הסוד של שרה אמנו: לא רדפה אחרי שום דבר

כולם מכירים את דברי המכילתא (ל:) שטרם לידת האדם משביעין אותו: "תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע".. אם שואלים אותי – זהו סוד החיים..

הרי כל החיים לכאורה אנחנו במצב של מרדף, תינוק רודף אחר האוכל, ילד רודף אחרי הצעצועים והממתקים, בוגר רודף אחרי הנאות גיל הטיפש עשרה, וכשמתבגרים עוד יותר מבינים שכל הנאות החיים היו רק הנאה כרכבת חולפת, עבר חצי מהחיים, וצריך להתכונן אל התכלית האמיתית..

הבה נחשוב רגע על שרה אימנו ע"ה, היא לא רדפה אחרי שום דבר..

עוד באתר:

"תוספת סיכון

תיעוד: הגימיק שגרם למנחם טוקר לשדר מהרצפה

מנחם טוקר

לא תאמינו

הפצ"רית מקבלת את כל ההטבות, חושפת הפרשה הושעתה

שמעון כץ

צפו בתיעוד

בין סוריה ללבנון: תרגיל בתנאי מזג אוויר מורכבים

קובי פינקלר

צפו בתיעוד

הרמטכ"ל הודיע בעזה: "הקו הצהוב הוא קו גבול חדש"

קובי פינקלר

בגיל חמש עשרה היא מתחתנת עם אברהם אבינו ע"ה, זורקים את בעלה לכבשן האש, אבא שלה הרן גם כן נשרף באותו היום כליל, מרבית חייה ללא ילדים, שפחה בשם הגר שצוחקת עליה, היא לא רדפה אחרי שום דבר, אבל בכל זאת היא זוכה לזכות גדולה מאין כמותה..

וכך פותחת תורתנו הקדושה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". רש"י הקדוש כותב: "כולן שוין לטובה".

וכל המפרשים שואלים – הלא די בהבטה מועטת על חייה של שרה, בשביל להבין שלא כך הם פני הדברים, שרה כל חייה לא ביקשה דבר, רק "ניסיונות", מאת הקב"ה היו מנת חלקה, אז לכאורה איזה "שוין לטובה" יש כאן?
אלא כותב המהר"ם שיק זצ"ל דברים נפלאים ביותר שיש בהם לימוד לקח גדול לעצמנו, וזה לשונו:

"ונראה לפרש, דאיתא בגמ' (ב"ק צז.) מטבע של אברהם אבינו ע"ה היה כתוב עליו בחור ובתולה מצד אחד, וזקן וזקנה מצד שני, ונראה להבין מה רמז לנו הגמ' בזה, ונראה דרמזו, שהאדם צריך לתפוס המידה טובה שבשניהם, והיינו האדם בעודו בימי בחרותו כוחותיו בידו לעבוד את ה' יתברך, אבל אז קל הוא ועלול לחטוא, אבל בזקנותו אין הוא קל לחטוא וכוחותיו מתמעטין ויצרו גם כן חדל ממנו, אבל לעשות מצווה אין הוא זריז וקל כמו בבחרותו, והיינו בבחרותו קל הוא לו לאדם ה'עשה טוב' וקשה ה'סור מרע', ובזקנותו להפך, קל הוא ה'סור מרע' וקשה ה'עשה טוב', והנה מטבע הוא לשון טבע, היינו דרמז אברהם אבינו ע"ה במטבע שלו שהיה בחור ובתולה מצד זה, והיינו מידה טובה שיש לו להאדם בבחרותו, דקל הוא לו ה'עשה טוב', וזקן וזקנה מצד זה, היינו מידה טובה שיש להאדם בימי זקנותו דקל הוא לו ה'סור מרע', הכל היה באברהם ושרה בימי בחרותם ובימי זקנותם, שהכירו את ה' יתברך כזקן וזקנה ועשו המצוות בכוחם כמו בחור ובתולה שיש להם כח.

