המבול של דורנו וההצלה שבתיבה

הבעל־שם־טוב הקדוש מפרש את הפסוק “צהר תעשה לתיבה” כעבודה פנימית בתפילה: על האדם להאיר ולהזהיר את תיבות התפילה. לא די באמירת מילים; יש להאיר אותן בכוונה, בחיות ובזוהר פנימי – ומתוך כך גם האדם עצמו מואר מהן. התפילה איננה פעולה טכנית, אלא מפגש חי שבו האדם והדיבור מתלכדים.

ועל כן נאמר גם: “בא אתה וכל ביתך אל התיבה” – שעל האדם להיכנס כולו אל תוך תיבות התפילה, בגופו, במחשבתו ובכל כוחות נפשו. לא לעמוד מחוץ לתפילה, לא לומר את המילים מן השפה ולחוץ, אלא להיות בתוך המילה עצמה – כמי שנכנס לתיבת נח בשעת המבול.

המבול של דורנו איננו מים, אלא שטף של בלבול: אפיקורסות, רעשי דעות, תאוות, יצרים וספקות. זהו מבול רוחני המקיף את האדם מכל עבר. ההצלה ממנו איננה בבריחה מן העולם – אלא בכניסה אל תיבת התפילה ותיבת התורה, בהיאחזות עמוקה במילים הקדושות מתוך דבקות.

כשהאדם חי בתוך התיבה, התיבה עצמה נעשית לו צהר – חלון של אור בתוך החושך. “לחיות את תיבות התפילה” איננו דימוי פיוטי, אלא מושג יסודי בעבודת ה’: להיות נוכח בתוך המילה, לשהות במשמעותה, לחוש את האמת שבה, ולהרגיש את הפנייה למי שעומד מולנו.

בדור עקבתא דמשיחא – הדור האחרון, השייך לבחינת שבט דן, עליו נאמר “לאחרונה יסעו” – מתגברת במיוחד מלחמת עמלק. דן הוא “המאסף לכל המחנות”, קו הגבול, מקום הירידה עד הקצה, ושם דווקא מתחילה העלייה. אלא ששם גם נאחז עמלק.

עמלק איננו רק אויב חיצוני; הוא קליפת הספק. הוא אינו שולל אמונה בגלוי, אלא שואל: “היש ה’ בקרבנו אם אין”. ספק זה פותח פתח לעמלק – לא להפך. כפי שכתב אור החיים הקדוש: הספק הוא שורש ההתקפה.

כך גם בלשון חוה: “הנחש השיאני” – “השיאני” בגימטריה יש ואין: עירפול האמונה הבהירה והמרתה בשאלה מתמדת. הדרך להתמודד עם הספק איננה בוויכוח שכלי, אלא בהעמקה פנימית: להיכנס לתיבה, להידבק במילה, ולתת לאור התפילה להאיר את הלב.

“ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים” – רפידים מלשון רפיון ידיים מן התורה והאמונה. כאשר הוודאות נחלשת, שם מתגבר כוח הספק. בדור זה מתווספת גם קליפת “ונושנתם” – התרגלות, שגרה, דעיכת ההתלהבות.

על כן עיקר התיקון הוא זריזות והתחדשות: לבוא בזמן לתפילה, לא להתאחר, לא להישאר מחוץ לענן הקדושה של הציבור. בני דן נפלטו מענני הכבוד מפני שהתמהמהו – ושם נאחז עמלק. גם אנו, בדור המאוחר, נדרשים לתקן זאת בהקדמה, בזריזות ובהתמסרות מחודשת לעבודת ה’.

חז”ל אמרו שהתפילה עומדת ברומו של עולם – ובני אדם מזלזלים בה. הרמב”ן בסוף פרשת בא מלמד שרוממות הקול בתפילה איננה פרט טכני, אלא גילוי האמונה: לפרסם בעולם שאנו בריותיו של הקב”ה והוא בראנו.

וכן בירושלמי: “ויקראו אל אלקים בחזקה” – מכאן שתפילה צריכה קול. הקול מבטא חיזוק הלב והתקשרות פנימית. זו גם הסיבה שגדולי החסידות הדגישו שליח ציבור היכול להאריך בתפילה בכוונה, ולא לקצר מפני דוחק הזמן של אחרים.

שלוש התפילות שתיקנו האבות אינן רק זמנים ביום, אלא שלוש צורות של חיבור:

• אברהם – שחרית: התחלה והתעוררות.

• יצחק – מנחה: יציבות והשלמה.

• יעקב – ערבית: חיבור גם מתוך לילה והסתר.

וכן “תפילות כנגד תמידין תקנום”: הקורבן מבטא מסירת החומר, והתפילה – מסירת הרצון והפנימיות. שתיהן עניין אחד: החזרת האדם אל שורש חייו.

הרמב”ן, רש”י, הרמח”ל ורבנו חיים מוולוז’ין מבהירים יסוד אחד:
השפע מוכן – אך אינו יורד אלא על ידי תפילה.

הגשמים היו מוכנים – אך לא ירדו עד שאדם התפלל. הגאולה הובטחה – אך לא באה עד שישראל צעקו. כך בכל יום: התפילה פותחת את הצינור, ומאפשרת לשפע האלוקי להופיע בעולם.

לכן התפילה איננה רק בקשה אישית, אלא אחריות קיומית: האדם נעשה שותף בהנהגת העולמות, מעמיד את הבריאה ומתקן אותה.

בתורה – האדם מתבטל כליל אל דבר ה’.
בתפילה – האדם עומד לפני ה’ עם חסרונותיו, ומכיר בתלותו המוחלטת בבורא.

“נפשי כעפר לכל תהיה – פתח לבי בתורתך”: תחילה תפילה, ביטול של הכרה, ורק אחר כך השגה בתורה. הענווה היא המפתח – והתפילה היא שער הכניסה אליה.

בעולם של רעש, ספק והסתר – אין דרך אחרת.
לא להילחם במבול מבחוץ, לא לרדוף אחרי המחשבות – אלא להיכנס אל התיבה.

להיכנס לתוך התפילה.
לתוך המילים.
לתוך הקשר.

ושם, דווקא שם – התיבה עצמה נעשית צהר,
והאור מתחיל לזרוח.