השתדלות בשידוכים: מה נגזר משמים ומה מוטל על האדם

חז״ל קובעים קביעה חדה: ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת – בת פלוני לפלוני. אם כך, שואל המהר״ל: מדוע בכלל צריך השתדלות בשידוכין? אם הזיווג נגזר מראש, מדוע האבות טרחו, חיפשו, התפללו והשקיעו מאמצים עצומים? מדוע אברהם אבינו שולח שליח מיוחד, משביע אותו ומציב גבולות ברורים של מקום, עם וערכים, ומדוע יעקב עובד ארבע־עשרה שנה עבור רחל? לכאורה – אם הגזֵרה אמת, החריצות שקר.

אך האמת עמוקה יותר: הזיווג אכן נגזר משמים, אך אינו פועל בעולם בלי כלי אנושי. אברהם אינו אומר “אם נגזר – זה יקרה לבד”, אלא עושה השתדלות מדויקת ומוגדרת, ובמקביל אומר: “ה’ אלוקי השמים… הוא ישלח מלאכו לפניך”. כלומר: האחריות האנושית היא להכין את הקרקע, לברר, לדייק, לבנות כלי – וההוצאה לפועל שייכת לקב״ה. כך גם יעקב: הוא אינו ממתין לנבואה שתתממש מעצמה, אלא יוצא לדרך, עובד, מתמודד ומשלם מחיר – אף שידע שעתיד לבנות בית.

השתדלות איננה יצירת הזיווג, אלא אי־חסימתו. האדם אינו קובע מי תהיה אשתו, אך הוא בהחלט עלול לעכב, לסבך או לעקם את מה שנגזר – באמצעות פחד, שליטת־יתר, בררנות לא נקייה, דמיונות, או חוסר עבודה פנימית. לכן חז״ל הפליגו בחשיבות ההשתדלות וקבעו סדרי עדיפויות ערכיים: לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם, ואם לא – בת גדולי הדור, בעלי מידות ויראת שמים. לא כהוראה טכנית, אלא כהצהרה: שידוך הוא בניין רוחני וערכי, לא רק פתרון לבדידות.

עוד באתר:

ברקע הגזירות

1500 לומדים התכנסו לסדר של שלוש שעות רצופות

נתי קאליש

הח"כ הפתיע במליאה

חשיפה מדהימה: שתול בעזה התריע בלילה שלפני הטבח

אבי יעקב

צפו

נתניהו: "זוכרים את ההפגנות על ׳שוד הגז׳? עשינו את זה"

שלמה ריזל

לא תאמינו

צפו: זו הסיבה שהרכבים האוטונומיים הושבתו

שמעון כץ

נקודה מרכזית נוספת: ההשתדלות האמיתית איננה רק חיפוש חיצוני – אלא בירור פנימי. אדם שמונע מחרדה (“מה אם אפספס?”), משליטה (“אני אקבע איך זה חייב להיות”), או מאשליית שלמות (“כשאמצא את המושלם הכול יסתדר”) – אינו עושה השתדלות בריאה. לעומת זאת, אדם שעובד על מידות, על ענווה, על יכולת לקשר, על ויתור ועל בהירות ערכית – בונה כלי. וכשהכלי נבנה, לעיתים הזיווג מגיע דווקא בלי דרמה. לכן לא כל עיכוב הוא עונש, ולא כל קושי הוא טעות; פעמים רבות העיכוב נועד לבנות את האדם להיות ראוי למה שנגזר לו.

הדמיון לפרנסה מאיר את הדברים: גם הפרנסה קצובה משמים, ואף על פי כן נאמר “בזעת אפך תאכל לחם”. ההשתדלות אינה סיבת הפרנסה אלא תנאי הנהגתי – כך רצה הקב״ה שהשפע יתלבש בעולם הבחירה. כך גם בשידוכין. אף שאין בהם “קללה” של עמל, עצם החיפוש, הבירור וההכרעה הם חלק ממצוות הנישואין. כמו אתרוג: אם נגזר שיהיה לאדם אתרוג – עדיין הוא מצוּוה לחפש, לבדוק, לפסול ולבחור. ההכנה עצמה היא חלק מהמצווה, לא חוסר אמון בהשגחה.

ולכן הגישה הבריאה היא איזון: השתדלות רגועה, ישרה ומכובדת, בלי פאניקה ובלי פסיביות. לא מחפשים מושלם – אך גם לא מוותרים על ערכים. מתפללים על כל שלב, ומאמינים שהקב״ה יודע טוב מאיתנו מה טוב לנו. כך השידוכים חדלים להיות זירה של לחץ וכישלון, והופכים ל־עבודת ה’: תהליך שמטרתו איננה רק להתחתן – אלא להפוך לאדם שראוי לנישואין. הזיווג מהשם; הדרך אליו – באחריות האדם.