ועל זה אפשר להבין, ממשיך הרב זצוק"ל, תשובה לשאלתנו: ואפשר שגם לזה כיון רש"י וכו' 'כולן שוין לטובה, שלקחה לעצמה מידת ה'סור מרע', ומידת העשה טוב בין בימי בחרותה ובין בימי זקנותה".

נכון לא היה לה קל.. אבל היא ידעה להבדיל..

היא ידעה את הגבולות של החיים, יש מבוגרים שיחיו כמו מבוגרים, וישארו מכונסים בתוך עצמם ובביתם לכל שארית חייהם, יש צעירים שיתנהגו כל חייהם כצעירים אמיתיים על כל המשתמע מכך, בא אברהם אבינו ומחדש לנו לעם ישראל לדורות, תהיו מבוגרים צעירים, כמו אשתי שרה, בת 100 כבת 20 ליופי, ותדעו תמיד שיש אמנם 'סור מרע', אבל יש הקפדה אישית לכל החיים על 'עשה טוב'.
ואיך עוצרים את הכל ומתרכזים ומפסיקים לרדוף?

בואו ותשמעו סיפור מהו בכלל המושג של רדיפה אחרי ההנאות: (אמונה שלמה לידידי הגאון הרב צבי נקר עמוד 171): "לפני שנים הרבה, בנדודי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים, רצים ומחפש מזונם, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על דרכם, ויקפתו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד מהם קפץ על גבי חברו, וידחפנו מבלי השאיר לו מקום, וכך נשכו זה את זה וילחמו זה בזה עד אשר כולם היו פצועים ויזב דמם לרוב.

כה נלחמו הזאבים, עד אשר כולם נשארו מוטלים על השלג חסרי אונים, ורק אחדים הגיבורים שבהם, המה שמו שיניהם בנבלה, ויעבור רגע, והנה גם אלה התחרו זה בזה, וישובו ויכו וינשכו איש את רעהו, נשוך ופצוע, עדי גבר האחד, ויחטוף הנבלה וינוס. התבוננתי למראה, וראיתי את המצנח רץ למרחוק, והנה כל אשר דרכו רץ עליה מלאה דם מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו.

אמרתי לליבי: הן בדמו הוא ישביע את רעבונו, ועליו נאמר "בנפשו יביא לחמו". ושבתי וראיתי בנשארים, והנה פצעיהם עוד רבים ורעים מפצעיו, דמם אבד, וכוחם סר מהם, ומה הועילו במלחמתם? ירגישו חרפת מנוצחים, אשר חבירם היכם וגם אכל ושבע ודשן, והמה שבעי מכות, וגם רעבונם, זה אשר למען השביעו נלחמו, עודנו בחזקתו כבראשונה.

עתה בהתבונני לרעבונו של אדם השואף לחומריות [לעושר גשמי] עלתה בזכרוני מעשיה זו, כי תהיה משל לבני אדם, הן גם המנצח בהתחרות, פצוע הוא חולה עייף ויגע, וגם כי נצחונו אשר ניצח אינו שווה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים, אלא יוכפל וירבה, אבל אם זה הוא גורל המנצח מה יהיה חלק המנוצח? ורוב העולם מנוצחים בתחרותם.

הרי למדנו כי השואף להצלחה גשמית הוא האומלל שבכל הברואים כולם". ע"כ.
ומה אנו לומדים מכאן? – את המסר הזה הבה ניקח איתנו בין אם אתם בחור או בחורה שאפילו כרגע בתהליכי חיזוק מתקדמים, וביןאתם זקן או זקנה שרק כרגע מתענגים ושבעים נחת מהילדים ומהנכדים, כולם יגיעו לקו הסיום..

אז תעשו טובה.. תהיו מבוגרים צעירים!

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!
המאמר נכתב לרפואת והצלחת הורי היקרים והאהובים:
ר' דוד בן שמחה הי"ו – ומרת אמי יפה בת זוהרה תחי'

בתושעמ"י.