החשש הגדול של יעקב: לא לדעת שאני חטוף בשבי

יש תופעה אנושית מוכרת: כאשר לאדם חסר דבר מהותי – זש"ק, פרנסה, זיווג, דירה או ביטחון – נדמה לו שסביב אותו חיסרון סובב כל העולם. המחשבות, הרגשות, הדאגות והתפילות מתנקזים לנקודה אחת. החיסרון אינו מרפה, משום שהוא נוגע במקומות הקיומיים ביותר של האדם. הגוף והנפש מאותתים יחד: כך אי אפשר לחיות באמת.

מכאן עולה שאלה חדה ומטלטלת. התורה היא חיינו ואורך ימינו, מדוע מי שחי בלעדיה אינו מרגיש שחסר לו הדבר החשוב מכול? מדוע אין כאב, אין געגוע, אין תחושת רעב פנימי שמסרבת להניח?

התשובה נעוצה בהבדל העמוק שבין חיסרון המורגש דרך הגוף לבין חיסרון השייך לעולם הנשמה. חיסרון בכסף, בילדים או בזוגיות נחווה מיד. אלו צרכים שהאדם חש בהם באופן טבעי ואינסטינקטיבי. לעומתם, חיסרון בתורה אינו חיסרון גופני. הוא אינו צועק, אינו דוחק ואינו מטלטל את סדר היום. הוא מתקיים בממד אחר לחלוטין – ממד פנימי ושקט יותר – וכאשר הנשמה אינה מחוברת די הצורך לתודעה, החיסרון פשוט אינו מורגש.

עוד באתר:

השיעור המלא

לנגד עיניי הנדהמות; העשיר התחיל לצרוח על אשתו

הרה"ג מרדכי מלכא

עלייה מסוכנת

הפייטן שהתעלף באמצע השיר המאתגר משחזר בשידור

מנחם טוקר

עשה רושם

האודישן: העובד הסוציאלי שגילה את כשרונו כמלחין

המלחינים

הם מעל החוק?

הסגן של מיארה ביקר את הפצ"רית בעיצומה של החקירה

גדי פוקס

כאן נכנסת לתמונה האמירה שהשתרשה בלשון הזוהר והחסידות: אורייתא – מאן דטעם טעם לה. התורה היא מציאות שאי אפשר להבין מבחוץ. רק מי שטעם ממנה, מי שחווה אותה כקשר חי ולא רק כמידע, יודע מה חסר כאשר היא איננה. מי שלא טעם, אינו מתגעגע, לא מפני שאין כאן דבר גדול, אלא מפני שאינו יודע מה יש כאן. כמו אדם שנולד כל חייו בחדר סגור, שאינו מתגעגע לאור השמש משום שמעולם לא ראה אור.

דווקא משום כך התורה אינה צועקת. הקב״ה ברא עולם שבו הצרכים הגשמיים דוחפים את האדם בעל כורחו, אך התורה ניתנה כקול דק. אילו התורה הייתה מורגשת כמו רעב או כאב, לא הייתה בחירה. לא היה חיפוש, אלא כפייה. התורה מחכה למי שמוכן לעצור, להקשיב ולטעום.

כאן מאירה פרשת ויגש באור מיוחד: רגע לפני ירידתו של יעקב למצרים אומר לו הקב״ה: אל תירא מרדת מצרימה. הפחד אינו רק מפני הסבל והשעבוד העתידיים, אלא מפני סכנה עמוקה יותר – גלות שבה לא מרגישים את הגלות. מצרים היא מקום שבו אפשר לחיות היטב, להצליח, להתבסס ולשגשג, ובו בזמן לשכוח מי אתה באמת ומה חסר לך. זו גלות של קהות חושים, של נורמליות מלאה, שבה האדם אינו סובל ולכן גם אינו מחפש.

לכן נאמר ליעקב: אנכי ארד עמך מצרימה. גם במקום שבו החיסרון אינו מורגש, הקשר אינו נעלם. הוא רק נסתר. בתוך מצרים עצמה עומד יוסף כדמות שמגלמת את ההפך הגמור. הוא חי בלב החומר והכוח, אך אינו מתבלבל מהם. התורה והאמת הן הציר הפנימי שמחזיק אותו. משום כך נאמר ויוסף ישית ידו על עיניך – הוא מלמד איך לראות גם כשנדמה שאין מה לראות, איך לדעת שיש עומק גם כשהעולם נראה מלא ושלם.

ומכאן חוזרים אל השאלה הראשונה. מי שאין לו תורה לא תמיד מרגיש שחסר לו, לא משום שהכול בסדר, אלא משום שהוא מצוי בתוך מצרים. חיסרון גשמי מורגש מיד כי הוא שייך לגוף. חיסרון רוחני מורגש רק כאשר הנשמה מתחילה לדבר. מי שאין לו – סובל. מי שלא יודע מה יש – לא מתגעגע. והתורה, בשקט שלה, מחכה לרגע שבו האדם יעז לטעום. מי שטועם – יודע.