיש", "מה אני חווה" –
לא נעשה מאושר יותר. הוא רק נסגר עוד פנימה.
אנשים שמחים – הם אלה שאין להם זמן לחשוב על עצמם.
הם עסוקים בלעשות, בליצור, בלתת, בלגדול.

קין לא נכשל כי היה רע.
הוא נכשל כי לא האמין שהוא טוב.
הוא לא הביא קורבן פשוט כי רצה לזלזל באלוקים –
הוא הביא קורבן פשוט כי זילזל בעצמו.

וכשאין לאדם אמון בעצמו, כשהוא לא מאמין שיש לו ערך
הוא מתחיל לפחד מכל מי שמצליח יותר ממנו.
האמונה בערך העצמי – זו נקודת ההתחלה של כל תיקון.

הדרך לשמחה, לבריאות הנפש, לעבודה אמיתית –
לא מתחילה במאבק עם אחרים
אלא באמונה עמוקה:
שגם הקורבן שלי הוא יקר בעיני השם.

 

האדם חווה מחלוקת 'ויחר לקין מאד ויפלו פניו'…אחר כך ויאמר קין להבל אחיו ויהי בהיותם בשדהו …ויהרגהו.

פעמים האדם חווה את התסכול את הכאב בלי מידה בלי פרופציה הוא חווה את התסכול יותר ממה שהוא באמת

כך גם בנושא עוולות וחוסר צדק שמרגיש שיש האדם בעולם.

האדם פוגש במציאות קשיים, עוולות, חוסר צדק,  והשאלה היא: האם להתעלם להדחיק, או להעמיק ואולי להיפגע ולהיות מיואש?

 

 

להכיר, אך לא להעמיק.

משה רבנו ראה את הסנה בוער, אך לא מתכלה

"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט …"

הוא ראה, אבל לא רצה עוד להסתכל, מדוע?

אומר התפארת שלמה: הוא הכיר שיש כאן אש – "והסנה בוער באש" – אך גם הפנה את פניו לא להביט יותר מדי זמן כדי לא להיבלע בתוך המציאות הקשה

ההכרה בבעיה היא הכרחית, כי רק מי שמכיר את הכאב יכול לתקן.

אבל ההתעמקות יוצרת הזדהות יתר, שהופכת את הבעיה למרכז החיים לזהות האדם

 

האדם הוא יצור שיכול לראות  ולשאול למה זה קרה?

זו ברכה וקללה גם יחד.

היכולת לראות פער בין "מה שיש" לבין "מה שראוי" היא המקור לכל מוסר, חכמה ותיקון — אבל גם למכאוב, ייאוש וציניות…

משה רבנו ראה סנה בוער – עם ישראל. הוא ראה את מחנות ההשמה ושמח"ת תשפ"ד, הוא רואה אש, אבל אם הוא יעמוד קרוב מדי – היא מכלה…

אם יתרחק לגמרי – הוא יאבד את הקשר לעם ה'בוער באש'

העמקה יתרה בבעיה דומה לעין שמתבוננת זמן רב מדי בשמש.
האור המוחלט מסנוור – המציאות, כשהיא מוחלטת מדי, שורפת את התודעה.

זו אחת התובנות הגדולות של הנפש האנושית:
יש גבול לכמות המציאות שאדם מסוגל לשאת בבת אחת.
מי שמעמיק יותר מדי בשבר, בצל, ברוע, באי־צדק – מאבד את היכולת לראות את התקווה את היכולת לתקן.

אם הוא רואה יותר מדי את המציאות הוא לא מתקן אלא 'נשרף'

יש להכיר את המציאות אך לא להפוך אותה לחזות הכל, להכיר גם את העתיד האפשרי.

לראות את השקר, אבל לא לשנוא את העולם.
להכיר בכאב, אך לא להזדהות איתו עד כדי טביעה.

זו יכולת תודעתית גבוהה מאוד
להיות נוכח בכאב מבלי לברוח
אבל גם מבלי שהאדם בונה את הזהות שלו בגלל המשבר

העוצמה האמיתית איננה "לפתור" הכול,
אלא לדעת להכיל סתירות – ולחיות בתוכן מבלי לאבד שיווי משקל.

 

כך בעניין המחלוקת אי אפשר לשכנע את האחרים בדעות שלנו

הדעות שלנו והדעות שלהם, הם לא רק 'דעה' הם מערכת שמורכבת מרגשות אופי זווית ראייה מוגבלת

והאדם לא רואה את המציאות אלא את מה שהוא רוצה לראות…

האחים לא הכירו את יוסף במצרים, לא בגלל שלא היה אפשר לזהות אותו

הרי יוסף דומה ליעקב אבינו, וכן יוסף נתן להם כל מיני סימנים שהוא יודע מה קרה בבית שלהם עד שהם מכרו את אח שלהם. הוא הראה להם סימנים שהוא יודע כל מה שקורה בבית של יעקב עד שיוסף נמכר

המנשה למלך במצרים, יוסף יודע הכל.

אם הוא יודע הכל… למה הוא שואל את האחים שלו, האם האבא שלהם חי או לא…למה הוא שואל שאלות מה קורה עם בני המשפחה, הרי יש לו גביע ודרכו הוא יכול לראות…למה הוא לא רואה את הכל.

