שנתיים אחרי שמחת תורה תשפ״ד, ולאחר שנאבק בגבורה בזירה ובנפש, השוטר מאופקים הלך לעולמו.
בצער עמוק נודע על פטירתו של איתמר אלוס ז״ל, שוטר משטרת ישראל מאופקים, מגיבורי שמחת תורה תשפ״ד.
איתמר לא היה עבורי רק שם בכותרת חדשותית. הוא היה אדם שהכרתי מקרוב. ראיינתי אותו בהרחבה בתוכנית 'בית נאמן', הוא סיפר בקול שקט ומאופק את מה שאי אפשר באמת להכיל במילים.
עוד באתר:
הגיבור שיצא מהבית
בשמחת תורה תשפ״ד, כשקולות הירי פילחו את העיר אופקים, איתמר הוציא את אשתו וילדיו לממ״ד ויצא מביתו כשהוא חמוש באקדחו האישי.
הוא לא חיכה לפקודות, לא חיפש כותרות, ולא ידע לאן בדיוק הוא נכנס. הוא חתר למגע, נע בין זירות שונות בעיר, חילץ אזרחים תחת אש, העניק טיפול ראשוני לפצועים, והגן בגופו על אזרחים ועל פצועים בזמן ירי.
במשך שעות ארוכות פעל במציאות של סכנת חיים מתמשכת, תוך קבלת הכרעות מהירות, מעבר חד בין לחימה לחילוץ, וחזרה שוב ושוב אל מוקדי הסכנה בלי לדעת מתי זה ייגמר.
על אומץ ליבו והקרבתו הוענקה לו דרגת רב סמל בכיר, וכעת לאחר פטירתו הועלה לדרגת רנ״ג.
משטרת ישראל ומפקדיה הגדירו אותו “שוטר מגן העם”. אבל מי שישב מולו ידע: מאחורי הדרגות היה אדם.
לא רק לוחם גם מחזק
אחרי אותם ימים קשים, איתמר ז״ל לא הסתגר בתוך סיפורו. הוא בחר לצאת ולחזק אחרים.
כך, בתקופה מסוימת, כשהיינו עם כל המשפחה שלנו בנופש בבאר שבע, איתמר הגיע במיוחד באמצע החופשה שלו, וללא כל תמורה כדי לשבת איתנו, להרצות ולחזק.
לא כי היה צריך. אלא כי כך הוא חי: לראות אנשים, ולהיות שם בשבילם.
השאלה שנשארה איתי
באחד מרגעי הראיון שאלתי את איתמר שאלה פשוטה, ואולי הקשה מכולן:
איך מתמודדים עם חשיפה למצבים כל־כך לא פשוטים?
הוא לא התחמק. הוא גם לא עטף את זה בסיסמאות.
איתמר אמר לי אז בכנות: “זה בהחלט לא קל לי.”
לא “הכול בסדר”. לא “התרגלתי”. לא קל. נקודה.
המשפט הזה נשאר איתי.
כי בתוך עולם שממהר להכתיר גיבורים הוא העז להשאיר את הלב חשוף.
אומץ בשדה הקרב וההתמודדות שאחריו
בראיון ההוא סיפר איתמר על הפער החד שבין רגעי הגבורה לבין החיים שאחריהם.
ברגע האמת פועלים מתוך שליחות, אחריות וחדות. אבל כשהשקט חוזר הנפש נשארת עם המראות, הקולות וההכרעות.
הוא דיבר על ההתמודדות היומיומית עם הזיכרונות, על המחיר הנפשי שאינו תמיד נראה לעין, ועל הצורך להמשיך לתפקד בבית, בעבודה, ובחיים גם כשבפנים עדיין מתנהל קרב.
כאדם שעוסק בליווי רגשי, הבנתי אז משהו עמוק:
גבורה אמיתית אינה מסתיימת כשנגמרת הלחימה.
היא נמשכת ביכולת להודות בקושי, לא לברוח ממנו, ולהמשיך לבחור בחיים יום אחרי יום.
זיכרון של אמת
כשאני חושב על איתמר, אני לא זוכר רק את הלוחם.
אני זוכר את האדם שישב מולי והסכים לומר בפשטות: “לא קל לי.”
בלי מסכות. בלי דרמה. עם אמת.
אולי זו הגבורה הגדולה מכולן.
יהי זכרו של רנ״ג איתמר אלוס ז״ל ברוך.
משתתפים בצער המשפחה, חבריו לשירות וכל מי שליבו נגע בליבו.