איך אותו משנה למלך מראה להם שהוא שומר מצוות (פרע להם בית השחיטה, מילה ועוד) והם לא מעלים בדעתם שאולי מי שעומד מולם זה יוסף הצדיק, יוסף אחד שלהם?

אומרים רבותינו בעלי המוסר, לנו אסור לאמר כן על השבטים הק' אך אחרי שלמדנו מה שלימדו אותנו בעלי המוסר אפשר לאמר, הבעיה הייתה שאחרי שהיתה דעה שיוסף אחיהם צודק ואחרי שהם היו בטוחים בהחלטה למכור את יוסף

הם לא היו מוכנים בדעתם לחשוב על אופציה שמי שעומד מולם זה …יוסף הצדיק.

ולכן כאשר הוא אמר להם שהוא יוסף – אני יוסף אחיכם, העוד אבי חי

ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו

למדנו שקשה לאדם להיות 'פתוח' ולהגיב ממקום ענייני כי האדם יש לו את הדעות שלו המדיות והאופי

אצל גדולי עולם אצל ראשונים כמלאכים

אצל השבטים הקדושים הכל קדוש

אך לעניינו, במריבות בסכסוכים, האדם לא רואה ומכיר את האמת.

 

אומר הפסוק: אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ והשם יְשַׁלֶּם לָךְ.

נותנים לחם לשונא, זה אמצעי לתקן את השונא — שתבער בקרבו אש המצפון.
ה"גחלים" הם גחלי בושה, לא גחלי נקמה.
החסד שלך מדליק בתוכו את היכולת לשוב מדרכו הרעה, וכך אומרים המפרשים' אל תחשוב כי תפסיד אם תיטיב לו, כי לא כן הוא, כי בזה אתה כחותר אש החרטה בלבו ויכיר רעתו, וה' ישלם לך גמול טוב (מצודות)

חסד שמדליק אש של חרטה.

יש שמסבירים, שהשונא רוצה להרגיש עליונות. כל עוד אנו  מגיבים לו בשנאה, אנחנו נשארים איתו באותו מרחב רגשי. באותה אווירה
אבל אם אנו מאכילים אותו, משקים אותו, אנחנו משנים אווירה, אז הוא מתמלא בגחלים של בושה

המעשה שלנו לא נועד "לשרוף" אותו – אלא לשחרר אותנו מהכבלים של השנאה, ובכך בעצם אנו מנצחים…את עצמנו….
זו לא נקמה, אלא תיקון עצמי כך האדם לא מאפשר לשונא 'לזהם' אותנו.

אומר החת"ס אז למה אברהם לא וויתר ללוט, היה מוותר וזהו… אומר רש"י אמר אברהם ללוט – אחים אנחנו, אם אנחנו אחים, אנחנו דומים בקלסתר הפנים

אם אנו דומים בקלסתר הפנים, הבעיה היא שאנשים יאמרו, שאברהם הוא הגוזל…

אברהם לא היו מוכן לזה ולכן אמר לוותר למען אחדות זה נפלא, אך עד גבול מסוים לכל ערך צריך שיהיה ערך אם לא זה לא ערך

לכל ערך צריך שיהיה מידה כמה הוא ערך באיזה מקרה ובאיזה אופן

לוותר ללוט, יפה מאד אבל לוותר ואז שיהיה נזק ויאמרו שאברהם הוא הגזלן, זה כבר לא.

שלום כן, אבל האמת והשלום אהבו

אם יש פגם באמת, אז צריכים  לעשות שלום, אך בדרך של פירוד.

 

החסרון החמור של חילול השם, הוא במשמעות המילה חילול  = חלל  = ריקנות. חילול ה' איננו רק עבירה — הוא יצירת חלל במקום שהיה ראוי לגלות בו קדושה.
כאשר אדם שהוא בן תורה, או מזוהה עם קדושה, נוהג באופן שאיננו הולם את מעמדו

הוא מעביר מסר סמוי או גלוי – שיש פה כביכול 'חלל' מהקב"ה…

רבא אמר: אם הוא לוקח בשר בהקפה ולא משלם מיד חלק מהאנשים יאמרו – הוא לא משלם…זה כבר חילול השם.

מפני כך, דווקא מי שגדול יותר — נמדד בדקדוק כחוט השערה.

אנשים יאמרו, אם הת"ח מוותר על מצוות, גם אנחנו יכולים לעשות כן. ואז הרבים בחוסר חכמתם והעמקתם

חושבים ומגיעים למסקנה שאין נזק בעבירה, ושהקב"ה כביכול מסכים עמו.

הווה אומר שתלמיד חכם נבחן לא רק על מעשיו עצמם אלא על הרושם שהם יוצרים:

אפילו דבר קל, כגון לקנות בהקפה במקום שאין רגילים בכך, ולהיראות כאילו אינו פורע — גורם לחשד.

רבי יוחנן אמר אם הוא מדבר דברי חולין זה כבר חילול השם כי אנשים יאמרו – הוא מבטל מהתורה, זה נתפס כזלזול וזה חילול השם.

ומצד שני הפסוק אומר

"ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך. לכן החת"ס אומר, ראה אאע"ה שאנשים מתבלבלים בין לוט לאברהם והיו אומרים שלוט זה אברהם וראו את מעשיי לוט שהיה גוזל, היה חושש מחילול השם, לכן אמר

במקרה זה השלום, השלימות המקסימלית היא להיפרד…

היפרד נא מעליי

כך השלום והאמת אהבו